אני מודה שאני מעט מבולבל. אולי מעט זה אנדרסטייטמנט. בית המשפט בקפריסין הרשיע את הצעירה הבריטית בבידוי אונס והפרעה לסדר הציבורי, תוך שהוא דוחה את טענתה שאולצה על ידי החוקרים לחתום על הודאתה.

הצעירה הבריטית התלוננה ביולי כי קבוצת צעירים ישראלים אנסו אותה בבית המלון שבו שהו באיה נאפה, קפריסין. בהחלטתו, אימץ בית המשפט את מסקנות החוקרים ואת מסקנות הרופא שבדק את הצעירה אחרי האירוע.

מה שקרה שם באותו ערב, בלי להיכנס לפרטים, דוחה בעיני. גם אם לא היה אונס. זה לא סוג הבילוי שמועדף עלי. זה גם לא סוג בילוי שמגלה כבוד לאישה. אבל אם לא היה אונס, אני יכול לחיות עם זה. שבעה על אחת? תשעה על אחת? ראיתי את זה כבר בקיט קאט בברלין. איש איש ואישה אישה בסטיותיהם.

מה שקרה שם באותו ערב דוחה בעיני. גם אם לא היה אונס. זה לא סוג הבילוי שמועדף עלי. גם לא כזה שמגלה כבוד לאישה. אבל אם לא היה אונס, אני יכול לחיות עם זה. 7 על אחת? 9 על אחת? ראיתי את זה כבר בקיט קאט בברלין

מה שמעניין הוא האובססיה שמגלות מספר עיתונאיות ישראליות לנושא. אני לא יודע מה מקור האובססיה. אולי הצורך לפתח קו הגנה מגדרי אחד שבו רק הגבר יכול להיות המפלצת. אולי חוש צדק מטורף לנערות בריטיות (משתווה ואף עולה על הסיקור הבריטי המהוגן). אולי חוש מגנטי מטורף להראות כמה אנחנו, הישראלים, חיות ולא בסדר.

יש כאלו שאומרים שהכל הוא ענין עדתי, שאם לחשודים היו קוראים קסטיאל, נגיד, ולא היו חבורת ערסוואטים מירושלים, לא היו ממשיכים לרדת להם לחיים. היתה כותבת אחת שלא הפסיקה לכתוב בזעם על הפרשה ועל השחרור, אבל לא היתה לה שום בעיה לתמוך בבחירות האחרונות באהוד ברק, החבר של בראדר אפשטיין ולהקת הקטינות. מוסר אין פה.

וחבל, כי הדיון פה הוא בדיוק על מוסר. על המוסר המעוות של הנערים הללו, והעיוות המוסרי שהיה המסגרת המשפחתית שבה נולדו כדי שאף אחד מהם לא יעצור רגע ויגיד שזה לא בסדר, אפילו אם היא רוצה. והדיון המוסרי של הנפש שיודעת ומדחיקה את העובדה שמה שעשית הוא מעוות ולא נורמטיבי כדי להמשיך לחיות בבועה הנורמלית, מתוך הידיעה הברורה שמתישהוא הבועה הזו תתקל בסיכה. זה הדיון. הדיון הוא לא בדיני צדק. תפסיקו להיות שופטים של השופטים, ותפסיקו לזרוק רמיזות שיש פה ידיים נעלמות שדוחפות את אצבעותיהן כדי לבחוש בנושא. זו סטייה מהדיון האמיתי.

הדיון פה הוא בדיוק על מוסר. על המוסר המעוות של הנערים הללו, והעיוות המוסרי שהיה המסגרת המשפחתית שבה נולדו כדי שאף אחד מהם לא יעצור רגע ויגיד שזה לא בסדר, אפילו אם היא רוצה

הדברים צריכים להיות מאוד ברורים. אולי לא מוצא חן בעינינו מה שקרה בקפריסין. אולי לא היה שם צדק. אולי שחררו אנסים. אולי היא באמת קורבן אומלל. אולי לקפריסאים אין אינטרס לקבל יחסי ציבור של אונס לענף התיירות שלהם. אולי.

אבל בשביל זה יש בית משפט. ובית המשפט קבע. ואולי יהיה ערעור. ובין לבין צריך פשוט קצת לסתום ת'פה ולהוריד את היד מהמקלדת. זה לא עובד ככה: או שנותנים לבתי משפט להחליט או שלא. אי אפשר לצדד בחוק ובבתי המשפט רק מתי שנוח לנו.

זאב אברהמי בן 50, מאז השירות בשטחים לא חי בארץ ולא יחיה עד שזה ייגמר. בהגדרה: יהודי פוסט ישראלי. נולד בימית, נעקר, חי יותר מדי זמן בניו יורק, עכשיו בברלין. נשוי לגרמניה (ומאז הפסיק לפחד מהמוות), שני ילדים ממוקססים היטב (ערסים יקים). כותב כדי לנשום. נושם בשביל לנגב חומוס. חוץ מראשון בלילה בברגהיין, לא אוהב דברים קבועים