אחד המושגים הנפוצים ביותר בישראל נוגע ל"איום הקיומי" המרחף על מדינת ישראל. השימוש בו כה נפוץ, עד שדומה כי אין מקבל החלטות – מדיני או צבאי, פרשן או האיש ברחוב – הנמנע מלנקוב בו.

התחושה המתקבלת הינה, שכמעט כל איום אשר מדינת ישראל נדרשת לו – זוכה להגדרה "קיומי". בעוד שניתן כנראה להצדיק את ההגדרה סביב שנות הקמת המדינה, ובדגש על מלחמת העצמאות, הרי מאז, טבען של המלחמות, או "מבצעים" למיניהם, השתנה ללא הכר, ובעיקר יכולותיה של מדינת ישראל.

אדם מן הישוב, החי מחוץ לישראל, יגרד בראשו בתמיהה לנוכח הדיסוננס העצום בין הצלחותיה ויכולותיה המוכחות של ישראל – צבאית, כלכלית ולעיתים אפילו מדינית – לבין תחושת האיום עימה מסתובב הישראלי הממוצע.

אדם החי מחוץ לישראל, יגרד בראשו בתמיהה לנוכח הדיסוננס העצום בין הצלחותיה ויכולותיה המוכחות של ישראל – צבאית, כלכלית ולעיתים אף מדינית – לבין תחושת האיום עימה מסתובב הישראלי הממוצע

השימוש במושג "איום קיומי" שייך למעשה במידה רבה למאה הקודמת, והשימוש התכוף בו – והלא נכון – מזיק להערכה נכוחה של מצבה הביטחוני של ישראל. יתרה מכך, הוא משרה מעין עננה המרחפת מעל ראשי האזרחים, ואלו התרגלו לחיות בצילה, או מתחתיה, מבלי להיות מודעים לנזק העצום, ביטחוני ופסיכולוגי, שנגרם עקב כך.

ראשית דבר, הבה ונדייק. "איום קיומי" הינו איום שעלול לערער, אף עד היסוד, את בסיס קיומה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, המסוגלת להגן על עצמה. שאר האיומים, רציניים ככל שיהיו, אינם קיומיים: חמורים, רציניים, מדאיגים (מאוד) ועוד כהנה וכהנה שמות תואר.

למעשה, "האיום הקיומי" היחידי, המצדיק אולי את השימוש בו, נוגע למלחמת יום כיפור, בתחילתה שני הצבאות המשמעותיים ביותר הצליחו להפתיע את ישראל וחדרו את גבולותיה.

אולם, ואת זה חשוב מאוד לזכור (ולהזכיר), בדיעבד מדובר היה במלחמה עם מטרות מוגבלות, מצד מצרים וסוריה, שנבעה מתוך הערכתן שאין ביכולתן לאיים על קיומה של ישראל. תכליתן הייתה לזעזע את הסטטוס קוו כדי "להכריח" אותנו להביט לעברן ולפתור במישור המדיני את הסכסוך עימן. הסכם השלום עם מצרים, ויציבותו לאורך השנים, הינו ההוכחה האולטימטיבית לכך.

השימוש במושג "איום קיומי" שייך במידה רבה למאה הקודמת, והשימוש התכוף בו – והלא נכון – מזיק להערכה נכוחה של מצבה הביטחוני של ישראל. יתרה מכך, הוא משרה מעין עננה המרחפת מעל ראשי האזרחים

היבט נוסף, שחשוב מאוד לתת עליו את הדעת, נוגע למחיר הכבד של  מלחמות, כלומר: חיי האדם. בהקשר זה חובה להדגיש: אין קשר בין מספר אבדות רב (אפילו מאוד) לבין ההגדרה ביחס לסכנה הקיומית הנובעת, אם לאו, מאותה מלחמה. במילים אחרות: בחינת ההצדקה בשימוש "איום קיומי" נוגעת לסכנה על קיומה של ישראל כמדינה ריבונית, ולא על מספר הנפגעים, טראגי וכואב ככל שיהיה.

אם כך, מדוע המושג "איום קיומי" קנה לו אחיזה כה רחבה במקומותינו?  

סיבה אחת נוגעת לשנים הרבות בהן ישראל מתמודדת עם שלל איומים, שמצטברים, באופן מובן מבחינת הציבור הרחב, לאיום כמעט קבוע. תחושה זו רק מתחזקת לנוכח ההיסטוריה היהודית לפיה "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", מבלי להבחין בניואנסים, חשובים וקריטיים, בין שלל האיומים והאתגרים המונחים לפתחו של העם היהודי, ולענייננו זה החי בישראל.

השנייה נוגעת לשימוש האינפלציוני, הלא אחראי והמסוכן של מקבלי ההחלטות בישראל, בדרגים המדיניים והצבאיים כאחד – במונח ה"קיומי". בחלקו האחד, תכליתם לשמור על מוכנות של הציבור בישראל (וזה מובן במידה מסוימת בלבד). אולם, חלקו האחר נוגע לחוסר הבנה, ואפילו לתחושה שיש בכך שימוש חיובי, מבלי לעשות הבחנה נכונה ומדויקת בין רף שונה של איומים. אין לפסול גם על הסף אינטרס של (חלק) ממקבלי ההחלטות למנוע תחושה של "מצב נורמלי", ולשמר סדר יום אלרמיסטי קבוע.

בשלב זה צצה מייד השאלה ביחס לאיום האיראני, והחשש מיכולת גרעינית צבאית. אליבא דכולי עלמא, מדובר באיום רציני ביותר, אפילו חמור מאוד. האם קיומי? התשובה שלילית. ישראל מצליחה לאורך שנים, בדרך כלל באמצעים מדיניים למנוע זאת, עד המלחמה האחרונה. מוקדם עדיין לנתח את השלכותיה, אולם כבר מסתמן שברובן דווקא מקרבות את איראן למסקנה שעליה לחתור מהר ליכולת גרעינית צבאית.

חלק מהשימוש האינפלציוני במונח "איום קיומי" נוגע לחוסר יכולת להבחין נכונה בין רף איומים שונה. אין לפסול גם על הסף אינטרס של מי ממקבלי ההחלטות למנוע תחושה של "מצב נורמלי", ולשמר סדר יום אלרמיסטי קבוע

יש להודות כי קיים רציונל לכך שישראל משתמשת לאורך השנים במונח "איום קיומי" בהקשר האיראני. משמעותו המדינית-אסטרטגית: לנוכח האיום הקיומי שישראל חשה, הקהילה הבינלאומית צריכה לפעול בנחישות כדי למנוע מאיראן להגיע ליכולת גרעינית צבאית, אחרת ישראל תאחז "בכל האמצעים שיש ברשותה". מצד שני, שימוש בקו "קיומי" מעין זה איננו מאפשר גמישות והשגת פתרונות שאינם מוחלטים, ובדרך כלל קשים עד מאוד, או בלתי אפשריים, להשגה.

כאמור, כמעט כל מקבלי ההחלטות משתמשים במונח ה"קיומי" ביחס לאיום האיראני. כך עשו כל ראשי הממשלה בנאומיהם המסורתיים בכנס הרצליה השנתי, שהפך לבמה שמקבלי החלטות רבים אינם יכולים להימנע מלהשתתף בו. מעניין מאד, שראש הממשלה היחיד שלא השתמש במונח "איום קיומי" בהקשר האיראני בנאום השנתי בכנס הרצליה – היה אהוד אולמרט, שהבין נכוחה את ההשלכות השליליות לעם החי בישראל מן השימוש הגורף ב"איום הקיומי". במקום זאת נקב במונח "איום רציני מאוד" שישראל לא תאפשר לו להתממש.

מה המסקנה אם-כן? מדינת ישראל מתמודדת לאורך השנים עם שלל איומים ואתגרים, שיכלה להם, אף במצבים בהם הופתעה. זה לכשעצמו חייב לנסוך רמה גבוהה יותר של ביטחון עצמי.

השימוש במונח "איום קיומי" כפשוטו, ובאופן מרובה ואף חסר אחריות, אינו מועיל להערכת מצבה הביטחוני של מדינת ישראל. הוא אינו מאפשר לעשות הבחנה בין סוגים שונים של איומים, שמחייבים דרכי פעולה שונות, ואינו מסייע להגדיר נכוחה את האינטרסים החיוניים הלאומיים.

אינטרסים חיוניים אלו נשענים על מגוון אדנים – צבאיים ואזרחיים – ומצב קבוע של "חרדה קיומית" איננו מסייע לכך. מקבלי ההחלטות, בהווה ולשעבר, ובראשם "מקבל ההחלטות הוותיק ביותר" ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, חייבים לאזור אומץ לב ציבורי, ולדייק במסריהם.

השימוש המרובה ואף חסר האחריות במונח "איום קיומי" כפשוטו לא מועיל להערכת מצבה הביטחוני של ישראל. הוא לא מאפשר לתעדף איומים ואינו מסייע להגדיר נכוחה את האינטרסים החיוניים הלאומיים

דיוק כזה יועיל לעצם ההתמודדות עם האיום התורן, וירגיע קמעא את "החרדה הקיומית" שאיננה במקומה. אחרת המסקנה הינה, שזה משרת את האינטרסים שלהם יותר משל העם אותו מנהיגים.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/