ערב השנה האזרחית החדשה, נר אחרון של חנוכה, אני מארחת בביתי שני חברים של הבן הגדול. בעוד יומיים העשור מסתיים, אבל מבחינת הילדים זה עוד ערב רגיל בבית. שלושתם בני 9 ולומדים בכיתה ג' באותה השכבה.

במקרה או שלא במקרה, שלושתם גם ילדים לאימהות עולות דוברות רוסית, ולאבות צברים ילידי הארץ. אף אחד מהם לא מדבר ולא מבין רוסית.

בשעת האיסוף שואל אותי אביו של אחד הילדים: "לא שמת עץ אשוח? אנחנו קישטנו אותו בסוף השבוע, והוא עומד בסלון לצד החנוכייה. הסברנו לילדים על נובי גוד, ערב השנה החדשה. לאשתי זה היה חשוב".

איך זה קרה, ואיך זה שהילדים שלי אינם דוברים את שפת אמי ואבי? איך זה שהרשיתי לעצמי ליצור מצב שבו הורי, שאינם חיים כאן ואינם דוברי עברית, לעולם לא יצליחו לקשור שיחה של יותר משתי מילים עם ילדיי?

שאלתי את עצמי איך זה ייתכן שדווקא אני, שעד שעליתי לארץ בגיל 15 כל כך התרגשתי מהחג הזה, ושבתור ילדה אהבתי את העץ המקושט, ויתרתי על המנהג בלי להקדיש לכך יותר מדי תשומת לב, אי שם בשנות ה-20 לחיי.

איך זה קרה, ואיך זה שהילדים שלי אינם דוברים את שפת אמי ואבי? איך זה שהרשיתי לעצמי ליצור מצב שבו הורי, שאינם חיים כאן ואינם דוברי עברית, לעולם לא יצליחו לקשור שיחה של יותר משתי מילים עם ילדיי?

נובי גוד בבית של ישראלים דוברי רוסית בישראל

לוותר על סממני "הרוסיות"

היום אני מתחרטת על כך שלא התעקשתי שילדיי ילמדו את שפת אמי, אבל גם מי שנהג אחרת חווה קשיים משלו. אתמול קראתי בפייסבוק פוסט של אם שסיפרה על כך שאסרו על הילד שלה, שלומד בכיתה א', לדבר רוסית בשיעור או בהפסקה.

כשהאם פנתה למורה וביקשה להבין במה מדובר, הסבירה לה המורה ש"אם הילד נמצא בחברת ילד שהוא לא רוסי, והילדים מדברים רוסית לידו, אותו ילד מרגיש דחוי ולא רצוי ועלול לחשוב שמדברים עליו". הדעות של המגיבים ברשת היו חלוקות. אחדים טענו שזה מריח כמו גזענות, אחרים חשבו שזו בקשה לגיטימית.

היו גם מי שטרחו לציין – ובצדק – שציבור העולים מרוסיה נתקל בסממני גזענות נמוכים יחסית בהשוואה לעולים מאתיופיה, ובהשוואה למגזר הערבי בישראל.

ועדיין, הדעה הרווחת ברחוב הישראלי שהיא ש"רוסי טוב" הוא כזה שהשיל מעליו את עברו. הדרישה לוויתור על סממני ה"רוסיות", באה לידי ביטוי גם בתשבוחות שמקבלים מהסביבה כשעומדים במשימה. במשך שנים נתקלתי בלא מעט אנשים מופתעים:  "את רוסיה? את בכלל לא נראית!", "אם לא השם שלך לא הייתי מנחש", "כמעט שאין לך מבטא". הרי כולנו יודעים איך נראית רוסיה. איך היא נראית?

המסר מוטמע גם בתקשורת הישראלית. המבטא הרוסי והדמויות בחיקויים תמיד נלעגים. אפילו הדיבוב של הרשעים בסרטים המצוירים שילדי רואים נעשה במבטא רוסי כבד ומכוער. וכולנו זוכרים את "באבה לובה"

המסר מוטמע גם בתקשורת הישראלית. המבטא הרוסי והדמויות בחיקויים תמיד נלעגים. אפילו הדיבוב של הרשעים בסרטים המצוירים שילדי רואים נעשה במבטא רוסי כבד ומכוער. וכולנו זוכרים את "באבה לובה" מ"ארץ נהדרת".

גם במערכת הבחירות האחרונה, שהעלתה לכותרות את ה"קול הרוסי", סוקר הקול הזה בצורה סטיגמטית – משאלי רחוב במעדניות נקניקים ודגים מלוחים.

לשלב בין שני העולמות

השינוי המרענן שחל לאחרונה בשיח הגיע דווקא מכיוון הדור הצעיר של העולים. ילידי ברית המועצות שהגיעו לכאן בגיל צעיר, גדלו והתחנכו בישראל, ומצליחים לשלב בצורה סינרגית את שני העולמות.

האשתאג "סיפור העלייה שלי" החל בקבוצת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן", בת 30,000 חברות וחברים שנוצרה על מנת להילחם בסטיגמות שיש בישראל על נשים דוברות רוסית.

בחודשים האחרונים העלו חברי הקבוצה מאות פוסטים ובהם סיפורי עלייה – רובם מרגשים, חלקם קשים וחלקם משמחים. מכל הסיפורים עולה, כי המעבר למדינה זרה והשינוי במנטליות הוא תהליך טראומתי.

גם אנשים שזוכרים את החוויה כחיובית ורואים במקום החדש התגשמות של כל חלומותיהם, חווים את משבר הזהות, כשהם "נדרשים" להשאיר את המטען התרבותי מאחור.

כעת כשהדור הזה מוכן לעבד את החוויה ולהשמיע קול, זו הזדמנות גם לחברה הישראלית לשמוע ולהקשיב, ואולי גם לשנות משהו.

חברתי מאשה ליטבין בחגיגות נובי גוד בברית המועצות

דיאלוג עם עצמי

בשנה האחרונה פתחתי בדיאלוג עם עצמי על הזהות המשולבת שלי. לצד היותי ישראלית, אני בוחרת להבליט גם את החלק שהצנעתי במשך שנים בזהות שלי, וכחלק מכך אני שומעת מוזיקה ברוסית, קוראת ספרים וכותבת על הנושא.

בחיפוש אחר זהותי המחודשת, אני מסתכלת סביבי ורואה את הבחירות שעשו חברותיי, בנות גילי. כל אחת מהן בחרה את מידת "הרוסיות" שהיא מעוניינת לשמר בחייה, וכמה מהן אף הצליחו לשמר את השפה ולהעביר אותה לילדים.

בחיפוש אחר זהותי המחודשת, אני מסתכלת סביבי ורואה את הבחירות שעשו חברותיי, בנות גילי. כל אחת מהן בחרה את מידת "הרוסיות" שהיא מעוניינת לשמר בחייה, וכמה מהן אף הצליחו להעביר את השפה לילדים

הילדים שלי לעומת זאת גדלים כישראלים ללא כל סממן של התרבות האחרת. לא שפה, לא עץ אשוח וגם לא חגיגות נובי גוד. האם הם צפויים לנהל דיאלוג על הזהות הנוספת שנחסכה מהם, או לשאול את עצמם מי הם באמת בבוא היום?

בפתחו של העשור החדש אני מבינה שיש מקום לשלב אותם בדיאלוג הזה כבר עכשיו. לחשוף אותם לתרבות שגדלתי בה או לפחות לסיפור הילדות הפרטי שלי. אולי לקראת נובי גוד הבא, יהיה לנו גם עץ אשוח.

נובי גוד בבית של ישראלים דוברי רוסית בישראל