"אם עברנו אותם, אז השמיים הם הגבול. אין לי מה להוסיף על זה. זו סנסציה גדולה. נס חנוכה"

ניר ברקוביץ', מאמן הפועל אום אל פאחם, אחרי הניצחון הדרמטי של קבוצתו 3:2 על מכבי תל אביב במסגרת משחקי גביע המדינה בכדורגל, "הארץ", 24 בדצמבר 2019

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כמו התואר "גאון" שעשה את כל הדרך הארוכה מליאונרדו דה וינצ'י ויוהאן סבסטיאן בך עד ליאונרדו דה קפריו ויונתן מרגי, כך גם הכתרת אירוע בתואר המחייב "נס" הפכה מעניין נדיר, יוצא דופן, שממלא את הלב בפליאה ונושא משמעויות היסטוריות מרחיקות לכת – לאירוע שכיח למדי. נסים מתרחשים סביבנו כמעט בכל יום, במיוחד כשמתקרבים לחנוכה. מצמצת – פספסת.

נכון שהשימוש דווקא ב"נס חנוכה" לתיאור הפסד של אנשי "מכבי" לקבוצה מהמגזר הערבי, מדגימה שימוש אירוני ויצירתי במיוחד במושג הזה, אבל גם הוא כבר נראה סביר לחלוטין, על רקע אינפלציית הנסים שמשתוללת עכשיו בכל פינה.

"השף קונדיטור קרן קדוש מציע לכם טעימה ייחודית של סופגניית גורמה – נס קטן וטעים"; "נס חנוכה – האוטובוס עלה על הילד שמיהר להסעה לתלמוד תורה, אך הוא יצא ללא פגע"; "נס חנוכה: דורס נדיר חולץ מכפר ערב"; "נס בגרמניה: נהג הרכבת התעלף, הנוסעים הצילו את המצב" – אלה ורבים אחרים הם נסים עליהם דווח בתקשורת במהלך השבוע האחרון בלבד. מה שמוכיח שאנחנו חיים בעידן שבו נסים מתרחשים כל הזמן, בכל פינה, וקורים לכולם. אפילו לציפורים, לסופגניות ולגרמנים.

חוץ מהנס המופלא של ניצחון הפועל אום אל פאחם על מכבי תל אביב, שעליו באמת ראוי לכתוב שירי תהילה, אני מחבב במיוחד את "נס חנוכה של ג'רי החתול" שעליו דווח השבוע באריכות ב-ynet.

ג'רי הוא לא סתם חתול רגיל. הוא חתול ספינקס, כלומר חתול בלי פרווה, שנראה קצת כמו הכלאה של יודה מ"מלחמת הכוכבים" ועטלף פירות. מסיבה כלשהי, שלא התבררה עד תום, ג'רי החתול יצא מביתו וכנראה נפגע על ידי מכונית. כאן החלה שרשרת אירועים פלאית, שלא הותירה לעורכי האתר הפופולרי ברירה אלא להכתירם כ"נס חנוכה".

אזרחים אכפתיים מצאו את ג'רי החתול הפגוע ולא התעלמו ממצוקתו, אלא התקשרו למוקד העירוני. שם לא התעלמו מפנייתם של התושבים אלא העבירו אותה מייד לווטרינר העירוני, שגם הוא לא התעלם ושלח לשטח את המפקח העירוני הנמרץ מוטי יפת, שזיהה מיד שג'רי החתול סובל מהיפותרמיה, ולכן חימם אותו "על ידי סדין ונורת חימום" והעביר אותו לבית החולים הווטרינרי בבית דגן, שם הכניסו את ג'רי לחדר הניתוח, ייצבו את מצבו ואף דאגו לו לעירוי דם.

וזה לא נגמר כאן. הנס הגלוי המשיך לצמוח לנגד עינינו. "בעיריית ראשון לציון העריכו כי יש לו בעלים ופרסמו את המקרה בפייסבוק העירוני", תושבי ראשון שנחשפו לפוסט "החלו לשתפו במטרה שיגיע לבעליו" וזה בדיוק מה שקרה! תמרה גולקוביץ', בעלת החתול, שהייתה עם בעלה בחופשה בצרפת ("השניים תכננו להנות מחג המולד בפרובנס ומונקו") לא האמינה למראה עיניה כשנתקלה בפוסט על מצבו של ג'רי, החתול האהוב שלה.

"קיבלתי את ההודעה ולא יכולתי לנשום", סיפרה. "לא יכולתי לשתות ולא לאכול. בעלי הציע לי לחזור, למרות שהיו לנו משפחה וחברים שיוכלו לטפל בו. מיד אני ובעלי חיפשנו כרטיס טיסה חזרה הביתה.

"ג'רי היה במצב קשה ועבר ניתוח מורכב. אנחנו בטוחים שהוא עבר טראומה קשה. רצינו להיות אתו כשיתאושש. הרופאים קוראים להתאוששות שלו 'נס'. אני קוראת לזה 'נס חנוכה'. כנגד כל הסיכויים הוא שרד. מההתחלה ועד הסוף. אנשים זרים לא נותרו אדישים והושיטו יד. אני מקווה שבני אדם תמיד יפעלו כך".

ועל זה נאמר, אמן. הנה כי כן: פלאי פלאים, ונסי נסים, בכל מקום, אפילו במערב ראשון לציון, ממש בשבוע הזה, שבו היהודים חוגגים את הנסים והנפלאות של חנוכה והנוצרים חוגגים את לידתו של בעל הנס ישו מנצרת.

בהקשר הזה, כדאי לשים לב שבזמן שאצלנו מותחים את תחולת המושג "נס" עד לקצה, דווקא הנוצרים מתאמצים להחזיר לנס את משמעותו המקורית, כאירוע נדיר, חריג, שרומז על התערבות אלוהית בעולמנו.

הכנסייה הקתולית עורכת בשנים האחרונות שימועים מיוחדים, שבהם מתבקשים מדענים מכל העולם להכריע, האם לאירוע מסוים יש הסבר מדעי או לא. רק אם לא נמצא הסבר מדעי לתופעה  – האירוע אכן מוכתר לבסוף כ"נס".

פרופ' ג'וסלין דאפין, חוקרת סרטן מקנדה, קיבלה בסוף שנות השמונים דגימות דם והתבקשה לחוות עליהן את דעתה המקצועית. היא הניחה כי מדובר בחלק ממשפט העוסק ברשלנות רפואית, והסיקה על פי מצב הדגימות, כי המטופלת שסבלה מלוקמיה כבר אינה בחיים.

ואז התברר לה להפתעתה, כי הדגימות נשלחו על ידי הכנסייה הקתולית, וכי הן משמשות כראיות בשימוע על נס שנעשה למטופלת. אותה חולת סרטן, כך למדה דאפין, נרפאה כליל ממחלתה לאחר שהתפללה למארי מרגרט דה יוביל, אלמנה עשירה שייסדה מסדר נזירות במונטריאול בשנת 1737.

לשליחי הוותיקן לא היה אכפת שדאפין מגדירה את עצמה אתאיסטית. כל מה שעניין אותם זה לשמוע את חוות דעתה המקצועית. בהליך שנמשך כמה ימים באוטווה, שבו השתתפו כמרים, המטופלת שהחלימה ורופא, העידה חוקרת הסרטן שלמיטב שיפוטה המקצועי, אין הסבר מדעי להחלמה המפתיעה. בעקבות עדותה הכיר הוותיקן במארי מרגרט דה יוביל כקדושה!

האירוע יוצא הדופן הסעיר את דאפין, שהחליטה לצלול אל ארכיוני הוותיקן ולהתחקות אחר שימועים כאלה שנערכו בעבר. היא גילתה אוצר של ממש: ארכיונים המתעדים 400 שנה של שימועים העוסקים בנסים. היא גילתה כי בניגוד לנסים המוכרים לנו מהתנ"ך או מהברית החדשה, הנסים שהפכו את הדמויות הבולטות בכנסייה לקדושות, לא היו דרמות קולנועיות כמו קריעת ים סוף או הליכה על המים.

"ביותר מ-90% מהנסים מדובר בריפוי של מחלה חשוכת מרפא", היא הסבירה בראיון ל"הארץ". את הממצאים שלה היא כינסה בספר בשם "נסים רפואיים: רופאים, קדושים וריפוי בעולם המודרני" שיצא בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד.

המנגנון שגילתה דאפין חזר על עצמו: חולה, או משפחתו, שמתפללים לצדיק שמת ונרפאים מהמחלה. בשנים הראשונות של השימועים עסקו הנסים בעיקר בריפוי נכויות ופצעים גלויים בעור. במאות ה-18 וה-19 רוב הנסים שהוכרו עסקו בריפוי שחפת ודלקות, שנעלמו במאה ה-20 עם גילוי הפניצילין והוחלפו בנסים של ריפוי סרטן ומחלות נוירולוגיות.

תיקי הנסים החדשים בוותיקן, התברר, עמוסים בצילומי MRI, בדיקות דם וחוות דעת על ביופסיות. "חשבתי שנעשה קשה יותר לאתר נס בזמננו אך הבנתי שלא כך הדבר", סיכמה דאפין. "בשביל נס דרוש פשוט משהו מעבר לידע המדעי שלנו". כמו למשל ניצחון של אום אל פאחם על מכבי תל אביב, או הצלתו הפלאית של ג'רי החתול.

ויש גם נסים שצריכים היו להתרחש, לא קרו, והותירו אותנו מאוכזבים ומתוסכלים. ב-2006 פנה אלי אמיר פרישר גוטמן, שאז עוד קראו לו אמיר פיי גוטמן, וביקש שאכתוב לו שיר. מסרתי לו שיר בשם "נס" והוא שמח בו מאוד ואמר לי שהוא מזדהה עם המלים שכתבתי ומרגיש שהן מתארות את חייו.

לא שקט גם כשבחוץ דממה
כמו בסרט אימה – מתכווץ
יריב עקשן וחסר מנוחה
מזמין אותך להילחם איתו על החוף
עד הסוף

עולה על הר כדי לרדת חזרה
אבל ממשיך כל בוקר לטפס
כאילו אין ברירה – לבד אני הורס ואחר כך מחכה לנס
לבד אני הורס ואחר כך מחכה לנס

אני לא יודע להסביר למה כתבתי בשיר דווקא על מאבק שמתחולל על החוף, ולמה אמיר כל כך הזדהה עם המלים של השיר הזה, שהיה אחד הסינגלים הראשונים שהוא הוציא מאלבום הסולו שלו "דבש בכוורות".

אמיר פיי גוטמן ב-2009 (צילום: פלאש90)

ב-2016 היה נראה שאכן התרחש בחייו הנס שהוא חיכה לו בשיר. אמיר אובחן כחולה סרטן אגרסיבי במיוחד מסוג לימפומה. הוא עבר סידרת טיפולים כימותרפיים אינטנסיביים ואז פורסם, כי האבחנה שלו הייתה שגויה והוא בכלל סובל ממחלה דלקתית בעלת מאפיינים דומים ללימפומה, אבל הרבה פחות חמורה ממנה.

הוא תבע את בית החולים איכילוב על רשלנות רפואית, אבל לא זכה לברר את התביעה. עוד לפני שנפתח המשפט, אמיר פרישר גוטמן טבע למוות, אחרי שהציל את אחייניתו הקטנה מטביעה, בתום מאבק על החוף שגזל ממנו את כוחותיו האחרונים. הוא פונה לבית החולים רמב"ם ללא דופק ולמחרת מת.

הנס על החוף שתואר בשיר לא קרה. אבל במשפט נגד איכילוב שהמשיך להתנהל גם אחרי מותו התברר כי בניגוד לפרסומים –  אמיר פרישר גוטמן דווקא כן חלה בסרטן, אובחן נכון וטופל בבית החולים בהתאם.

מה כל זה אומר על המקום של "נס" בחיינו? אין לי מושג. אני לא יודע איך להשיב על זה. אולי זה לא אומר דבר. אולי אלה רק צירופי מקרים, שאנחנו מתעקשים לחפש בהם סימנים, כי אנחנו לא יכולים לסבול את השרירותיות של החיים ושל המוות. אבל מאז המקרה הטראגי של אמיר פרישר גוטמן, אני נזהר מאוד מלהשתמש במושג "נס". נראה לי שגם ג'רי החתול והפועל אום אל פאחם יכולים להסתדר בלעדיו.

אוצר צלילים: הפלייליסט השבועי