לפני שהוסמכתי ללשכת עורכי הדין בישראל והתחלתי את הקריירה המשפטית שלי בארץ כעורכת דין בהייטק, הצטרפתי למפלגת מרצ.

להצטרפות למפלגה יש קווי דמיון מסוימים לחתימה על חוזה: מועמדים פוטנציאליים מתבקשים לקרוא את חוקת המפלגה כדי להבין את האידאולוגיה שלה, את הזכויות והחובות המוגדרות, ואת הנהלים שנועדו להבטיח דמוקרטיה פנימית.

באותה תקופה, מרצ נראתה לי המקום הנכון עבורי, אך הפער בין התיאוריה למציאות התגלה כחריף: למרות שניהלתי קמפיין גלוי בפריימריז של 2022 – "עופרה קפלן, האישה החרדית המתמודדת בפריימריז של מרצ תחת הדגל 'תורה עם דרך מרצ'" והגעתי למקום ה־23, שמי הושמט בסופו של דבר מהרשימה הרשמית של 120 המועמדים שהגישה המפלגה לוועד הבחירות.

באותה תקופה, מרצ נראתה לי המקום הנכון עבורי, אך הפער בין התיאוריה למציאות התגלה כחריף: למרות שהגעתי למקום ה־23, שמי הושמט מהרשימה הרשמית של 120 המועמדים שהגישה המפלגה לוועד הבחירות

ייתכן שדבר זה, לצד אי־סדרים פנימיים נוספים במפלגה, מסביר את החוב של כ־18 מיליון שקלים שמרצ, לפי דיווחים, נשאה בו בסוף 2022.

דמוקרטיה, כמנגנון, כוללת שלטון רוב, אך מהותה טמונה בשילוב בין שוויון, שקיפות, הגינות בסיסית ויושרה. לכן, אם כמוני אתם יוצאים להפגין למען "דֶמוֹ־קְרָטִיָּה", עליכם לוודא שהדרכים שבהן אתם מבקשים לחזק אותה הן עצמן "דֶמוֹ־קְרָטִיּוֹת".

בבחירות המקומיות האחרונות בכרמיאל, התבקשתי לחבר בין תושבים דוברי ערבית לבין "חוזה חדש" – מפלגה המזוהה עם מתנגדי הרפורמה המשפטית – במטרה לבנות גוש אזרחי משותף מול גורמים מקומיים שביקשו "לשמור על הצביון היהודי של העיר". אך כאשר הגיע הרגע לתרגם עקרונות למעשה, התשובה הייתה ברורה: הכללת מועמדים שאינם יהודים עלולה "להרגיז את הבייס".

בבאר שבע, כיבדתי התחייבות קודמת להשתתף במפגש מקומי של מרצ – גם כאשר הדבר התנגש עם אירוע מרכזי יותר בתל אביב. לאחר מכן נאמר לי כי מדובר ב"חוסר תחכום פוליטי". במילים אחרות, היושרה שלי לא נתפסה כערך – אלא כחיסרון.

ברחבי האופוזיציה הנוכחית, נהלים פנימיים מתעקמים או נעקפים, הייצוג סלקטיבי, ובמקום לבנות אמון רחב ומוסכם, הדגש נותר על אגו, חשיבה קצרת טווח וכוח.

ברחבי האופוזיציה הנוכחית, נהלים פנימיים מתעקמים או נעקפים, הייצוג סלקטיבי, ובמקום לבנות אמון רחב ומוסכם, הדגש נותר על אגו, חשיבה קצרת טווח וכוח

לאחרונה אף פורסם כי יאיר גולן שקל לסגת מהסכמותיו עם בכירי מרצ לשעבר, לפיהן הובטחו לחברי המפלגה לשעבר מקומות ברשימת הדמוקרטים – ולהחליפם בפעילים צעירים ובולטים מהמחאה נגד הממשלה.

מנהיגים פוליטיים שמפרים את מילתם אינם מפתיעים אותי. אך הם בהחלט מאכזבים.

ובסוף, באופן דומה, מנהיגים ערבים אינם מצליחים להתלכד כדי להעניק לאזרחי ישראל הערבים ייצוג משמעותי בכנסת, בשל חוסר יכולתם להסכים מי יעמוד בראש הרשימה המשותפת. אף שאין מדובר בהכרח בשחיתות, הדבר ממחיש כיצד גם הנהגה במחנה שאינו מחנה בנימין נתניהו נכשלת שוב ושוב כלפי בוחריה, בהתנהגות אגואיסטית הדומה לזו של הפוליטיקאים שאותם היא מבקרת.

מודל מסוג אחר?

בשנה שעברה הצטרפתי למפלגה ששמה ומבנהּ נראו כמבטיחים משהו אחר: "כל אזרחיה". על הנייר, זהו בדיוק מה שהדמוקרטיה הישראלית זקוקה לו. החוקה שלה איננה רק הצהרתית – אלא מבנית. ההנהגה נועדה להיות משותפת: יושבי ראש יהודי ודובר ערבית, תפקידי הנהלה משותפים, ושיתוף פעולה ממוסד בכל הדרגים. היא אינה רק מדברת על שוויון – אלא מנסה לעגן אותו בתוך המערכת עצמה.

לאחרונה פורסם כי יאיר גולן שקל לסגת מהסכמותיו עם בכירי מרצ לשעבר, שהבטיחו לחברי המפלגה לשעבר מקומות ברשימתו. מנהיגים פוליטיים שמפרים את מילתם אינם מפתיעים אותי, אך הם בהחלט מאכזבים

למרבה הצער, המודל הזה – שנועד להבטיח הנהגה משותפת – יושם עד כה באופן חלקי בלבד. נכון להיום, כמעט ואין נראות ציבורית להנהגה משותפת. תפקידי מפתח נותרים לא מאוזנים. הפער בין החזון לביצוע משמעותי.

האנשים המעורבים הם מחויבים, מוכשרים ומרשימים. אך אם מפלגה השואפת לדמוקרטיה ולשוויון אינה מצליחה לשמור על שלטון החוק והמשמעת של חוקתה שלה – כיצד ניתן לצפות ממנה לנהל מדינה?

מה דורשת דמוקרטיה אמיתית?

ישראל דמוקרטית באמת מחייבת שמפלגות פוליטיות יקיימו את חוקותיהן, ישמרו על הליכים פנימיים שקופים, יקיימו פריימריז משמעותיים ויהיו כפופות לפיקוח עצמאי.

בלעדיהם, "דמוקרטיה" הופכת לסיסמה במקום למערכת.

ישראל דמוקרטית באמת משמעה הוצאה מחוץ לחוק של מפלגות המבוססות על נושא יחיד, כגון דת, גיל, מגדר, נטייה מינית, גיוס או קנאביס רפואי. היא גם מחייבת יצירת תרבות שבה נבחרי ציבור משרתים לא רק את מי שהצביע עבורם, אלא גם את מי שלא.

ישראל דמוקרטית באמת מחייבת שמפלגות פוליטיות יקיימו את חוקותיהן, ישמרו על הליכים פנימיים שקופים, יקיימו פריימריז משמעותיים ויהיו כפופות לפיקוח עצמאי. בלעדיהם, "דמוקרטיה" הופכת לסיסמה

ישראל דמוקרטית באמת משמעה שמירה על שלטון החוק – אכיפה של עבירות בנייה ותנועה לא רק כלפי החלשים – וטיפוח תרבות שבה גם עבירות אזרחיות יומיומיות, מהשארת צואת כלבים במרחב הציבורי ועד עקיפה בתור או העלמת מס, נתפסות כעניינים רציניים.

אך הציבור לא יזדעזע מן ה"עבירות הקטנות" הללו, כל עוד מנהיגים לא יבהירו את הקשר בין התנהלות אזרחית יומיומית, חוסן לאומי וסדר גיאופוליטי.

עיקרון דמוקרטי אחד פשוט הוא כל שנדרש: מחויבות לסיים כל חקיקה המבוססת על דת, גזע, מגדר, מעמד חברתי או מיקום גיאוגרפי.

רק מנהיג – או מנהיגים – שיאמצו עיקרון זה יוכלו להעניק לכל אזרח את התחושה שישראל שייכת גם לו. תחושת שייכות היא לב תיקון החוזה החברתי. תחושת שייכות היא גם הבסיס שממנו ניתן לטפח שלום בין יהודים ללא־יהודים.

הממשלה הנוכחית לא תוחלף בשל האשמות על כסף קטארי במזוודות, מינויים לחברים ובני משפחה, שינוי פרוטוקולים כתובים, שוחד לעובדי ציבור, ניצול כספי ציבור או חקיקה המאפשרת לפושעים מורשעים לכהן בתפקידים ציבוריים.

הסיבה לכך שהצפת הנושאים הללו לא תוביל לשינוי שלטוני היא שעוצמתה של הפוליטיקה של "אנחנו" ו"הם" גדולה כל כך. פוליטיקה מפלגת מעניקה לאנשים תחושת שייכות – אך בפועל הם שייכים לקבוצה המאוחדת סביב פחדים משותפים (ואולי גם שנאה?) כלפי "האחר".

נדרש עיקרון דמוקרטי פשוט: מחויבות לסיים כל חקיקה המבוססת על דת, גזע, מגדר, מעמד חברתי או מיקום גיאוגרפי. רק מנהיגים שיאמצו עיקרון זה – יוכלו להעניק לכל אזרח את התחושה שישראל שייכת גם לו

רק סוג אחד של הנהגה יכול להתגבר על הפחד הזה ולנצח את פוליטיקת ה"אנחנו" ו"הם": הנהגה המשרתת את כלל האזרחים וחושבת מעבר ל"בייס" שלה. למרבה הצער, עד כה לא קם בישראל אדם – או אנשים – בעלי החזון והאומץ לשאת את דגל ההנהגה של כל אזרחיה.

עפרה קפלן היא אישה חרדית, תושבת הצפון. ילדות בדרום אפריקה של האפרטהייד, רקע אקדמי (כלכלה והיסטוריה, אוניברסיטת קיימברידג', אנגליה) וניסיון כעורכת דין מסחרית מעניקים לה פרספקטיבה ייחודית. עפרה מועמדת להיות מזכ"לית משותפת במפלגה הפוליטית "כל אזרחיה".