אלפי האמריקאים שנכחו בעצרת של דונלד טראמפ בעיר ורג'י'ניה ביץ', שבועיים וחצי לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016, היו משולהבים. "הבחירות ב-8 בנובמבר הן ההזדמנות האחרונה שלנו", אמר טראמפ, ופנה להחמיא לתושבי אחת הערים השמרניות ביותר בארה"ב. "אין אנשים הגונים, מסורים וחסרי אנוכיות יותר מהאחים והאחיות הנוצרים כאן בארצות הברית. במקרה יצא שאני פרסביטריאני", שייך את עצמו אליהם לופת המבושים.
הוא דיבר על החוזה שניסח עם הבוחרים לקראת הבחירות, בו התחייב "לנקות את השחיתות ואת קנוניית האינטרסים המיוחדים" בבירת ארצות הברית. "אם אבחר לנשיאות", אמר, "אנחנו נייבש את הביצה בוושינגטון. בחוזה אני מציג רפורמת אתיקה קשוחה, שתציב את העם מחדש כאחראי לניהול הממשלה". הקהל הגיב בתשואות רמות.
בהמשך פנה להתנגח באליטות של וול סטריט והעסקים הגדולים, המזרימות לדבריו כסף לקמפיין של יריבתו הילרי קלינטון. "הייתי בצד השני, אתם יודעים, זה צד שמאוד קל להיות בו, ואמרתי שאם אשאר שם, המדינה שלנו תהיה בצרות גדולות. אני אוהב את המדינה ולכן אני עושה את הדבר הנכון. יש לנו תנועה אדירה שמעולם לא נראתה במדינה הזאת. אנחנו גורמים להם להשתגע".
אחר כך תקף בחריפות את קלינטון, שהקמפיין שלה מתעב לדבריו קתולים ואוונגליסטים, ובכל זאת זוכה לגיבוי של עיתונות מתרפסת. "המערכת שלנו נחטפה", אמר, "והעדות הטובה ביותר לכך היא שהילרי קלינטון בכלל רשאית לרוץ לנשיאות". הקהל הגיב בקריאות קצובות של קריאת טראמפ עצמו בקמפיין: "השליכו אותה לכלא".
עולם פחות דמוקרטי
הנאום הזה, של מי שבסופו של דבר הפתיע את העולם כולו – כולל את עצמו, כפי הנראה – ונבחר לנשיא ארה"ב, הוא קלאסיקה של פופוליזם, התופעה הפוליטית הבולטת של העשור האחרון ברחבי העולם.
כמו טראמפ, עלו לשלטון מנהיגים פופוליסטים בהודו, הפיליפינים, ברזיל ומקסיקו; הדמוקרטיות בטורקיה, ונצואלה, פולין והונגריה צללו לתהומות בהובלת מנהיגים פופוליסטים; ובאירופה התחולל צונאמי פופוליסטי-לאומני בעקבות משבר הפליטים והמשבר הכלכלי של סוף העשור הקודם.
כמו טראמפ, עלו לשלטון מנהיגים פופוליסטים בהודו, הפיליפינים, ברזיל ומקסיקו; הדמוקרטיות בטורקיה, ונצואלה, פולין והונגריה צללו לתהומות; ובאירופה התחולל צונאמי פופוליסטי-לאומני
התוצאה של הטרנד הזה היא שב-12 השנים האחרונות, יותר מדינות בעולם התרחקו מהדמוקרטיה הליברלית מאשר אימצו אותה. מחקר שפורסם בשנה שעברה מצא כי ב-2017 חלה ירידה במדדים הדמוקרטיים ב-24 מדינות, המאכלסות 2.5 מיליארד בני אדם – שליש מאוכלוסיית העולם – בהן ארה"ב והודו.
עוד עלה מהמחקר, כי 1.9 מיליארד מאזרחי העולם חיים במדינות שבהן התחזק בעשור האחרון שלטון הגברים והעשירים. רק 14% מאוכלוסיית העולם חיה במדינות שבהן לנשים ולאזרחים חלשים כלכלית יש הזדמנות שאפשר לכנותה שווה להגיע לשלטון. לפי פרויקט "העולם בנתונים", מספר הדמוקרטיות קטן בעשור האחרון מ-100 ל-99, אחרי שני עשורים שבהן נולדו 43 דמוקרטיות חדשות.
על פי מחקר של מכון בלייר לשינוי גלובלי, מספר המנהיגים הפופוליסטיים בעולם גדל בין 1990 ל-2018 מארבעה ל-20, ומאז תחילת שנות התשעים שלטו במצטבר 46 מנהיגים פופוליסטים ב-33 מדינות. רובם ביצעו שינויי חוקה שנועדו להחליש את שומרי הסף, ובחלק מהמקרים להאריך את כהונותיהם.
ב-23% מתקופות שלטון הפופוליסטים חלה הידרדרות דמוקרטית משמעותית, פי ארבעה לעומת מנהיגים לא פופוליסטים. מדינות שהיו בחצי העליון של מדד תפיסת השחיתות של ארגון "שקיפות בינלאומית", איבדו 11 נקודות מתוך מאה אפשריות בעקבות שלטון פופוליסטי. 40% מהפופוליסטים שנבחרו מאז 1990 הואשמו בשחיתות, אך זאת הערכת חסר משום שאחרים ניצלו מאישומים רק כי החלישו והרתיעו את מערכות החוק.
40% מהפופוליסטים שנבחרו מאז 1990 הואשמו בשחיתות, וחלק מהם ניצלו מאישומים רק כי החלישו והרתיעו את מערכות החוק
בעוד שהפגיעה בדמוקרטיה לא משתלמת לאזרחים, מבחינת המנהיגים הסיפור אחר. על פי מכון בלייר, הפופוליסטים שעלו לשלטון בין 1990 ל-2014 שרדו בשלטון פי שניים בממוצע ממנהיגים לא פופוליסטים, והסיכוי שלהם לשמור על מעמדם במשך עשור לפחות גדול פי חמישה מזה של מנהיגים לא פופוליסטים. רק שליש מהפופוליסטים עזבו כתוצאה מבחירות חופשיות.
מאכלסים מחדש את הביצה
ההבטחות של טראמפ "לנקות את ביצת השחיתות" של האליטות הן, כאמור, מהלך פופוליסטי אופייני. קרוב ל-40 שנות ניאו-ליברליזם כלכלי, אשר באופן מושחת – פלילי או ציבורי – הקצין את ריכוז העושר על חשבון מעמד הביניים והעניים, הן מצע פורה במיוחד להסתה נגד האליטות הפוליטיות, התקשורתיות והמשפטיות.
כמו פופוליסטים אחרים הנוהגים לפזר הבטחות, גם טראמפ לא עמד במילתו. כל הסימנים מראים שבתקופתו השחיתות בארה"ב רק גברה. בשנה שעברה הידרדרה ארה"ב במדד השחיתות, והוגדרה מדינה שיש לעקוב אחריה מקרוב. ב-2017 סברו 60% מהאמריקאים שארה"ב מושחתת יותר משהיתה ב-2016, כשהבית הלבן נתפס כמוסד המושחת ביותר במדינה.
טראמפ מינה לממשלו מיליארדרים ולוביסטים רבים, קידם גורמים בעלי ניגודי עניינים מובהקים מתעשיות האנרגיה והביטחון, ובעצמו המשיך ליהנות כנשיא מהכנסות עסקיו.
לדברי הכלכלן בארי אייכנגרין מאוניברסיטת ברקלי, תמיכה במנהיגים פופוליסטים היא ייפוי כוח "לאכלס מחדש את הביצה במקום לייבש אותה; פשוט להחליף את ה'תנינים' של המיינסטרים בתנינים משלו". למרות זאת, טראמפ ממשיך לעשות שימוש בהבטחה לייבש את ביצת השחיתות גם לקראת קמפיין 2020.
כאשר התמודד ויקטור אורבן על ראשות ממשלת הונגריה ב-2010, הציבור ההונגרי היה מוצף בדיווחים על פרשיות שוחד חמורות של פוליטיקאים ומקורבים למפלגה הסוציאליסטית, ששלטה במדינה שמונה שנים. במקביל התנהלו בבתי משפט כמה תיקי שחיתות מתוקשרים. אורבן לא פיספס את ההזדמנות, וניהל מסע צלב ציבורי נגד השחיתות תוך הבטחה לבער אותה.
שנה לאחר עלייתו לשלטון כבר התגלו סימנים לכך שהשחיתות רק התרחבה. מעקב אחר מכרזים ממשלתיים הראה שכמעט כולם מנותבים לרשת של מקורבים לאורבן, שזכו בהם בתמורה לנאמנותם לשלטון. במקביל, כדי למנוע ביקורת על מעשיו ולבצר את שלטונו, פתח אורבן במתקפה קשה ואפקטיבית הנמשכת כבר עשור על מערכת המשפט, העיתונות החופשית וארגוני חברה אזרחית.
נכון להיום, יותר מ-90% מהתקשורת ההונגרית היא עושת דברו של אורבן. אנשי עסקים מקורבים השתלטו על התקשורת המסחרית והממשלה על התקשורת הציבורית. לאור כל זאת מתוארת לעתים הונגריה של אורבן כקלפטוקרטיה ו"מדינת מאפיה".
גם רודריגו דוטרטה, נשיא הפיליפינים מאז 2016, עלה לשלטון באמצעות מסר פופוליסטי. קמפיין הבחירות שלו עסק בעיקר בהבטחה להילחם בפשע ובשחיתות, אך כלל גם התבטאויות קשות נגד מיעוטים.
כמו טראמפ ואורבן, גם דוטרטה הציג את עצמו כמנהיג חזק המייצג את האאוטסיידרים. כראש עירייה לשעבר בעיר הדרומית דבאו סיטי, הוא הבטיח לציבור להוות אופוזיציה לאליטה הפוליטית המושחתת במנילה הבירה.
קמפיין הבחירות של דוטרטה כלל מתקפות חריפות על התקשורת, והפיליפינים מוגדרת היום כמדינה מסוכנת לעיתונאים. במהלך הקמפיין התפרסמו דיווחים על חשבונות בנק שהסתיר מתקופתו כראש עיר, אך בעזרת כשרון תקשורתי יוצא דופן הוא הצליח להאפיל עליהם באמצעות המסרים שלו. לאחר שנבחר לנשיא, פיטר את החוקרים שעסקו בעושר הלא מוסבר שצבר.
יותר מכל התפרסם דוטרטה בגלל העידוד שלו לאזרחים ושוטרים להרוג ללא משפט פושעים וסוחרי סמים, שהביא לפי הערכות לרצח של 12 אלף איש מאז עלה לשלטון. במסגרת מאבקו בשחיתות הוא אכן פיטר אנשי ממשל נגועים לכאורה, אך בהמשך החזיר רבע מהם למשרותיהם, וישנן ראיות לכך שבשלוש שנות שלטונו הראשונות השחיתות בפיליפינים רק גברה.
פוליטיקה של ליבוי רגשות
המאפיין העיקרי של הפופוליזם הוא הבניית מציאות המפצלת את החברה לשתי קבוצות. מצד אחד ישנו "העם", האוחז בעמדות כלכליות או לאומיות מוסריות, ומולו "אליטה" מושחתת וכל מי שתומך בה. הפופוליסטים צוברים לגיטימציה כמייצגי "העם האמיתי", תוך שהם מסמנים יריבים כאויבים ובלתי לגיטימים.
החוקר יאן ורנר מולר מאוניברסיטת פרינסטון איפיין את השלטון הפופוליסטי ככזה שמנסה להשתלט על מנגנוני המדינה, עוסק בשחיתות בסיוע בני ברית שעליהם הוא פורש חסות, ועושה כל מאמץ לדכא את החברה האזרחית.
באופן רשמי הפופוליסטים אינם מתנגדים לדמוקרטיה, אך הם חותרים תחת הגירסה הליברלית שלה, הכוללת זכויות אדם ואיזון רשויות. הם אף מדברים בשם הדמוקרטיה, אך מנסים לבסס אותה כמעט אך ורק על עקרון הרוב, גם אם מדובר ברוב דחוק של 51%. הצידוק לכך הוא שרק אותו חלק בעם אוחז בדעות מוסריות.
לכן הפופוליזם עוין את הפלורליזם, ומציג את מסעו להחלשת האליטות כ"אתגר דמוקרטי". תיאוריית הדיפ-סטייט משמשת להבניית מציאות שבה אליטה מסתורית שאינה נבחרת, פועלת לכאורה נגד העם.
באופן רשמי, הפופוליסטים אינם מתנגדים לדמוקרטיה, אך הם חותרים תחת הגירסה הליברלית שלה, הכוללת זכויות אדם ואיזון רשויות. הם אף מדברים בשם הדמוקרטיה, אך מנסים לבסס אותה כמעט אך ורק על עקרון הרוב, גם אם מדובר ברוב דחוק של 51%
בעוד שבדרום אמריקה הפופוליזם הוא בעיקר שמאלני סוציו-אקונומי, ומתמקד במאבק נגד האליטות הכלכליות (נשיא ברזיל ז'איר בולסונרו הוא היוצא דופן), רוב התנועות הפופוליסטיות הן תרבותיות-לאומיות.
באירופה, 72 מתוך 102 מפלגות פופוליסטיות מוגדרות "נייטיביסטיות" והן מתאפיינות בעיסוק מוגבר בדת ובמסורת, בהקפדה על הריבונות, וביד קשה ביחס לזרים ופושעים. האליטות הליברליות מוגדרות כ"ניידות" או קוסמופוליטיות, כלומר מייצגות תרבות ואינטרסים זרים לעם האמיתי.
טכניקה פופוליסטית בולטת היא ייזום פרובוקציות ועימותים בלתי פוסקים. המהלכים הדווקניים של שר המשפטים, אמיר אוחנה, הם דוגמה לכך. כך הפופוליסטים זוכים לסיקור תקשורתי אינטנסיבי ושולטים בסדר היום, תוך כדי שהם מלבים פוליטיקה של רגשות – שנאה לאליטות, בזמן ש"העם" נהנה מחנופה בלתי פוסקת, המחזקת את נאמנותו.
הכל סובב את המנהיג
האופי המוסרי לכאורה של הפופוליזם, אומר חוקר הימין הקיצוני קאס מודה, הוא ההסבר לכך שמיליארדרים כמו טראמפ וסילביו ברלוסקוני יכולים להציג את עצמם כחלק מהעם. מה שחשוב הוא לא הונם או מעמדם החברתי, אלא העמדות שהם מציגים. טראמפ, למשל, אימץ כמעט לחלוטין את עמדות תנועת מסיבת התה שונאת הזרים, והתקבל בזרועות פתוחות במפלגה הרפובליקנית.
גם בישראל זה היה העשור של הפופוליזם. תומכיו האדוקים ביותר של בנימין נתניהו, אדם עשיר וככל הנראה אתאיסט, הם היפוכו הסוציולוגי המוחלט. דוגמה טרייה לביצוע של נתניהו, שנועד לחבר אליו את תומכיו, היא פוסט שפירסם בפייסבוק עם פתיחת מערכת הבחירות, בו סיפר שלמד בשבת את פרשת השבוע עם בנו אבנר.
קראתי היום את פרשת השבוע עם בני אבנר.
קראתי היום את פרשת השבוע עם בני אבנר.זה מרגש לראות כיצד נקבע השם ישראל – איך הוא נאבק על קיומו לפני 3500 שנה ואיך אנחנו נאבקים על קיומנו כיום. לעולם לא יכחידו אותנו, גם לא איראן!
פורסם על ידי Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו ב- יום שבת, 14 בדצמבר 2019
"מנהיגים פופוליסטים בונים את עצמם כהתגלמות העם האמיתי", נכתב במחקר של מכון טוני בלייר לשינוי גלובלי. נשיא ונצואלה לשעבר הוגו צ'אווס עשה שימוש בסיסמה "צ'אווס הוא העם", ומנהיג פרו בשנות התשעים אלברטו פוג'ימורי בחר בסיסמה "פוג'ימורי, נשיא שהוא כמוך". טראמפ, כאמור, מדגיש את שיוכו הדתי ואת פרישתו מהאליטות הליברליות.
כדי להתקרב לציבור, מנהיגים פופוליסטים מזלזלים לעתים קרובות במומחים, מסתמכים על "חוכמת הרחוב" ועל תרבותם של אנשים "רגילים", מתעלמים מהפוליטיקלי-קורקט הליברלי, ולעתים אף משתמשים בשפה בוטה. כמו נתניהו, טראמפ, צ'אווס וברלוסקוני, רבים מהם עושים זאת במיומנות תקשורתית מרשימה ונחשבים כריזמטיים.
כדי לעקוף את האליטה הליברלית, מנהיגים פופוליסטים שמים דגש על קשר ישיר עם האזרחים. אורבן מיסד ראיון שבועי בכל יום שישי ברדיו כדי לדבר ישירות אל העם, צ'אווס אירח את תוכנית הטלוויזיה "הלו הנשיא", שבה הזמין אזרחים להתקשר ולשוחח איתו על דאגותיהם במשך שעות, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מקיים בסוף כל שנה מסיבת עיתונאים ארוכה במיוחד, ונתניהו עושה שימוש אינטנסיבי ברשתות החברתיות.
כפועל יוצא מהקשר הישיר ומפולחן האישיות הנבנה סביבם, המפלגות של הפופוליסטים מתרוקנות מתוכן והתחרות הפנימית בהן נחלשת או נעלמת לחלוטין. הכל סובב את המנהיג. כאשר מנהיגים פופוליסטים כן עושים שימוש במפלגות ובארגוני חברה נוספים, הם משמשים תמיד כלהקת עידוד. לכן זכתה הליכוד לאחרונה לכינוי "מפלגת נתניהו".
טכניקה פופוליסטית נוספת היא ניפוח משברים. בישראל עושה נתניהו שימוש תדיר בהעצמת איומים ביטחוניים כדי לתקוף יריבים שאינם מוכנים לתת לו את תמיכתם, ובשנה האחרונה מוצגת מערכת המשפט כמי שנמצאת במצב משברי המאיים על הדמוקרטיה, מה שנותן צידוק למתקפות הקשות עליה.
כפועל יוצא מהקשר הישיר ומפולחן האישיות, המפלגות של הפופוליסטים מתרוקנות מתוכן והתחרות הפנימית בהן נחלשת או נעלמת לחלוטין. הכל סובב את המנהיג
במקומות אחרים אלה יכולים להיות משברי הגירה, כמו זה שטראמפ עושה בו שימוש, משברים בתחום החוק והסדר, ומשברים כלכליים. יש לכך גם פן חיובי: תחומים כמו כלכלה, שמנהיגים ליברלים נטו להפוך למקצועיים ולא פוליטיים, כדרך לבטל תלונות על אי צדק חברתי, עוברים בסיוע הפופוליסטים תהליך מחודש של פוליטיזציה.
בתחום ההגירה, הפוליטיקלי-קורקט הליברלי מדכא לעתים ביקורת גם כשהיא לגיטימית. הפופוליסטים זוכים להוקרה מתומכיהם, משום שהם מאפשרים להם להתבטא בחופשיות ללא חשש מהפיכה למוקצים, אף שבמקרים רבים מתבצעת תנועת מטוטלת לקוטב הקסנופובי.
השילוב בין תיאור האליטות כעוצמתיות ועוינות לעם, ובין תחושת המשבר המתודלקת ללא הרף, הוא הבסיס להצלחתם של הפופוליסטים לייצר הסכמה חברתית רחבה על הצורך ב"מנהיגים חזקים". רק מנהיגים כאלה מסוגלים לגבור על "קרטל האליטות", אך כדי שיצליחו בכך יש להתיר להם להתעלם מהכללים הלא הוגנים לכאורה שחברי הקרטל קבעו כדי לבצר את מעמדם.
חלק מהמנהיגים הפופוליסטים הם בעלי סגנון אוטוקרטי, בהם אלכסנדר לוקשנקו מבלארוס, אורבן בהונגריה, דניאל אורטגה מניקרגואה, דוטרטה מהפיליפינים, פוטין ברוסיה, מפלגת החוק והצדק בפולין, האחים ראג'קפסה מסרי לנקה (הנשיא וראש הממשלה), ארדואן בטורקיה, ניקולאס מדורו בוונצואלה, ובויקו בוריסוב הבולגרי.
מנהיגים פופוליסטים רכים יותר, או כאלה שאין ביכולתם לממש נטיות אוטוקרטיות, הם אלכסנדר ווייצ'יץ' הסרבי, טראמפ בארה"ב, אנדריי באביש הצ'כי (שנגדו מתקיימות בימים אלה הפגנות ענק בדרישה שיתפטר), נרנדרה מודי ההודי, ג'וקו וידודו מאינדונזיה, נתניהו בישראל, ותנועת חמשת הכוכבים האיטלקית, שהיא ארכיטיפ של פופוליזם אנטי-ממסדי, המבטיח להילחם בשחיתות ובריכוזיות של הבירוקרטיה.
על פי מודה, ההבדל בין מנהיג כברני סנדרס, הסוציאליסט האמריקאי המבקש להיות מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, לפופוליסטים שמאלנים כאורטגה וכאוו מוראלס מאקוודור, שנמלט מהמדינה לפני חודשיים, הוא שסנדרס מתמקד בשיח של אינטרסים, בעוד הפופוליסטים עושים הבחנה מוסרית בין העם לכסף הגדול. הבדל מהותי נוסף הוא שסנדרס מחויב באופן מלא לרעיונות ולמוסדות המשמרים את זכויות האדם והדמוקרטיה.
מגמה מעורבת באירופה עם כיוון אופטימי
מחקר משותף לגרדיאן ול-30 חוקרי מדע המדינה, העלה כי נכון לשנה שעברה 27% מהמצביעים ב-31 מדינות אירופאיות שנבדקו נתנו את קולם למפלגות פופוליסטיות – עליה מ-17% בתחילת העשור ומ-8% בסוף שנות התשעים.
ב-11 מהמדינות שנבדקו, הצליחו המפלגות הפופוליסטיות להיכנס לממשלה ולא פעם גם להוביל אותה, בהן איטליה, בולגריה, פולין, הונגריה, אוסטריה, יוון וצ'כיה. כפועל יוצא, מספר האזרחים האירופאים שבממשלתם כיהנו בסוף 2018 חברי מפלגות פופוליסטיות, זינק בשני העשורים האחרונים פי 13 – מ-12.5 מיליון ל-170 מיליון.
דוגמה בולטת למפלגת ימין קיצוני פופוליסטית שנמצאת בעלייה היא "אלטרנטיבה לגרמניה" – מפלגה גרמנית אנטישמית, איסלמופובית, התומכת בפירוק גוש האירו ומתנגדת לנישואים חד-מיניים. בבחירות 2013, השנה בה קמה המפלגה, היא לא הצליחה להיכנס לבונדסטאג, אך ב-2017 כבר זכתה ב-13% מהקולות והכניסה 92 נציגים לפרלמנט הגרמני.
מפלגה לאומנית פופוליסטית נוספת היא VOX הספרדית, המאופיינת באיסלמופוביה בוטה, באנטי-פמיניזם, בניאו-ליברליזם כלכלי ובגישה אוטוריטרית. במערכות הבחירות של 2015 ו-2016 זכתה המפלגה בשברי אחוז מהקולות, אך בבחירות שהתקיימו באפריל השנה גרפה 10%. בבחירות נובמבר כבר זכתה המפלגה ב-15% מהקולות וב-52 חברי פרלמנט.
הדאגה מעליית הפופוליזם האירופי חוללה כבר תגובת נגד, ובבחירות שהתקיימו במאי השנה לפרלמנט האירופי, עלה שיעור ההצבעה לראשונה מאז הבחירות הראשונות ב-1979, ובשיעור מרשים: מ-43% בבחירות 2014 ל-51%. זאת היתה הפעם הראשונה מאז 1994 שאחוזי ההצבעה עברו את רף 50%. התוצאה היתה התחזקות קטנה מהצפוי של הימין הפופוליסטי, מ-21% מחברי הפרלמנט ל-23%.
באקונומיסט נכתב על כך, כי אף שמפלגות ימין פופוליסטיות כמו החזית הלאומית הצרפתית של מרין לה פן והברית הצפונית האיטלקית הגיעו בבחירות להישגים מרשימים, שיאו של "הנחשול הפופוליסטי שובר הצוואר והמאיים" של לפני שנתיים חלף.
בחלק ממדינות אירופה המפלגות הפופוליסטיות אכן נחלשו בשנתיים האחרונות. זהו המקרה של מפלגת העם בדנמרק, סיריזה היוונית, שאיבדה את השלטון לאחר ארבע שנים, מפלגת הפינים בפינלנד, המפלגה הפלמית הלאומנית בבלגיה, ולאמס בלנג (Vlaams Belang), והברית הצפונית האיטלקית שונאת הזרים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם