מערכת של מבנים מסקרנים בלטה לעין במחנה הריכוז דכאו במהלך מלחמת העולם השנייה – חממות זכוכית שהקים מנהיג האס-אס היינריך הימלר.
הימלר, שהונע על ידי אמונתו ברעיונות אאוגניים ואנטישמיים, רצה להעביר את גרמניה מהרפואה הקונבנציונלית לרפואת צמחים. לכן, הוא יזם את הקמתן של חממות וגינות במחנה הריכוז כפיילוט של הפרויקט.
באופן אירוני, למרות המדיניות הנייטיביסטית של הרייך, הפרויקט נסמך על צמחים ים-תיכוניים ואסייתיים. הפועלים היו עובדי כפייה יהודים מהמחנה.
הסיפור הנעלם הזה הוא חלק מנושא שלא נחקר זמן רב – תפקידם של צמחים ושל מוצרים על בסיס צמחי במלחמת העולם השנייה.
הבוטניקאית והמחברת ג'ודית סאמנר חושפת היסטוריה בספרה החדש "צמחים יוצאים למלחמה" ("Plants Go to War"), שיצא לאחרונה בארצות הברית.
הספר המקיף הזה מרחיב את הסיפור הרבה מעבר לגני הניצחון, שאולי עולים מיד על הדעת כשחושבים על צמחים בהקשר של מלחמת העולם השנייה.
למרות שהוא מתייחס גם לנושא הזה, הסיפור נמתח על פני זירות אירופיות ופסיפיות, ונוגע באזרחים ובלוחמים ממדינות הציר ומבעלות הברית.
"זו הפעם הראשונה שמישהו חשב לעשות את זה, להסתכל על המלחמה מהפרספקטיבה של התפקיד שמילאו בה צמחים ומוצרים על בסיס צמחי", אומרת סאמנר בשיחת טלפון עם זמן ישראל. "כאשר התבייתי על הנושא, הסתכלתי על חקלאות, סוגי תזונה, ההשפעות של רעב, התחום החדש של אפיגנטיקה".
אחד ממקורות ההשראה של סאמנר היה השירות של אביה בתקופת המלחמה ככימאי של צבא ארצות הברית בהוואי, שם הצבא ניסה להשלים מחסור חמור, לאחר שהיפנים השתלטו על מקורות האספקה של כינין ולטקס באוקיינוס השקט.
"התפקיד העצום שמילאו מוצרים טבעיים על בסיס צמחי במלחמת העולם השנייה היה איפשהו באחורי התודעה שלי", היא אומרת.
לדברי סאמנר, גידולי הכותנה היו החשובים ביותר בארצות הברית במהלך המלחמה, אפילו יותר מתירס וחיטה, בשל השימושים הרבים שהיו להם עבור הצבא, למשל אריגת אוהלים, חגורות, רצועות, תחבושות ומדים.
בקרב הארדנים, בעלות הברית הצליחו להאיץ את נסיגתו של הצבא הגרמני כאשר הפציצו בנפלם עצי מחט ביערות הארדנים ויצרו בכך שרפות ענק הודות לשרף שהעצים מכילים
הם היו כל כך חשובים, היא אומרת, שהאמריקאים הביאו חיילים גרמנים שבויים לארצות הברית כדי לעבוד בשדות כותנה, מה שגרר מתיחות בין-גזעית באוקלהומה כש"עבודתם של פועלי שדה שחורים ניתנה לגרמנים לבנים, האויב".
הספר גם בוחן את השימוש בצומח כנשק. לפני 75 שנים, במהלך קרב הארדנים, בעלות הברית הצליחו להאיץ את נסיגתו של הצבא הגרמני כאשר הפציצו בנפלם עצי מחט ביערות הארדנים ויצרו בכך שרפות ענק הודות לשרף שהעצים מכילים.
זה היה היפוך טקטי מהקרב הקודם, ביער הירטגן הסמוך לגבול בלגיה-גרמניה, אז הגרמנים ירו פגזים לעבר עצי מחט, ובעלות הברית הופגזו בפיסות עץ חדות.
הספר כולל גם עדויות של יהודים – מגינות צמחי המרפא בדכאו ועד המגפיים שהכינו האסירות ברוונסברוק מקש שיפון עבור הוורמאכט, לקראת החורף הרוסי.
סאמנר גם בוחנת את התזונה של האסירים היהודים, את התרכובת הכימית של הגז הקטלני ציקלון בי ואת הגינות שטיפחו יהודים שנכלאו בגטאות הנאציים.
"הדבר העיקרי שאני שומעת, שוב ושוב, הוא 'אלוהים, לא היה לנו מושג. מי חשב על הדברים האלה?'. זו באמת דרך שונה להסתכל על ההיסטוריה, אני מסכימה עם זה"
וישנה גם העדות של הרמן מארק, פליט כימאי יהודי שסייע לבעלות הברית בפרויקט חבקוק – בניית נושאת מטוסים מסגסוגת מוקפאת הנקראת פייקריט.
לדברי סאמנר, שהחלה להרצות על הנושא כבר לפני כחמש שנים, "הדבר העיקרי שאני שומעת, שוב ושוב, הוא 'אלוהים, לא היה לנו מושג. מי חשב על הדברים האלה?'. זו באמת דרך שונה להסתכל על ההיסטוריה, אני מסכימה עם זה".
כפי שהיא מסבירה, בתקופת המלחמה "היו הרבה פיתוחים בתחום הכימיה האורגנית הסינתטית. אם היית צריך משהו לריפוי, זה היה על בסיס צמחי. עץ, סיבים, מזון, תרופות – זה היה ככל הנראה מהצומח".
בוטניקאים בקווי החזית
בספר, סאמנר מדגימה כמה המקצוע שלה היה בעל ערך במלחמה. "מחקר בוטני הוא בעיקר תאורטי", היא אומרת. "סיווג ומיון, אנטומיה, כימיקלים בצמחים. אנשים בדרך כלל שואלים אותי, איזה שימוש מעשי יש לתחום שלך? למה את מבזבזת את זמנך?', אבל מדהים כמה ידע היפותטי לכאורה, הפך אז למכריע".
סאמנר מסבירה שבארצות הברית היה חוסר מודעות לידע הזה לפני המלחמה, מה שהוביל עד מהרה למחסור בכינין ובגומי, שהיו נחוצים מאוד, לאחר שהיפנים השתלטו על מטעים באינדונזיה. האמריקאים נקראו למסור כינין לממשלה הפדרלית כדי להימנע ממלריה בקרב כוחות הצבא באזור האוקיינוס השקט.
עם הימשכות המלחמה, ארצות הברית הכירה בערכם של הבוטניקאים ושכרה אותם לעבוד במספנת חיל הים בפילדלפיה כדי לזהות אילו סוגי עץ יהוו מקור טוב לבניית מזחים וגשרים באוקיינוס השקט ובאילו עלולות לשרוץ תולעי מים.
לדברי סאמנר, רבים מאנשי הצוות של הגן הבוטני ארנולד ארבורטום בבוסטון השתתפו במאמץ המלחמתי. "רבים מהם היו מבוגרים מכדי להתגייס, אז הם גידלו צמחי מרפא, למשל", והשתתפו במחקר של הקולג' לרוקחות במסצ'וסטס.
ארה"ב שכרה בוטניקאים לעבוד במספנת בפילדלפיה, כדי לזהות אילו סוגי עץ יהוו מקור טוב לבניית מזחים וגשרים באוקיינוס השקט ובאילו עלולות לשרוץ תולעי מים
"הם ידעו מה התרחש באנגליה", היא אומרת, ומתכוונת לעובדה שלפני המלחמה האנגלים "רכשו כמעט את כל" התרופות שלהם מהולנד, אספקה שגרמניה חסמה.
בתגובה, הבריטים "גייסו" את הגנים הבוטניים המלכותיים בקיו, בהם עבדו אזרחים – בהם נשים רבות – בליקוט עשבי מרפא. "כך הם שרדו", אומרת סאמנר.
רגע חגיגי של כושר המצאה במלחמה היה גילוי הפניצילין – אם כי סאמנר מכנה אותו "גילוי מחדש", שכן לדבריה, "הוא היה מוכר למצרים ולשוּמרים הקדמונים".
היא מציינת כי ב-1944, יומני החדשות כינו את הפניצילין "תרופת פלא", אבל בעוד ששימושו לטיפול בפצעים ומניעת קטיעות איברים קודם בפומבי, שימושו הנוסף, לטיפול במחלות מין, הוצנע. "באותו הזמן, התרופה היחידה למחלות מין הייתה למעשה כספית", היא אומרת. "היה אפשר לקבל מזה הרעלת כספית".
דוגמה אחרת להמצאה המבוססת על הצומח במהלך מלחמת העולם השנייה היא השימוש במי קוקוס כתחליף לנוזל דם, אומרת סאמנר, ומוסיפה: "זה משהו שמופיע במקורות רבים, זה לא ממש חדש. זה אמין במאה אחוז".
הנאצים "קשורים לאדמה באופן גנטי"
כשסאמנר בחנה את תפקידם של צמחים במדינות הציר, היא גילתה הפתעות נוספות – בכלל זאת מה שהיא מכנה האובססיה הנאצית לחקלאות.
בגרמניה, לדבריה, "'הרעיון החם' היה שאנשיה הם ארים, שהם קשורים מבחינה פילוסופית וגנטית לאדמה ושיש להם זכות לעבד אותה".
לא רק שהנאצים יישמו את הרעיון הזה בגרמניה, אומרת סאמנר, הרייך גם פיתח "את הרעיון לשלוח משפחות של עובדי אדמה למזרח אירופה, לרוסיה, כדי להקים, בעיקרו של דבר, קולוניות גרמניות" בהתפשטות מזרחה.
אבל החורף הרוסי הקשה שם קץ לתכנית הזאת, היא אומרת.
הנאצים האמינו שהם קשורים פילוסופית וגנטית לאדמה, ושיש להם זכות לעבד אותה. הרייך גם רצה לשלוח משפחות של עובדי אדמה לרוסיה, כדי להקים קולוניות גרמניות
"בכמה מקרים הם אולי השתמשו בזני תרבות שנגנבו מטיבט", אומרת סאמנר, אבל באופן כללי, "אני חושבת שהיה מדובר ביצירי הדמיון שלהם, או שמדענים במכון הקיסר וילהלם אמרו לפקידים את מה שהם רצו לשמוע".
באותם שנים, היהודים ניסו לגדל מעט מזון בגטאות, אבל "במקרים רבים, אנשים שהחלו לטפח גינות גורשו מהגטו לפני שיכלו להשתמש בהן", היא אומרת.
לדבריה, אנשים רבים בעולם עסקו בגינון בתקופת המלחמה, גם בגרמניה של אחרי המלחמה. "אזרחים ששרדו הקימו גינות קטנות בין ההריסות של הבתים המופגזים, ואפילו ניסו לגדל פרגי אופיום", היא אומרת.
גם יפנים רעבים גידלו גינות משלהם על המדרכות ובאדניות מחוץ לחלונות, בזמן שלממשלה שלהם "לא הייתה תכנית להזנת האזרחים", היא אומרת.
זו הייתה תקופה של מחסור ושל התנסויות, שבה חיילים ואזרחים הפכו מודעים יותר לצמחים סביבם. בעזרת כישורי הגינון החדשים שלהם, חלקם ניסו להפוך את העתיד למעט פחות מפחיד מן העבר – גם במדינת ישראל שקמה לאחר מכן.
"זה די מעניין, מספר היהודים שהחלו לעסוק בחקלאות אחרי המלחמה", אומרת סאמנר. "אם יש לך ידע בחקלאות, אתה יכול לגדל את האוכל שלך, לדאוג לצרכיך במידה מסוימת. כל עוד יש לך זרעים ופיסת אדמה, אתה יכול לדאוג לעצמך".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם