ביום שני בבוקר בחר פרשן חדשות 12 עמית סגל למצות את הפרשנות שלו על הבחירות בהונגריה בציוץ ארוך למדי בחשבון ה-X שלו בשפה האנגלית, הפונה לקהל בינלאומי. בתרגום חופשי, סגל כתב:

האירוניה: מה שנתן לוויקטור אורבן כוח סוחף הוא עכשיו גם מה שריסק אותו – אותה שיטת בחירות אזורית שהוא עצמו תכנן.

בשיטה כזאת המדינה מחולקת לאזורים, ומי שמנצח בכל אזור מקבל את המושב. זה מאפשר למפלגה שיש לה בסיס גאוגרפי חזק ויעיל להפוך רוב צנוע ליתרון פרלמנטרי עצום.

כך קרה שכ־54% מהקולות הפכו פעם לכ־70% מהמושבים – די והותר כדי לשנות את החוקה. בישראל, שיטה דומה אולי הייתה נותנת לליכוד משהו כמו 70 מושבים.

אבל כשהמגמה התהפכה, כ־40% הותירו אותו עם בקושי רבע מהפרלמנט.

כפי שאמר פעם ישראל כ"ץ: רפורמות אלקטורליות נוטות לחזור כבומרנג על מי שחיברו אותן.

שיטות אזוריות מעצימות ניצחונות – אבל גם הפסדים. כשהן עובדות, אתה שולט. כשהן לא, אתה נמחק.

הציוץ הזה מצליח להיות בעייתי בשתי רמות שונות לגמרי. הראשונה היא עובדתית. השנייה – והיא החמורה יותר – היא אינטלקטואלית.

נתחיל בעובדות. נכון, ויקטור אורבן שינה את שיטת הבחירות בהונגריה, ובוודאי עיצב אותה כך שתיטיב עם מפלגתו. אבל סגל מתאר אותה כבחירה רובנית פשוטה (שיטת "המנצח לוקח הכול"), וזה פשוט לא נכון.

הונגריה מפעילה שיטה מעורבת: 106 מתוך 199 חברי פרלמנט נבחרים במחוזות אישיים, אך 93 מושבים נוספים מחולקים ברמה הארצית באמצעות מנגנון פיצוי, שאורבן אמנם החליש אבל לא ביטל.

גם אחרי הרפורמות של אורבן, השיטה ההונגרית באופן תיאורטי הגונה יותר משיטה רובנית מלאה, שבה משתמשות כמות נכבדת של הדמוקרטיות בעולם – 31 מדינות ובהן 2.5 מליארד איש, כולל בריטניה, ארה"ב, קנדה והודו. אורבן גם שיחק עם גבולות מחוזות הבחירה, אבל גם תופעה זו מוכרת לצערנו בארה"ב כמעט מאז הקמתה.

גם אחרי הרפורמות של אורבן, השיטה ההונגרית באופן תיאורטי הגונה יותר משיטה רובנית מלאה, שבה משתמשות כמות נכבדת של הדמוקרטיות בעולם – 31 מדינות ובהן 2.5 מליארד איש, כולל בריטניה, ארה"ב, קנדה והודו

ואכן שיטות בחירות אלו הביאו להטיות חמורות הרבה יותר מזו שבהונגריה – בבחירות לבית הנבחרים בויסקונסין ב-2018, למשל, מיעוט רפוברליקאי של 45% תורגם לרוב של 60% במושבים; ובבריטניה – שם המחוזות לא מחולקים באופן מוטה במכוון – בבחירות האחרונות, מפלגת הלייבור זכתה ב-31% מהקולות וב-63% מהמושבים.

למעשה, עיוות שיטת הבחירות היה רק רכיב אחד – ולא בהכרח המרכזי – בתהליך הנסיגה הדמוקרטית בהונגריה.

תחת הנהגתו של אורבן, המדינה חוותה השתלטות שיטתית על כלי התקשורת, הגבלות על חופש הביטוי, מאבק מתמשך במוסדות אקדמיים, צמצום מרחב הפעולה של ארגוני חברה אזרחית, ושימוש אגרסיבי בסמכות מכוננת – בין היתר באמצעות חקיקה תכופה של חוקי יסוד לצרכים פוליטיים קצרים.

אבל הבעיה הגדולה בציוץ של סגל אינה רק מה שהוא אומר, אלא למי ואיך הוא אומר זאת.

יש משהו כמעט בלתי נתפס בפרובינציאליות של ניסיון להסביר לעולם הדובר אנגלית מהי שיטת "המנצח לוקח הכול" (First-past-the-post) ומהם עיוותיה.

מתוך 21 מדינות שבהן אנגלית היא שפת הפוליטיקה המרכזית, ב־18 נהוגה שיטה זו בדיוק. הממלכה המאוחדת, שבה הומצאה השיטה עוד בימי הביניים, ממשיכה להשתמש בה עד היום, והפיצה אותה לכל מדינות האימפריה לשעבר.

ארצות הברית, שבה המושג ג'רימנדרינג נטבע כבר בסוף המאה ה־18, דנה דיונים פוליטים לוהטים על העיוותים בחלוקת מחוזות הבחירה מזה דורות – וגם בחודשים האחרונים, עם "מלחמת ג'רימנדרינג" בין מדינות רפובליקאיות לדמוקרטיות שהחלה בנסיון של טקסס לשנות את מחוזות הבחירה שלה.

המחשבה שעמית סגל ילמד את אזרחי מדינות אלה על בעיות השיטה באמצעות ציטוט פוליטי מישראל כ"ץ היא, איך לומר, מעט מצחיקה.

המחשבה שעמית סגל ילמד את אזרחי מדינות אלה על בעיות השיטה באמצעות ציטוט פוליטי מישראל כ"ץ היא, איך לומר, מעט מצחיקה

יש רגעים שחושפים ברגע קטן את עומק הניתוק בין התפיסה העצמית של אדם לבין המציאות, ואת חוסר התאמתו לתפקידו. כך למשל היה "נאום הגרנדמייזר" של בצלאל סומטריץ'. הציוץ הזה של סגל הוא ציוץ גרנדמייזר; ולאור התפקיד הדיספרופורציונלי, והגדל והולך, שסגל תופס במפה התקשורתית שלנו – ראוי להסב על כך את הזרקור.

אור רפל-קרויזר הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטת תל אביב ומכהן כמדען הראשי של המרכז האינטרדיסצילפינרי לחקר הנתונים באוניברסיטה העברית