ג'ייסון גרינלבלט וג'ראד קושנר, שליחיו של הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, מרבים לדבר על ההטבות הכלכליות המופלגות שבהן יזכו הפלסטינים אם רק יואילו לאמץ לליבם את יוזמת השלום של הנשיא, אותה הצליח למתג כ"עסקת המאה". שניהם בורחים כמו מאש משימוש מהביטוי "שתי מדינות לשני עמים", וזאת בנימוק שהביטוי הזה "אומר דברים שונים לאנשים שונים", כפי שציין קושנר.
לנין נהג לומר שקומוניזם הוא מכלול של סוציאליזם וחיבור לחשמל של כל המדינה. מבקריו היו מתבדחים שאם בעת הקומוניזם היו מנתקים את החשמל, החושך שהיה נופל על המדינה – הוא סוציאליזם.
אז מה נותר מיוזמת השלום של טראמפ אם מורידים ממנה את כל העניין של מדינה פלסטינית עצמאית? רק אותו "שלום כלכלי" עליו מרבה לדבר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במהלך שנים רבות.
לכאורה מדובר ברעיון פשוט. ניתן לפלסטינים תמריצים כלכליים על מנת שיפתחו את הכלכלה, יצרו מפעלים ויצרו מקומות עבודה, ובתמורה הם יחדלו מהמאבק הצבאי והמדיני ויפסיקו לחלום על חופש וריבונות. הפריחה הכלכלית תביא בתורה לאזור כולו גם היציבות וגם השקט.
"השלום הכלכלי" נראה אטרקטיבי לישראלים רבים, בהם גם לא מעט אנשי שמאל שהתייאשו מהקיפאון המדיני, ונאחזים ברעיון המפתה הזה, אחרי שהגיעו למסקנה שלא ניתן לעשות כלום.
הבעיה היא שבחיים האמיתיים לא ניתן לנתק בין הכלכלי, הצבאי והמדיני. נכון להיום הרשות הפלסטינית שאינה מקבלת את הסיוע הכספי מארה"ב, מעכבת את השכר של עובדי ציבור, והמשפחות משתדלות לחסוך ולהוציא פחות כסף.
רוצים לייצא לחו"ל
הבעלים של "סראיה אל-ואדיה", מפעל בעזה המייצר וופלים וממתקים עתרו השבוע יחד עם ארגון "גישה" לבג"ץ, בבקשה לאפשר להם לפתח את המפעל שלהם, ולייצא סחורה לגדה המערבית ולחו"ל. הסגר והמצור אינם מאפשרים כיום לייצא מזון מעובד מעזה, וזאת בנימוקים ביטחוניים.
המדינה, מצדה, לא הצליחה להגן על ההחלטה שלה למנוע מהמפעל את האפשרות לייצא את הסחורה וסיפקה לכך הסבר מרתק: ישראל אינה מתנגדת עקרונית לייצוא כזה, אך היא טרם הצליחה להקים את מנגנוני הפיקוח הדרושים.
כן, כן. במדינת ישראל ששכללה למקסימום את האמצעים הטכנולוגיים והאנושיים שמאפשרים לגלות האם לאמה של תיירת יהודייה מארה"ב יש חברים ב"בצלם", אין את העזרים הטכנולוגיים שיאפשרו לה לבדוק את הסחורה מעזה. לכאורה, כדי לייצר "שלום כלכלי", ישראל הייתה אמורה לצאת מגדרה ולאפשר ל"סראיה אל-ואדיה" לייצא את סחורתה ולהתרחב לשווקים בחו"ל. אבל המציאות אחרת, והמפעל מייצר כיום בהיקף של כ-30% מיכולת התפוקה שלו.
המתנות ארוכות במעברי הגבול
גם הבעלים של מפעל הגלידה "אל-ארז" בשכם היה שמח ליהנות מהפירות הכלכליים של השלום. אבל גלידה היא סחורה עדינה ולא עמידה, וההמתנות הארוכות במעברי הגבול לא מועילות לה. את הגלידות המעולות שלו, שלא נופלות בטעמן מהמקבילות הישראליות, הוא משווק כיום בגדה ובירדן, וגם קצת בדובאי. אבל "אל-ארז" היו רוצים לשווק את הגלידה גם למגזר הערבי בישראל, שכל כך קרוב אליו, אך מתקשים לעבור את המכשול הבירוקרטי.
אילו המפעל היה יכול לייצא לישראל או לחלופין להגביר את הייצוא לחו"ל, היו נוספים עוד כמה עשרות מקומות עבודה בגדה המערבית. אך במצב שבו ישראל שולטת ביד רמה בשוק הפלסטיני ואינה מאפשרת ליצרנים הפלסטינים להתרחב לשווקים בחו"ל או לשווק את הסחורה בארץ, זה לא יקרה.
לא פעם המצב בגדה מתעתע, משום שהוא יותר טוב מאשר בעזה. בפועל, גם הכלכלה שם תלויה יותר בסיוע הכלכלי שהרשות מקבלת, מאשר בהצלחת התעשייה המקומית. המפעל הוותיק חווה בימים אלה קשיים כלכליים רבים.
בשני המקרים הללו, ברור שהאלמנט הביטחוני והמדיני הוא זה משפיע ומכריע, לא השיקול הכלכלי.
מוזר אם זה היה הפוך. הסכסוך הלאומי, המדיני והביטחוני לא יכול להיפתר על ידי אמצעים כלכליים בלבד.
רעיון "השלום הכלכלי" דומה יותר לפלסטר שבא לכסות על פצע עמוק מאשר מרקחת פלא שמרפאה אותו. כל עוד הגלידה תעמוד במחסום והקרמבו לא יגיע ליעד בגדה בגלל "העדר של מנגנוני פיקוח" לא ייהנו הפלסטינים מהבוננזה הכלכלית שמבטיחים להם כיום שליחיו של דונלנד טראמפ.
אך גם אם יוסרו החסמים על ייצוא סחורות ויותר פלסטינים יועסקו בישראל, הרי שכל מפגע בודד, כל אירוע ביטחוני, יחזיר את המצב לקדמותו – סגר, עוצר, ואולי עוד סבב לחימה. אין מוצא.
הגלידה לא תימס וההשקעות יזרמו רק כאשר יטופלו גם הסוגיות המדיניות והביטחוניות, לא לפני. פתרונות הקסם אין כאן. דרוש משא ומתן מפרך והרבה עבודה יסודית שייצרו את הנוסחה הדרושה לשינוי, שהשלום הכלכלי הוא רק אחד ממרכיביה.
קסניה סבטלובה הינה מומחית לענייני מזה"ת ופובליציסטית. היא שימשה כח"כ בכנסת ה-20 והייתה חברה בוועדת חו"ב
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו