רחל אלתרמן זוכרת היטב את הרגע שבו נולדה תכנית "ישראל 2020". "זה היה ב-1988, או אולי בתחילת 1989. אדם הגאון חזר מישיבה באיגוד האדריכלים וקרא לנו, קבוצה קטנה של חוקרים צעירים בטכניון, לפגישה.

"אני זוכרת שהוא אמר לנו, שבישיבה שהוא השתתף בה דיברו על זה שצריך להכין תכנית. הרי תמיד אומרים את זה, צריך-צריך-צריך, ובסוף זה אף פעם לא קורה. כנראה שמישהו זרק לו שם משהו על זה.

"אני זוכרת איך ישבנו על הספה, בחדר של דיקן הפקולטה לאדריכלות בטכניון, ואז אדם נתן לנו את נתון המפתח, שהמם אותנו. והנתון הזה הוא לגמרי הראש של אדם. הוא אמר לנו דבר כזה: 'עשיתי תחשיב וגיליתי שישראל מכפילה את שטח הרצפה שלה בכל 20 שנה'.

"מבחינתנו אז, זה היה נתון מדהים. עד אז אף אחד מאיתנו לא חשב עליו בכלל. לפעמים כדי להבין משהו, צריך לחשוב עליו אחרת, וזה בדיוק מה שאדם עשה".

אדם הוא פרופ' אדם מזור. אדריכל ומתכנן ערים, לימים חתן פרס ישראל לאדריכלות ועיצוב, ומי שב-1988 כבר נזקפו לזכותו תכנון תכנית אב מטרופוליטנית לערי גוש דן, תכנון תכנית אב לתל-אביב-יפו והתכנית לשיקום לב העיר בתל אביב, עליה זכה באותה שנה לפרס רכטר לאדריכלות.

פרופסור רחל אלתרמן (צילום: באדיבות המרואיינת)

רחל אלתרמן היא פרופ' רחל אלתרמן, אז פרופ' צעירה בת 42 בפקולטה לאדריכלות, היום פרופסור אמריטה בטכניון, משפטנית ומתכננת ערים מהמובילות בתחומה בעולם וחוקרת בכירה במוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית.

תכנית "ישראל 2020", שנולדה למעשה באותה פגישה בטכניון, היא מסמך התכנון השאפתני ביותר שחובר אי פעם בישראל וכנראה אחד ממסמכי התכנון הלאומיים המקיפים ביותר שחוברו אי פעם בעולם.

"אדם החליט על השם 2020 כי זה נשמע לו שם טוב. מספר יפה וגם מספיק רחוק. שנת 2020 הייתה אז מרוחקת מאיתנו יותר משלושים שנה. בעולם של תכנון עירוני, טווח של 30 שנה הוא טווח רחוק מספיק"

כ-250 חוקרים מתחומים שונים גויסו לחבר אותו, בעבודה שנמשכה כשש שנים, ומקיפה 18 כרכים ובהם כ-3,500 עמודים של התוויית דרך והצהרת כוונות הצופה אל מה שנראה אז עתיד רחוק מאוד – והשבוע יהפוך להווה. ישראל של שנת 2020.

את זוכרת למה בחרתם דווקא את השם 2020?
"זה הראש של אדם. כל הקרדיט על זה מגיע לו. אני לא חושבת שהתקיים על זה דיון בכלל. אדם החליט על השם 2020 כי זה נשמע לו שם טוב. מספר יפה וגם מספיק רחוק. שנת 2020 הייתה אז מרוחקת מאיתנו יותר משלושים שנה. בעולם של תכנון עירוני, טווח של 30 שנה הוא טווח רחוק מספיק".

פרופ' אדם מזור מקבל את פרס ישראל. 2013 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

מדינה מלאה בנקודות שחורות

כדי להבין את גודל המהפכה ש"ישראל 2020" תחולל בהמשך במדיניות התכנון הישראלית, צריך להתעכב ולהבין את החשיבות של "הכפלת שטח הרצפה תוך 20 שנה" שעליה דיבר אדם מזור. "שטח רצפה" משמעו כפשוטו: חיבור השטח הבנוי מתחת לרגליהם של כל הישראלים.

אלתרמן: "זה היה גילוי. למה? כי אם אתה פורש את שטח הרצפה הזה ומפזר אותו בכל הארץ כמו שעשו עד אז, כמו שהיה ברור שצריך להמשיך ולעשות, אתה מתחיל להבין את גודל הבעיה.

"אדם בעצם עשה תחזית, באמצעות המנוע הזה, שחוזה ביקוש לכל כך הרבה 'שטח רצפה', והראה שאם מותחים את השטחים האלה בהמשך ופורשים אותם בכל הארץ, אנחנו מקבלים מדינה מלאה בנקודות שחורות, כמו אבעבועות רוח.

"אני זוכרת שהוא עשה את זה מולנו, הראה לנו מפה של המדינה ובה המון המון נקודות שחורות כאלה, קראנו לה אחר כך בינינו 'מפת אבעבועות הרוח', ופתאום היה ברור לכולנו, שאם נמשיך לפזר עוד ועוד נקודות על המפה, כמו שהיה מקובל לעשות עד אז, אנחנו בבעיה. והיה ברור לכולנו שאנחנו חייבים לשנות את הדיסקט לגמרי.

"היום אולי יהיה לאנשים קצת קשה להבין את זה, כי באמת חלק מהדברים שדיברנו עליהם אז הם היום מובנים מאליהם, אבל חייבים לזכור – זו הייתה תקופה שבה הקימו המון יישובים קהילתיים.

"ישראל 2020 הפכה את תפיסת "הפיזור המפוזר" ששלטה בתכנון מאז תכנית אריה שרון בתחילת שנות ה-50. זו הייתה התפיסה הציונית הוותיקה לפיה צריך להתפרש לכל עבר. לבנות ערים ויישובים בכל מקום"

"זו הייתה אז האופנה וזו גם הייתה המדיניות. בנו יישובים קהילתיים ומצפים בכל מקום. ומה שהיום נראה לנו מובן מאליו, לקח לנו לפחות שנה-שנתיים עד שזה בכלל התחיל לחלחל".

"ישראל 2020" הפכה למעשה את תפיסת "הפיזור המפוזר" ששלטה בתכנון הישראלי מאז תכנית אריה שרון בתחילת שנות החמישים. זו הייתה התפיסה הציונית הוותיקה לפיה צריך להתפרש לכל עבר. לבנות ערים ויישובים בכל מקום, כדי לבסס את הריבונות הישראלית על הארץ. תפיסת "נלבישך שלמת בטון ומלט", שעד אז איש לא העלה בדעתו בכלל לערער עליה או לפקפק בנחיצותה.

אריה שרון (צילום: לע"מ / MILNER MOSHE)

"זו לאו דווקא תפיסה שמאפיינת רק את הציונות. זה לא שונה מכל מדינה שקמה. קודם כל צריך לתפוס את השטח וליישב אותו", אומרת אלתרמן, "אבל כשכולנו, כל מי שהיה שם, שם לב לנתון הזה של 'שטח רצפה', הבנו שזה נתון מאוד מאוד משמעותי, שמחייב אותנו לחשוב מחדש על האנרגיה העצומה שיוצרת המדינה. ואז, שתבין, עוד לא התחילה בכלל העלייה מברית המועצות".

אם את צריכה לשים את האצבע על העניין הכי משמעותי שעלה מהעבודה על ישראל 2020 זו ההבנה הזו?
"ללא ספק. אבל זה באמת קרה רק הודות לעלייה".

עד שנפתחו שערי ברית המועצות, המשיכו החוקרים שהתכנסו סביב אדם מזור בטכניון לעבוד בהתנדבות ובפרופיל נמוך מאוד. מעטים התעניינו בהם ובמסקנות המהפכניות אליהן הגיעו.

"אדם, שהיה אבי הרעיון, גם היה המנוע. הוא התחיל לדבר על זה שהוא רוצה להקים צוותים. זה נשאר אז בעיקר בתחום הפקולטה לאדריכלות בטכניון, ועוד לא היה לנו גרוש. שום תקציב. אז היינו פלוס מינוס 8-10 אנשים שהתעסקו עם זה. היו פה ושם כינוסים שהזמנו אליהם כל מיני אדריכלים.

"היה איזשהו אירוע חשיבה. אני זוכרת שאדם ניסה לחלק אותנו לצוותים, אבל זה לא כל כך הלך לו, כי אנחנו אנשי אקדמיה, אנחנו לא רגילים לעבוד כל יום במשרד. הוא עצבן אותנו. אמרנו לו 'אתה רגיל שיש לך עובדים במשרד', אנחנו לא עובדים שלך. לכל אחד מאיתנו יש את העניינים שלו.

"אדם גם ניסה לגייס כספים, התרוצץ בין משרדי הממשלה, אני לא חושבת שהוא הצליח להשיג משהו. אנחנו, כולנו, נמשכנו לרעיון אבל עוד לא התמסרנו לעבודה. תזכור שעבדנו אז בהתנדבות. בשלב ההוא היו פגישה פה פגישה שם. היה לאדם קשה לרתום אותנו להמון עבודה. וגם הנושאים עוד היו אחרים מאלה שבהם עסקנו בהמשך.

"אני זוכרת שאדם כינס יום עיון שהנושא שלו היה בצורת. מים. המשבר של בצורת. יכול להיות שהיה אז קיץ שחון במיוחד והנושא היה בכותרות. התכנסנו לדבר על מה יהיה עם ישראל הצחיחה. זה היה הרבה לפני הפרויקט הענק של ההתפלה. זה נראה לנו אז איום קיומי".

עולים מרוסיה (צילום: Moshe Shai/Flash90)

ואז החלו להיווצר סדקים במסך הברזל, והעניינים שהתנהלו עד אז בצורה ייגעה למדי, בעצלתיים, הפכו דחופים וקריטיים ותפסו תאוצה. אלתרמן נחשפה לדרמה ההיסטורית במקרה, ומקרוב מאוד.

"הייתי בין הישראלים הבודדים שהורשו להיכנס אז לברית המועצות. נסעתי באוקטובר 1989 לכנס אקדמי קטן על תכנון שהתקיים בלנינגרד, אז עוד לא קראו לה סנט פטרבורג, ביקרנו קצת גם במוסקבה ונסענו לבקר גם בליטא. ואז ראינו מהמלון שלנו, איפה ששמו אותנו, שיהודים עומדים בתור לקבל אשרות. לאן? לאמריקה. הבנו שמשהו קורה, אבל עוד לא הבנו מה.

"כשחזרנו לארץ, אני זוכרת ששמעתי ברדיו את ההודעה הראשונה, שמעריכים שהולך להתחיל גל עלייה, כי ברית המועצות פותחת את השערים. כמה? האומדן הראשון שדיברו עליו היה 100 אלף עולים.

"כשהתחילו לדבר על גל עלייה קרוב, במשרדי הממשלה הבינו שישראל לא ערוכה לדרמה כזו, שאין שום תכנון. ואז פנו אלינו. אז אדם גם התחיל להביא כספים. רשות אחרי רשות אחרי רשות הצטרפו אלינו.

"אם קודם אדם כיתת את רגליו בין המשרדים השונים וניסה לעניין אותם ולא הצליח, פתאום הכל השתנה. הייתה פאניקה במסדרונות השלטון. ועוד ועוד משרדים ורשויות הצטרפו אלינו".

לאדם מזור היה משפט מפתח: מדינה כמו הולנד, ששיעור גידול האוכלוסייה בה הוא אפס והיא כבר מיצתה את העלייה ברמת החיים, לא תשתנה דרמטית ב–30 השנים הבאות. אבל את ישראל אי אפשר יהיה להכיר

למה התחילה כזו פניקה? לא נעשתה שום עבודת תכנון לפני כן?
"אני קוראת לשנות ה-80 בישראל שנות ה'נומי נומי'. אלה היו שנים שבהן המדינה הלכה לישון מבחינה תכנונית. בשנות ה-70 התחיל צמיחה כלכלית, שהמשיכה בצורות שונות גם לתוך שנות ה-80. התחילו הקניונים הראשונים. התפיסה הייתה שאין אתגרים גדולים בפתח. הייתה תרדמה בתחום של התכנון. זה היה עד כדי כך רדום אז, שעובדה ששום גוף ציבורי לא התעניין בפרויקט שלנו עד שהתחילה העלייה.

"תבין שבתחזיות של שנת 90', שכבר התעדכנו מה-100 אלף עולים שדיברו עליהם בהתחלה, דיברו על זה שבתוך שלוש עד חמש שנים יגיעו בין 1.5 מיליון ל-2.5 מיליון עולים. וזה על אוכלוסייה של 4.5 מיליון אזרחים. היו אז תסריטים לתוספת אוכלוסייה של 50%, תוך זמן קצר מאוד".

שינוי חוק התכנון והבנייה

הפאניקה במסדרונות השלטון הפכה את אנשי "ישראל 2020" מחבורת חסמב"ה של התכנון, למי שכולם נושאים אליהם עיניים ומצפים לישועה.

אלתרמן: "אני זוכרת שבוע אחד שבו נסעתי כל יום מחיפה שבה גרנו אז לכנסת, וליוויתי את הליכי החקיקה של שינוי חוק התכנון והבנייה, עם מהלכים מהירים ומאוד אפקטיביים, שבדיעבד גם היו די מאוזנים, יחסית, והותאמו למצב החירום. למזלנו עצרו אז את חקיקת החירום. אחרת היו ממשיכים לבנות עוד ועוד יישובים, כמו התפיסה שהייתה עד אז".

אז בעצם היה פה חיבור בין שני דברים שהתרחשו במקרה ובלי קשר: העבודה שלכם ושעת החירום הלאומית ברגע שהחלו גלי העלייה?
"נכון. וחשוב להבין ש'ישראל 2020' לא עברה לפזה של תכנון לשעת משבר, וטוב שכך. לא הפכנו להיות 'צוות חשיבה' שהתפקיד שלו להתמודד עם המשבר. הייתי בצוותי חשיבה כאלה, בזמן אמיתי, אני יודעת איך זה מתנהל.

"חשיבה לקראת ביצוע, חשיבה שמתמודדת עם אתגרים עכשוויים חייבת לבוא תמיד מתוך הגופים המבצעים עצמם. אי אפשר לעשות אאוטסורסינג לחשיבה לביצוע. אנחנו הבנו את זה והמשכנו להסתכל קדימה, לטווח הארוך, רק עדכנו את התחזיות שלנו בהתאם למספרים, שהלכו והשתנו כל הזמן. וכמובן קיבלנו דחיפה גדולה, תקציבים, וגם המון אנרגיות".

על פי אחד התסריטים, ישראל של 2020 תהיה מעצמה של חדשנות טכנולוגית. תסריט אחר הניח שישראל כבר תהיה בעידן של שלום, שבו היא תיהפך מ"וילה מבודדת בג'ונגל" לצומת כלכלי, טכנולוגי ומסחרי במזרח התיכון החדש

קל להבחין באנרגיות האלה שהשתחררו באמצעות תכנית "ישראל 2020". זו תכנית אופטימית ביותר, יש שיאמרו אופטימית מדי, שבבסיסה אמונה מודרניסטית, שניתן לחולל שינוי מרחיק לכת בחייה של אומה בעזרת תכנון מקצועי, בתנאי שהוא מגובה בהסכמה ציבורית רחבה.

זו הסיבה שאדם מזור, ובהמשך גם האדריכלים הבכירים שגייס, יצאו למסעות שכנוע לקידום רעיונות התכנית, קודם כל בקהילה המקצועית ואז בין מקבלי ההחלטות. תחושת החירום הלאומית תרמה את הרוח הגבית שהייתה כה נחוצה להם.

הנתונים שהציגו האדריכלים למקבלי ההחלטות היו מבהילים. השקפים שלהם הראו שישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם המערבי והיא תמשיך לצמוח בקצב מהיר. הם חזו שהיקפי הבנייה והפיתוח יהיו אדירים, ששטח הבנייה בשנת היעד יגדל פי שלושה, שמספר כלי הרכב יגדל פי ארבעה והכבישים יתארכו פי שניים ויותר, שכמויות הביוב וזיהום האוויר יגדלו פי ארבעה.

לאדם מזור היה משפט מפתח שהוא נהג לחזור עליו בכל פגישה: מדינה כמו הולנד, ששיעור גידול האוכלוסייה בה הוא אפס והיא כבר מיצתה את העלייה ברמת החיים, לא תשתנה דרמטית ב–30 השנים הבאות. אבל את ישראל אי אפשר יהיה להכיר. ואכן – מי שזוכר את ישראל של שנת 90' ומתבונן סביב – יודע שישראל השתנתה לבלי הכר.

השכונות החדשות בערים נבנות לגובה (צילום: Gili Yaari / Flash90)

השאלה המרכזית הייתה איך לעמוד בהיקפי פיתוח עצומים כאלה מבלי לגרום לקריסת מערכות, בלי לחולל הרס בסביבה, בלי לגרום לפגיעה חמורה באיכות החיים שתוביל להעמקת הקיטוב החברתי והכלכלי בין מי שייהנו מהפיתוח ובין מי שהפיתוח יפסח עליהם.

התשובה שהציעה "ישראל 2020" התבססה על ההנחה שאפשר למצוא פתרון לבעיות האלה, ושיכול להיות שמה שנראה כמו שעת חירום הוא למעשה חלון הזדמנויות, שאם רק ינוהל במחשבה תחילה ובתכנון לטווח ארוך, יוביל לשינוי בתודעה התכנונית והכללית.

"כולנו היינו אנשי שלום. אנשים באים לתחום הזה, כי הם רוצים לעשות טוב לאנושות. אחרת הם היו הולכים לעבוד בנדל"ן ולעשות כסף. אנשים באים כי משהו בוער בהם. אולי הסביבה. אולי החברה. אולי הגיאוגרפיה"

וכאן אנחנו חוזרים לנקודת המוצא. ל"הכפלת שטח הרצפה" ולסיבוב ההגה התכנוני ב-180 מעלות, מהדגם ההיסטורי של "הפיזור המפוזר" שעיצב את פני המדינה מאז הקמתה, אל "הפיזור המרוכז", הדגם שהגו אנשי "ישראל 2020", שהוטמע ולבסוף גם עיצב את ישראל שאנחנו מכירים היום, עם השכונות החדשות הבנויות לגובה בערים, ועם תל אביב ששולחת את מגדליה הגבוהים אל העננים.

"ישראל 2020" הציעה "פיזור מרוכז" של הפיתוח בשלושה מרחבים עירוניים צפופים – סביב באר שבע בדרום, תל אביב במרכז וחיפה בצפון – וביניהם מרחבים של פיתוח דליל, ושמירה על ערכי טבע ונוף.

יעילותה של התרופה הזו – על פי "ישראל 2020" – הייתה תלויה בהתממשות תסריטים עתידיים למאה ה–21, שגובשו בישיבות ארוכות של סיעור מוחות ומשחקי סימולציה. והתסריטים היו אופטימיים ביותר.

על פי אחד התסריטים, ישראל בשנת 2020 תהיה מעצמה של חדשנות טכנולוגית, שתסגור פערים עם מדינות המערב "מבלי לשלם מחיר סביבתי יקר". תסריט אחר הניח שישראל כבר תהיה בעידן של שלום, שבו היא תיהפך מ"וילה מבודדת בג'ונגל" לצומת כלכלי, טכנולוגי ומסחרי במזרח התיכון החדש שיקום על פי חזון אוסלו.

טקס החתימה על הסכמי אוסלו, בין ישראל לפלשתינאים, בבית הלבן בוושינגטון. בצילום, שר החוץ שמעון פרס חותם עם ההסכם. מאחור (משמאל לימין), שר החוץ הרוסי אנדריי קוזירי, ראש הממשלה יצחק רבין, נשיא ארה"ב ביל קלינטון, יו"ר אש"ף יאסר ערפאת, מזכיר המדינה האמריקאי וורן כריסטופר ואבו מאזן.לע"מ/ OHAYON AVI (צילום: לע"מ/ OHAYON AVI)

כשאנחנו רואים לאן הגענו, קשה להימנע מהמחשבה שהייתם אופטימיים מדי. אולי אפילו נאיביים.
"זה כי יש קורלציה בין השכלה גבוהה, במיוחד בתחום של מדעי החברה ובמיוחד בתחום של תכנון עירוני – לבין אופי של שמאל. אני הייתי ממייסדות רצ. כולנו היינו אנשי שלום. אנשים באים לתחום הזה, כי הם רוצים לעשות טוב לאנושות. אחרת הם היו הולכים לעבוד בנדל"ן ולעשות כסף. אנשים באים כי משהו בוער בהם. אולי הסביבה. אולי החברה. אולי הגיאוגרפיה. משהו כזה, שיהיה טוב לאנושות".

אז יש להם נטייה גנטית לאופטימיות.
"נכון".

ואף אחד מכם לא אמר בשום שלב: חברים, סליחה, זה לא מה שהולך לקרות פה. לא יהיה מזרח תיכון חדש. אתם לא מבינים איפה אתם חיים.
"אבל מה שעשינו זה לא לכתוב תחזית! זה היה סצנריו. תסריט. נכון שזה היה תסריט או תרחיש אופטימי. נכון שלא היה אף אחד שאמר בוא נעשה סנצריו של מלחמה, של קטסטרופה. אבל זה כי אתה לא מתכנן סביבה לקטסטרופות.

"מתי אתה מתכנן סביבה לקטסטרופות? נניח כשאתה יודע על עלייה צפויה של פני הים או על הצפות. כשאתה צריך לתכנן סכרים ודברים כאלה. ההולנדים מתכוננים לשיטפונות. אבל אתה לא מתכנן מדינה לקריסה של האיראנים. את זה אתה משאיר לרח"ל (רשות החירום הלאומית), לא עוסק בזה באופן אזרחי. זה פשוט לא רלוונטי לתכנון אזרחי.

"אז הסצנריו שלנו היה: בואו נראה מה יהיה אם יהיה שלום. הרי 'לא שלום' כבר היה לנו במשך שנים. אתה רוצה לדעת אם התנהל בינינו ויכוח אם צריך לחתור לשלום? לא התנהל בינינו ויכוח כזה. אני זוכרת איך יום אחרי החתימה על הסכמי אוסלו התכנסנו והאווירה הייתה של אופוריה. אני זוכרת שאדם אמר 'תחשבו עכשיו מה זה אומר, כשהשלום כבר מבצבץ'.

"אנחנו דיברנו אז על צפיפות, לא על מגדלים. הבור השחור של המגדלים עוד לא התגלה לנו אז. אף אחד לא חיבר את המהות של מגדל מבחינה פיזית, עם המהות של הבית המשותף"

"בשלב הזה כבר הייתה עלייה רצינית מברית המועצות, ואנחנו כבר היינו צוות גדול, של עשרות. נעשתה אז המון המון עבודה, בכל מיני נושאים.

"אני זוכרת שאחד מאנשינו – פרופ' רסאן חמייסי – שהוא מומחה למגזר הערבי, עשה לנו תחזית שלום למגזר הערבי. ולמרות שדיברנו קודם על סצנריו של שלום, הוא האיר את עינינו, מה זה יעשה בתוך המגזר הערבי ומה זה יעשה בין הערבים לבין היהודים. הרגשנו – וואו – שעוד פרח פורח! נשמנו".

מצטופפים במרכז וצומחים לגובה

תכנית "ישראל 2020" חלחלה לתוך תמ"א 31 שגובשה אז והפכה לתמ"א 35, תכנית המתאר הארצית שהכינו שמאי אסיף ואריה שחר ז"ל (שהיה ממובילי "ישראל 2020"). ישראל אימצה את המסקנות העיקריות של התכנית והחלה להצטופף במרכז, ולצמוח לגובה איפה שרק אפשר, בניגוד לכל מה שהיה מקובל עד אז.

שמאי אסיף (צילום: לע"מ / OHAYON AVI)

"אני חושבת שתכנית 2020 היא זו שפרצה את הדרך למגדלים", אומרת אסתר זנדברג, כתבת האדריכלות של עיתון "הארץ", שליוותה את העבודה על התכנית בזמן אמת. "ישראל 2020 הייתה התכנית הראשונה שדיברה על ציפוף. ועוד לפני שזה תורגם למשהו תכנוני, זה תורגם לעניין יזמי. השוק הבין את זה מהר מאוד כהיתר לבנות מגדלים ולעשות מהם כסף".

היום, ערב שנת 2020, אלתרמן מתבוננת על הבנייה לגובה בישראל בצורה הרבה יותר מפוכחת. "אדם החכם אמר תמיד: אני נגד מגדלים. הוא אמר – הצפיפות המיטבית היא צפיפות של ברצלונה, של פריז וכו'. צפיפות של 6-8 קומות. אנחנו דיברנו אז על צפיפות, לא על מגדלים.

"הבור השחור של המגדלים עוד לא התגלה לנו אז. אף אחד לא חיבר את המהות של מגדל מבחינה פיזית, עם המהות של הבית המשותף. כל מגדלי המגורים בישראל ובעצם בכל מקום שיש בו מגדלי מגורים משותפים בעולם – הם תמיד בתים משותפים.

"הכשל שוק במגדלים החדשים הוא מה שנקרא 'סינדרום הטרמפיסט'. אם אתה לא משלם את דמי התחזוקה, עדיין צריך לתחזק את המעלית. אחרים ישלמו ואתה תהיה טרמפיסט. אז כדאי לך לא לשלם. בבית הקטן יותר לא היה לך נעים מהשכנים"

"השילוב הזה הוא כשל שוק מובהק. במקרה הזה מתברר שאין יתרונות לגודל. יש רק חסרונות לגודל. הבנייה חייבת להיות מאוד חזקה. התחזוקה היא עצומה, ועלות התחזוקה מוחבאת. למה? כי לאף אחד אין אינטרס לומר לדיירים מה עלות התחזוקה האמיתית.

"אני שמה בצד את מגדלי היוקרה, שתמיד יסתדרו. אני מתייחסת רק לעלות התחזוקה האמיתית, של מגדלים רגילים, שבהם עם ישראל גר היום. בבית הקודם אנשים שילמו לוועד הבית 50-100 שקל לניקיון המדרגות ופעם בעשר שנים היו רבים על תשלום מיוחד לטיפול בגג או בנזילות, והיו בבית כזה בין שש ל-30 משפחות, ככה שבתהליך קבלת ההחלטות של הבית המשותף היה גם העניין שמכירים אותך, ש'לא נעים' מהשכנים. זה יכול היה להסתדר.

"הכשל שוק במגדלים החדשים הוא מה שנקרא 'סינדרום הטרמפיסט'. זה סינדרום ידוע בכלכלה. אם אתה לא משלם את דמי התחזוקה, עדיין צריך לתחזק את המעלית. אחרים ישלמו ואתה תהיה טרמפיסט. אז כדאי לך לא לשלם. בבית הקטן יותר לא היה לך נעים מהשכנים. והראיה היא שבתים משותפים שורדים. הם מכוערים מבחוץ, בישראל וגם בהרבה מדינות אחרות, אבל הם מתפקדים. העכברים לא עולים עד למעלה.

"אתה רואה שהמערכות של הבניינים לא מתפקדות. זה עוד לא קטסטרופה, אבל זו מחלה שאוכלת את הבניינים. אתה מתחיל לראות שהבניין מתחיל להידרדר, כי התחזוקה שלו פחות טובה, ואז השווי של הדירות יורד"

"כשאתה מגיע למספרים הגדולים ומדבר על 300-200-100 משפחות, ואלה המספרים בבניינים החדשים, אין לך שום תיקון לכשל השוק הזה, של הטרמפיסטים. ובנוסף לזה – עלות התחזוקה היא מאוד גבוהה. וזה בלי להיכנס לכל הדברים המתוחכמים, בלי לשלב אנרגיות מתחדשות, בלי בית חכם, בלי איש קבלה בכניסה. סתם – רק המעליות והמכונות והניקיון. היום גובים 400 שקל, כשהעלות האמיתית היא אלף-אלפיים. אז לא גובים. ואז דברים מתחילים להשתבש.

"אנחנו עוד לא רואים היום את כל התוצאות של זה, רק את ההתחלה. אתה רואה שהמערכות של הבניינים לא מתפקדות. זה עוד לא קטסטרופה, אבל זו מחלה שאוכלת את הבניינים. אתה מתחיל לראות שהבניין מתחיל להידרדר, כי התחזוקה שלו פחות טובה, ואז השווי של הדירות יורד. וכשדופקים בדלת ומנסים לגייס אלפי שקלים מכל דייר, אין מצב שאנשים יוכלו לשלם. זה קורה עכשיו. כל הזמן".

"ישראל 2020 לא עסקה בבינוי. היא לא המליצה איך לעשות דברים. היא המליצה לצופף. וזה עשה את השינוי המחשבתי. אלמלא ישראל 2020 מה שהמדינה היתה עושה זה להקים עוד ועוד יישובים חדשים"

אז בעניין הזה טעיתם?
"ממש לא. 'ישראל 2020' לא עסקה בבינוי. היא לא המליצה איך לעשות דברים. היא המליצה לצופף. וזה נכנס מאוד חזק, וזה עשה את השינוי המחשבתי. אלמלא 'ישראל 2020', מה שהמדינה הייתה עושה זה להקים עוד ועוד ישובים חדשים. וזה בגלל הפיזיקה והכלכלה של הבניה – מהר יותר, קל יותר וזול יותר להקים חדש מאשר לעבות ישן".

מעניין. זה הפוך ממה שהאדם הסביר שאינו איש מקצוע היה מנחש.
"לגמרי הפוך. אבל אם אתה חושב על זה, זה מתבהר: התחדשות עירונית תמיד נתקלת ברקמה קיימת של חיים. להכניס משהו אחר לתוך רקמת חיים קיימת, או לשנות אותה – זה קשה. יותר קל להקים משהו על לוח ריק, וזה עוד לפני עידן השמירה על הסביבה שצמח במקביל. ככה היינו מתמלאים בעוד ועוד ישובים קהילתיים. עוד הרבה מצפים וקיבוצים ומושבים. כל אחד היה מקבל בית צמוד קרקע. ותאמין לי שהיה לזה ביקוש אדיר".

נמל חיפה (צילום: דברות נמל חיפה)

מה קרה למרכזים העירוניים בחיפה ובבאר שבע שדיברתם עליהם?
"אני בכלל לא מתכוונת להגיב על דבר כזה ואסביר לך למה. חשוב להבין – תכנית לטווח רחוק היא לא כדי שנקפוץ מהנקודה שבה אנחנו מתכננים אל הנקודה שאותה אנחנו חוזים. זה לא מה שעושים.

"תכנית לטווח ארוך היא תכנית להכוונה ולחשיבה, והעבודה עליה נמשכת כל הזמן כל הזמן כל הזמן. אתה לא מפסיק לחשוב עליה ולא מפסיק לשנות אותה, בהתאם להתפתחויות. בגלל זה אתה לא יכול לקחת את מה שכתבנו אז, להשוות למה שיש היום ולהתחיל להגיד – פה צדקתם, פה טעיתם. זה פשוט לא נכון לעשות דבר כזה.

"מה שחשוב לראות זה מה עבר מהתכנית הזאת למוסדות, לחשיבה הלאומית. וברור שאם לא היה משבר, אולי לא היו לוקחים ממנה דבר. אי אפשר לדעת. בכלל – למה מה שדיברנו עליו אז היה צריך לקרות?

"באר שבע היא כן מוקד שגדל והתפתח מאז מאוד. חיפה לא. למה חיפה לא? כי תכניות לא משנות כלכלה. חיפה תמשיך לדעוך, עד שתל אביב תגיע לחיפה. ותל אביב תגיע לחיפה. גלי החום של תל אביב כבר מגיעים עד חדרה"

באר שבע (צילום: Flash90)

"הרי בינתיים קרו המון דברים. הכלכלה השתנתה. היו מלחמות. היה גידול אוכלוסיה. קרו המון דברים שלא יכולנו לצפות אותם. למה בכלל לחשוב שצריך להשוות?

"מה שחשוב זה תהליכי החשיבה, שכן שינו. אגב – באר שבע היא כן מוקד שגדל והתפתח מאז מאוד. חיפה לא. למה חיפה לא? כי תכניות לא משנות כלכלה. חיפה תמשיך לדעוך, עד שתל אביב תגיע לחיפה. ותל אביב תגיע לחיפה. גלי החום של תל אביב מגיעים כבר עכשיו עד חדרה, אתה רואה את זה לפי הטראפיק ולפי מחירי הקרקע.

"מתישהו ב-95' קראו לי להשתתף באיזה צוות תכנון. אני בדרך כלל לא עושה עבודות ייעוץ, יכולתי להיות עשירה אם הייתי כותבת את כל חוות הדעת שהזמינו ממני. היה צוות שקיבל לתכנן את מחוז מרכז, שכלל את נתניה. אני זוכרת שאמרתי להם 'בואו נחשוב איך נתניה תיראה כשהכלכלה התל אביבית תגיע אליה'. אמרו לי החכמים 'מה פתאום, היא לא תגיע'. והנה היא הגיעה.

"מדינת ישראל, אם לא תהיה לנו קטסטרופה – רעידת אדמה, צונאמי, דברים שיכולים לקרות וכמובן טילים – אם היא תמשיך במסלול שעליו היא היום, תל אביב רבתי תגיע בסוף לחיפה. מי שצפה את זה יפה היו מי שבנו את הטכניון ואת אוניברסיטת חיפה על ההר עם כביש שמוביל לתל אביב.

"איפה קם פארק ההיי-טק הראשון בישראל? במת"מ. איפה הוא ממוקם? ביציאה מחיפה, בדרך לתל אביב. עד שחיפה תתחבר לתל אביב באמת, הצעירים ימשיכו לנטוש אותה. דורות שלמים יעזבו אותה ולא יהיו לה מנועים אחרים.

"שאלת אם בעניין הזה טעינו? יכול להיות. אבל במובן העקרוני – שצריך לפתח מטרופולינים ולא מצפים – צדקנו לגמרי".

מעבר לקו הירוק ממשיכים את המדיניות הישנה של התפרסות וישובים ומצפים עם בתי צמודי קרקע.
"נכון. וזו מכה נוראית. גם מבחינה אורבנית. זה מה שאיילת שקד ובצלאל סמוטריץ' וכל החבר'ה שלהם עושים. הם עלו על הפטנט הישן של אריק שרון, של ישובים חמש דקות מכפר סבא. רעיון שעלה ודעך. הם עכשיו רוצים למכור את כל הגדה בתור הדיור הזול. אלוהים ישמור. זה הורס לנו לגמרי את כל התכנון הישראלי. זה יהרוס לנו את כל ההישגים שהשגנו".

איילת שקד ובצלאל סמוטריץ' (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

ואת זה את אומרת כשמאלנית שמתנגדת להתנחלויות או כמתכננת שמתנגדת לפירבור?
"קודם כל, אני לא שמה בצד את העמדות שלי, שהן נגד כיבוש. כי הכיבוש גורם להרבה נזקים. אני רק מוסיפה שהכיבוש הזה, בצורה שבה הוא נעשה עכשיו, יקלקל לנו גם את הדי-אן-איי החיובי התכנוני, שיצרה 'ישראל 2020'. אנחנו דיברנו בדיוק על זה שלא צריך לפרוס עוד ועוד ישובים חדשים, אלא לחזק את הערים הקיימות".

אבל מי שמאמין שארץ ישראל שייכת לעם ישראל וצריך ליישב אותה יגיד לך ש…
"אבל אני לא מתווכחת במישור הזה! אני מדברת על זה שההתיישבות הזו הורסת את עקרונות התכנון, שלקח לנו כל כך הרבה זמן לגבש".

אני חושש שבתוך הוויכוח המאוד מורכב על עתיד השטחים, העקרונות התכנוניים שאת מדברת עליהם לא יובאו בכלל בחשבון.
"יכול להיות. מה לעשות. אין לטיעונים האלה נוכחות בדיון ואין להם שום סיכוי לשנות אותו. זה נכון".

הייתם אז בתחושה שאתם חלק מדבר היסטורי?
"איזו שאלה. כן. בטח. מתכננים יודעים שאין כמעט הזדמנויות כאלה. גם בעולם אין דבר כזה. גם לא בין מדינות ה-OECD. חקרתי את הנושא הזה, של תכנון לאומי. במימון של '2020' כינסתי מומחים בינלאומיים, שניתחו לי מה יש במדינות שונות בתכנון לאומי. התברר שאין כמעט תכנון לאומי. התכנון בכל המדינות הוא תמיד אזורי, מקומי. לא לאומי. היום יש קצת יותר – בגלל משבר הסביבה והאקלים – שנמצא בכל מקום, ומחייב התמודדות לאומית ובינלאומית. אני לא מכירה עוד פרויקטים תכנוניים לאומיים כמו 'ישראל 2020'".

סיור ראש הממשלה אריק שרון באיזור הנגב המערבי, לבדיקת מקומות אפשריים ליישוב (צילום: לע"מ / OHAYON AVI)