"סבא, אני רוצה ללכת לגן הקרוסלות!"
נופר היא הנכדה השלישית שלי. כבר בת שמונה וחצי כמעט. פצצת אנרגיה מתולתלת, שמתרוצצת סביבנו ובו זמנית מסובבת אותנו על האצבע הקטנה שלה. הבן הקטן שלי, יואבי, השאיר אותה איתי כי היו לו סידורים כלשהם. ונמאס לה להישאר בבית כל הזמן.
אבל לא יכולתי לקחת אותה לגן הקרוסלות. כל גן אחר הוא בסדר, או לחפש צדפים על חוף הים, או ללכת לבית הקפה השכונתי לאכול עוגת שוקולד עם קצפת. כל דבר חוץ מגן הקרוסלות.
"אולי גן אחר, מותק? למשל זה עם העץ הגדול וארגז החול? נוכל לשחק בחול ולבנות ארמונות."
"סבא, אני רוצה לגן הקרוסלות!" אבל לא יכולתי לקחת את נופר לגן הקרוסלות. כל גן אחר הוא בסדר, או לחפש צדפים על חוף הים, או ללכת לבית הקפה השכונתי לאכול עוגת שוקולד עם קצפת. כל דבר חוץ מגן הקרוסלות
"פוי ארגז חול. ארגז חול זה לקטנים. אני רוצה קרוסלות!"
התמונות שזוכרים ממלחמות תלויות בגיל ובמעמד. במלחמת ששת הימים הייתי בתחילת היסודי, עוד יותר צעיר מנופר. הזיכרון הכי חזק שלי הוא כשאבא שלי נכנס יום אחד לבית, מאובק ועייף ועם רובה ביד. מייד התמלאתי בגאווה שלאבא שלי יש רובה.
אני גם זוכר שעזרנו למלא שקי חול ששמו בכניסה לבית, ושישבנו במקלט עם השכנים. היינו כמה משפחות עם ילדים בערך באותם גילים, וההורים עשו תורות לקרוא לנו סיפורים. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את דוקטור דוליטל. אבל אני לא זוכר אזעקות. בטח היו, אבל הן לא הרשימו אותי.
במלחמת יום כיפור כבר הייתי נער, ויכולתי להשתתף בעצמי, להרגיש שאני עושה משהו. המלחמה עצמה הייתה הרבה יותר רחוקה, אז בעצם לא באמת קרה הרבה. אבל הלכתי עם חברים להתנדב לחלק דואר במקום הדוורים שגויסו, ולהסתובב עם צבע כהה לצבוע פנסים של מכוניות כדי שמטוסי האויב לא יראו אותן בלילה. זה היה מרגש והרגשנו גיבורים. אבל בסוף מטוסי האויב בכלל לא באו.
"אני לא יכול קרוסלות כי זה עושה לי סחרחורת", ניסיתי למצוא תירוץ.
"אוף איתך! אז אל תעלה על הקרוסלה ורק תסובב אותי! מהר מהר!"
במלחמת יום כיפור התנדבתי עם חברים לחלק דואר במקום הדוורים שגויסו, ולהסתובב עם צבע כהה לצבוע פנסי מכוניות כדי שמטוסי האויב לא יראו אותן בלילה. זה היה מרגש והרגשנו גיבורים. בסוף מטוסי האויב לא באו
במלחמת המפרץ הבת הבכורה שלנו, תמרי, הייתה תינוקת. וכיוון שאי אפשר להלביש לתינוקות מסכות אב"כ, היה לה מה שנקרא "מנשא מגן לטף", או ממ"ט. זה היה מין כלוב קטן ואטום מיריעות פסלטיק עם מסנן אוויר. כמו כל ההורים הצעירים האחרים, גילינו שהדרך הפשוטה ביותר לגרום לה להיכנס אליו הייתה לתת לה קצת במבה בפנים. זה הפך למעין משחק. כל פעם שהייתה אזעקה היא הייתה פורצת בצחוק עליז וזוחלת בשיא המהירות לממ"ט, כדי לקבל במבה. לנו התהפכה הבטן. אני לא נוגע בבמבה מאז.
אבל שום דבר לא ישווה לפגיעה אישית, מה שנהיה הרבה יותר נפוץ מאז שהעורף הפך לזירת מלחמה. האזעקות, והבומים של היירוטים, ולשמוע על פגיעות בחדשות, זה מלחיץ. אבל זה לא אותו הדבר כמו שנופל לך טיל ליד הבית וכל החלונות מתנפצים והריהוט נהרס, כמו שהיה במלחמה עם איראן לפני עשור. או יותר גרוע, כשמישהו ממש נפצע או חלילה נהרג. כשהמלחמה מגיעה אליך אישית הפרספקטיבה משתנה לגמרי.
לא הייתה ברירה, אז הייתי צריך לנסות להסביר לנופר.
"זה לא רק הסחרחורת. פשוט הייתי במקרה שם, בגן הקרוסלות, במלחמה האחרונה, לפני שאת נולדת. וכשהייתי שם הייתה אזעקה, האזעקה שבה נפל הטיל שפצע את סבתא. אז כל פעם שאני עובר שם אני שומע את האזעקה הזו כאילו זה קורה עכשיו, והלב שלי עוצר. אני לא יכול ללכת לשם יותר".
"הייתי במקרה שם, בגן הקרוסלות, במלחמה האחרונה, לפני שאת נולדת. וכשהייתי שם הייתה אזעקה, האזעקה שבה נפל הטיל שפצע את סבתא. אז כל פעם שאני עובר שם אני שומע את האזעקה הזו כאילו זה קורה עכשיו"
נופר הסתכלה עלי במבט מלוכסן וקימטה את האף כמו שהיא עושה כשמשהו לא מסתדר לה.
"אני לא מבינה, סבא. מה זה אזעקה?"
דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים, מספרים, ופסלוני צבים. שואף להקשות על מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם