בימים אלה של הפוגה, אולי זמנית, ברצף המלחמה והשכול, בימים של פחד וחרדה מפני האובדן, יש בספר "התבוננות ביגון", שכתב קלייב סטייפלס לואיס ותורגם ביד אומן על ידי שירלי אגוזי – כדי לקחת אותנו יד ביד אל המוות החורש בתלמי התהום והכאב. בספרון בן 51 העמודים מבכה הסופר את מות רעייתו הלן ג'וי דווידמן, אותה נשא במיטת חוליה, בעשור השישי לחייו.

ק.ס. לואיס, המוכר לנו כמחבר ספרי נרניה לילדים, ביניהם "האריה המכשפה וארון הבגדים" ועוד עשרות ספרים, היה מרצה לאנגלית באוקספורד. הלן ג'וי הייתה אשת רוח, משוררת וסופרת שהתחברה לתנועה הקומוניסטית, אשר התגרשה מבעלה האלכוהוליסט לאחר שילדה שני בנים. דייווידמן האמריקאית יצרה קשר עם לואיס דרך התכתבות על כתביו התיאולוגיים. הם נישאו ב-1956 לצרכי שהייה שלה בבריטניה, אך התאהבו, ומותה מסרטן ב-1960 הוביל את לואיס לכתיבת יומן האבל הזה, לצד משבר האמונה הקשה שחווה. 

בימים הנוראים האלה, בהם לא ברור אם המלחמה מאחורינו או עלולה להתחדש, מלחמה בה ניגרים חיי יקירינו, אם בקרב ואם בדרך למקלט, ספרו המינימליסטי של לואיס מאפשר לכולנו להבין מעומק הווייתנו את הפרדוקס, לפיו ללא הכאב לא נוכל לחוש את עוצמת האהבה.

הספר "התבוננות ביגון" לוקח אותנו יד ביד אל המוות החורש בתלמי התהום והכאב. בספרון בן 51 העמודים מבכה ק.ס. לואיס את מות רעייתו הלן ג'וי דווידמן, אותה נשא במיטת חוליה, בעשור השישי לחייו

אנחנו נחשפים דרך וידוי עמוק לאהבה העצימה בין השניים, ולשאלות המטרידות כל אחד מאיתנו ברגעים קשים של אובדן: איפה אלוהים? איך זה קורה? למה? תוך ערעור האמונה הנוצרית או אמונה כלשהי באל רחום וחנון.

עטיפת הספר "התבוננות ביגון" של ק.ס.לואיס

"איש לא סיפר לי עד כמה דומה היגון לפחד", הוא כותב, "אני כמעט מעדיף את רגעי הייסורים. הם לפחות נקיים וכנים. אך הרחמים העצמיים, ההתפלשות בהם, העונג הבזוי, המתקתק־הדביק של ההתרפקות עליהם – אלה מעוררים בי גועל". על מי הוא אבל? על אהובתו שאיננה עוד או שמא על עצמו, על מי שנותר בגופו הדואב? הרי "יגון סוער אינו מחבר אותנו עם המתים אלא רק מנתק אותנו מהם".

מכאן לואיס חוזר לעולמו. "אני מתחיל להבין", הוא כותב, "הייתה באהבתי לג'וי איכות דומה לזו של אהבתי לאלוהים. אבל אשתדל לא להגזים. רק האל לבדו יודע אם היה באמונתי משהו שהוא יותר מדמיון, אם היה באהבתי משהו שהוא מעבר לאנוכיות". 

הוא ממשיך, "היינו שניים מהפציינטים של אלוהים, חולים שטרם נרפאו", אבל "הדבר הנורא הוא שגם אל טוב לגמרי אינו מפחיד פחות מסדיסט קוסמי. ככל שגוברת אמונתנו בכך שאלוהים מכאיב רק כדי לרפא, כך אנו מסוגלים פחות ופחות להאמין בכך שיש טעם כלשהו להתחנן אליו על מנת שינהג בנו ברוך".

"איש לא סיפר לי עד כמה דומה היגון לפחד", הוא כותב, "אני כמעט מעדיף את רגעי הייסורים. הם לפחות נקיים וכנים. אך הרחמים העצמיים, ההתפלשות בהם, העונג הבזוי […] – אלה מעוררים בי גועל"

שירלי אגוזי, שתרגמה את הספר לאחר מות בן זוגה עמי דיקמן, גם הוא איש ספר ומרצה שזכה להערכה והערצה של תלמידיו – ניסתה להגיע לתרגום שישקף את התחושות שבוטאו בשפת המקור. הכאב האישי שלה איפשר לה להבין את התחושות של המחבר. יש בתרגום לעברית תחושה של מידת הזדהות לא מעטה עם הכתוב. 

וכשמדובר בטרגדיה כה מכמירת לב, הוא מזכיר את ויליאם שיקספיר והמיתולוגיה היוונית: "אומרים ש'מוג הלב מת פעמים רבות'; כך גם הנאהב. האם לא מצא העיט כבד טרי לשיסוע בגופו של פרומתאוס בכל פעם שסעד את לבו?"
ובהצטנעות מסוימת הוא מוסיף שביקש לשרטט מפה של צער. ואולם, מתברר שהצער איננו מצב כי אם תהליך: "הוא לא דורש מפה אלא היסטוריה".

וכשבשלבים הכמעט סופיים הם מדברים על הפרידה, זכות שלא ניתנת לרבים מאיתנו לפני הפרידה מהאחד, מהיקר לנו, הוא כותב: "אם תוכלי – אם יורשה לך לעשות זאת – בואי אלי כשאהיה גם אני על ערש דווי".

"אם ירשו לי!" היא אמרה "בגן עדן יצטרכו לעבוד קשה כדי לעצור בעדי, ואת הגיהינום – אשבור לרסיסים".

ואנחנו שואלים בסקרנות טבעית: האם באה אליו כשהשיב את נשמתו? ואם לסכם את התבוננות ביגון במילותיו של המשורר יוסי גיספן: "לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים", והדמעות זולגות מעצמן.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.