החלטתו של טראמפ לבצע סיכול ממוקד בגנרל קאסם סולימאני היתה שבירת-כלים מפתיעה. התקשורת קיצרת הרוח מותחת מיד קו ישר בינה לבין סיכולים ממוקדים של ארכי-טרוריסטים כמו מייסד המדינה האסלמית אל-בגדדי ומנהיג אל-קעידה בן-לאדן, או במקרה הישראלי עימאד מוע'נייה בכיר חיזבאללה  ופתחי שקאקי ראש הג'יהאד האסלאמי. אבל ההשוואות הללו שגויות מיסודן, הן במובן הפורמלי – שהוא משמעותי ביחסים הבינלאומיים ובמשפט הבינלאומי, והן במובן המהותי.

סולימאני לא היה טרוריסט במובנים המקובלים. הוא היה מפקד צבאי בכיר וחלק מהצמרת המדינית-בטחונית של מעצמה אזורית מובילה. העיתונאי האמריקני מקס בוט טרח ומצא כי הפעם האחרונה שבה התנקשה ארה"ב בבכיר עם מאפיינים דומים היתה… במלחמת העולם השנייה, כשהרגה את האדמירל היפני ימאמוטו.

סולימאני היה מפקד צבאי בכיר וחלק מהצמרת המדינית-בטחונית של מעצמה אזורית מובילה. הפעם האחרונה שבה התנקשה ארה"ב בבכיר עם מאפיינים דומים היתה במלחמת העולם ה-2, כשהרגה את האדמירל היפני ימאמוטו

אבל לא צריך להפליג עד יפן כדי להבין את ההבדלים, ואין זה מקרה שישראל לא העזה להתנקש במוסאווי גם כשיכלה לעשות זאת, ושהנשיא אובמה הטיל על כך וטו בשעתו. מדינות נוטות להיזהר מהתנקשויות בבכירים של מדינות אחרות, גם צבאיים, בוודאי כל עוד אינן נמצאות במצב מלחמה.

ממשל טראמפ יצר אבחנה משפטית בין כוח קודס ומשמרות המהפיכה כולן, לבין המדינה האיראנית, כאשר הכריז באפריל 2019 על המשמרות כ"ארגון טרור". באופן הזה, את ההתנקשות בסולימאני יכולים האמריקנים להגדיר, לשיטתם, כחלק מן המערכה הגלובלית כנגד הטרור. אבל לטיפולוגיה הזו אין לארה"ב שותפים, למעט ישראל וכמה מדינות ערביות. אפילו הממשל עצמו נזהר מלטעון כי בין ארה"ב לאיראן שורר "מצב מלחמה", בין היתר משום שהדבר יחייב את אישור הקונגרס, שלא יינתן. וכמובן, טראמפ הגיע לבית הלבן רכוב על ההבטחה להימנע ממלחמות מיותרות במזרח התיכון, והוא מקפיד לחזור על הבטחה זו שוב ושוב – עיינו ערך "Endless Wars" בטוויטר הקרוב למקום גלישתכם.

כלומר ארה"ב ביצעה התנקשות בבכיר צבאי-מדיני של מדינה זרה, שעימה היא איננה נמצאת במצב מלחמה, על אדמת מדינה שלישית – עירק – מבלי ידיעתה והסכמתה. טראמפ אמנם הרגיל את העולם לצפות לבלתי-צפוי, אבל גם בקנה-המידה שהוא יצר, מדובר במהלך חריג. השאלה היא כמובן, מה המהלך הבא? הן של ממשל טראמפ והן של המשטר האיראני.

כלומר ארה"ב ביצעה התנקשות בבכיר צבאי-מדיני של מדינה זרה, שעימה היא איננה במצב מלחמה, על אדמת מדינה שלישית – עירק – מבלי ידיעתה והסכמתה. אפילו בסטנדרטים של טראמפ מדובר במהלך חריג

טראמפ עלה על נתיב התנגשות עם איראן כאשר הפר חד-צדדית את הסכם הגרעין הרב-מעצמתי במאי 2018, ועבר למדיניות של "מקסימום לחץ" שמטרתה היתה שנויה במחלוקת בתוך הממשל. אסכולת הניצים שהוביל ג'ון בולטון שאפה ועודנה שואפת גם לאחר פיטוריו ל"שינוי משטר" באיראן.

זוהי מטרה מסורתית של הזרם הניצי במפלגה הרפובליקנית, הניזונה מאותו קו מחשבה שהוביל למלחמות האסוניות באפגניסטן ובעירק. הפרגמטיסטים יותר בממשל, שרובם כבר התפוטרו מאז, חתרו ל"שינוי מדיניות המשטר האיראני", וספציפית להגעה ל"הסכם גרעין משופר, שיתן מענה גם לסוגיות הטילים והחתרנות האזורית של איראן, הכוללת תמיכה בטרור".

שנה וחצי מאוחר יותר, רמת החיכוך הצבאי והמדיני בין ארה"ב לאיראן עלתה מאוד, בשרשרת הסלמה שחלקה תוכננה מראש, אבל – כפי שתמיד קורה בעולמות התכנון הצבאי-מדיני-כלכלי-משפטי – ארה"ב לא התקרבה להשגת יעדיה, והתהליך הביא למה שקרוי בשפה המקצועית Unintended Consequences, תוצאות בלתי-מכוונות. הוא 'שחרר' את איראן מאילוצים מדיניים ואפשר לה להגביר את מאמצי ההשפעה בסוריה, בעירק ובתימן, והוא פורר – לצד מהלכים נוספים שביצע טראמפ – את החזית הבינלאומית האחידה שניצבה מול איראן, יצר קרע בין ארה"ב לאירופה, וקירב בין רוסיה לסין.

שנה וחצי מאוחר יותר, רמת החיכוך הצבאי והמדיני בין ארה"ב לאיראן עלתה מאוד, ארה"ב לא התקרבה להשגת יעדיה, והתהליך הביא לתוצאות בלתי-מכוונות. בהן, 'שיחרור' איראן מאילוצים מדיניים

יתכן שניתן היה לאזן את התמונה במידה מסוימת, אילו הצליחו מאמצי טראמפ ונתניהו לקרב בין סעודיה ומדינות המפרץ לבין ישראל ולבנות "נאט"ו מזרח תיכוני" למול האיום האיראני, אבל מאמץ זה נכשל ממגוון סיבות.

זוהי תמצית תמונת המצב האסטרטגית, אבל היא חסרה מימד שבימי טראמפ הפך לקריטי ביותר – המימד הפוליטי-תודעתי. לממשלים אמריקניים קודמים היה 'אורך נשימה' אסטרטגי, והם ניהלו מדיניות חוץ שהיתה מופרדת במידה רבה ממדיניות הפנים. טראמפ ניפץ את כללי המשחק הללו, והוא מנהל מדיניות חוץ המשועבדת במידה רבה לשיקוליו הפוליטיים והפרסונליים, ומאופיינת בתזזיתיות ובקוצר רוח.

כך, לפי הדיווחים הלא-מפתיעים מוושינגטון, ההחלטה להתנקש בסולימאני התקבלה רק ימים ספורים לפני הביצוע, לא נוהלו תהליכי עבודת מטה סדורים במועצה לבטחון לאומי, שממילא רוקנה ממרבית המומחים לאיראן, וגם לא בקבינט, שממילא גם בו אין כיום דמויות כבדות-משקל בתחומים האסטרטגיים.

כך, לפי הדיווחים הלא-מפתיעים מוושינגטון, ההחלטה להתנקש בסולימאני התקבלה רק ימים ספורים לפני הביצוע, ולא נוהלו תהליכי עבודת מטה סדורים במועצה לבטחון לאומי או בקבינט

אפשר בהחלט ליצור נראטיב משכנע סביב ההחלטה: ארה"ב 'נצרה את האש והבליגה לאורך זמן, וכך צברה לגיטימציה לעליית מדרגה בהסלמה'. אבל ככל שניתן להתרשם מבחוץ, הקשר בין התיאור הרטרואקטיבי לבין התהליך עצמו – קלוש למדי.

יש מקום להערכה כי טראמפ בחר לעלות מספר מדרגות בסולם ההסלמה לא כתוצאה מחישוב אסטרטגי מורכב אלא כהחלטה נקודתית, המונעת מן הצורך לא להצטייר כ'חלש', ואיננה מנותקת מן השיקול הפוליטי – הסטת סדר היום מתהליך ה-Impeachment.

בספרי התכנון הצבאיים מדובר רבות על Escalation Dominance – שליטה בהסלמה. ההגיון הצבאי הקלאסי חותר להשגת שליטה שכזו, במטרה להשיג במינימום זמן ומחיר את התכלית האסטרטגית שהוגדרה מראש.

יש מקום להערכה כי טראמפ בחר לעלות בסולם ההסלמה – לא כתוצאה מחישוב אסטרטגי מורכב – אלא כהחלטה נקודתית, המונעת מהצורך לא להצטייר כ'חלש', ואיננה מנותקת מן השיקול הפוליטי – הסטת סדר היום מתהליך ה-Impeachment

התקווה האמריקנית הבלתי מוסתרת היא שאיראן תירתע מהסלמה נוספת, הן מתוך מודעות לא-סימטריה ביחסי הכוחות הצבאיים, והן מתוך חשש מאובדן-שליטה בתהליך. הגם שלא ניתן לבטל את הסיכוי לכך, נראה כי התרחישים הסבירים יותר הם גם אופטימיים פחות.

אורך הנשימה האיראני גדול בהרבה מזה של טראמפ, וכך גם האופק הפוליטי, וכושר הספיגה. אירן תגיב על המהלך האמריקני בדרכים מגוונות, אולי גם מפתיעות. יש ברשותה ארגז כלים נרחב הכולל שימוש במיליציות, בכלי סייבר, שיבוש תנועות ימיות במפרץ הפרסי, השפעה על מחירי הנפט ועוד.

אבל הדרך הנכונה לבחון את העימות האמריקני-איראני איננה ע"י התמקדות באירועים בודדים, חריגים ככל שיהיו, אלא בתהליכים ארוכי הטווח. האסטרטגיה האזורית האיראנית מצליחה, למרות מדיניותה הכוחנית של ארה"ב. עד ה-3 בנובמבר 2020 סביר הרבה יותר להעריך שכוחות ארה"ב יסוגו סופית מעירק ומאפגניסטן – ויממשו בכך את הבטחות הבחירות של טראמפ –  מאשר שכוחות איראן יסוגו מעירק, מסוריה או מתימן.

התרחישים הסבירים פחות אופטימיים. אורך הנשימה האיראני גדול בהרבה מזה של טראמפ, וכך גם האופק הפוליטי וכושר הספיגה. אירן תגיב על המהלך האמריקני בדרכים מגוונות, אולי גם מפתיעות

בשבועות הקרובים תקבל איראן החלטה באשר להמשך הפרות הסכם הגרעין, מה שעלול להביא לקריסתו הסופית של ההסכם, למרות מאמצי האירופים להצילו. הדינמיקה הרעילה בין ארה"ב לאיראן מקטינה מאוד את המרחב לדיפלומטיה יצירתית, אבל יש לקוות שהמדינות והגופים שנותרו חתומים על ההסכם – צרפת, גרמניה, בריטניה, האיחוד האירופי, רוסיה וסין – ישכילו לבצע מהלך שובר-כללים משל עצמם וליצור מסגרת אפקטיבית לבלימת ההדרדרות. האלטרנטיבה עלולה להיות המשך הסלמה, עד כדי אובדן שליטה.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית