דיקטטורה של הרוב? לרבים לא אכפת

דיון בפילוסופיה יוונית (צילום: דן פרי)
דן פרי
דיון בפילוסופיה יוונית

האם זה דמוקרטי שרוב יחליט לטבוח את כל השאר, או לגנוב את כל רכושם, או להכריז שיום ראשון הוא יום שני?

מפולין ועד אמריקה, גרסה מנומסת יותר של השאלה זו עומדת בלב העניינים בימינו. יותר אנשים ממה שניתן לשער היו עונים בעצם "כן". זה מסביר חלק ניכר מהמתח בין "העם" ל"אליטות" – המשכילים, בעלי הכח או העשירים שבדרך כלל יגידו: "לא".

בישראל זה מתקשר לסיכוי שב-2 במרץ יחליטו רוב המצביעים כי מתקבל על הדעת שאדם העומד בפני אישומי שוחד ייבחר לראשות הממשלה, לאחר שבמסגרת עקומה מאד של מושג החסינות דרש זאת מהפרלמנט, ואז ניסה למנוע מהפרלמנט לדון בבקשתו.

יש סיכוי שב-2 במרץ יחליטו רוב המצביעים כי מתקבל על הדעת, שאדם העומד בפני אישומי שוחד ייבחר לראשות הממשלה, לאחר שבמסגרת עקומה מאד של מושג החסינות דרש זאת מהפרלמנט, ואז ניסה למנוע מהפרלמנט לדון בבקשתו

האם העם לא צריך להחליט? אליטיסטים כושלים בלשונם ברצותם לא להעליב את העם.

יש האומרים שממשל זה תמיד עניין של איזונים ושהכל יסתדר. אבל יש נרטיב אחר שמדבר על התקדמות לצורך חזרה אחורה: מאז אפלטון, הרוב הושתק על ידי האליטה. הרעיון הרפובליקני מאפשר להמונים לשלוט רק בעקיפין, על ידי בחירת נציגים שלרוב יהיו בעצם חברים באליטות. בעידן השקיפות והמתח שלנו, כשהדפוקים מרימים ראש שלא כבעבר, היה ברור שהסדר הזה ייסדק, וזה קרה מהר.

עד לפני כמאה שנה לא היו דמוקרטיות (כי בשום מקום נשים לא יכלו להצביע). במהירות חיסלנו את הפשיזם, הקומוניזם וחונטות למיניהן, כך שהיום ברוב המדינות יש לפחות יומרה לדמוקרטיה.

הרעיון הרפובליקני מאפשר להמונים לשלוט רק בעקיפין, על ידי בחירת נציגים, שלרוב יהיו בעצם חברים באליטות. בעידן השקיפות שלנו, כשהדפוקים מרימים ראש שלא כבעבר, היה ברור שהסדר הזה ייסדק

זוהי גם תקופה שבה 86% מהאנושות יודעת קרוא וכתוב (על פי אונסק"ו) ותובעת אל שלה. יש לאנשים את גוגל בכיסם והם בוחנים סופסוף את האותיות הקטנות.

זה עלה על באג במערכת. אין דבר כזה "דמוקרטיה". יש הרבה גרסאות שלה.

כאשר מרבית בני האליטות בעולם המפותח אומרים "דמוקרטיה", הם חושבים על "דמוקרטיה ליברלית", המבוססת על עקרונות ההשכלה באירופה.

דמוקרטיה כזו דורשת משהו מעודן יותר מאשר שלטון הרוב הנבער. היא דבקה בתפיסות של חירות ושוויון ומעמידה את הרציו מעל הכל. בהחלט היא לא מאפשרת לרוב האנשים להרוג את כל השאר.

דמוקרטיה כזו צופה משהו מעודן יותר מאשר שלטון הרוב הנבער. היא דבקה בתפיסות של חירות ושוויון ומעמידה את הרציו מעל הכל. בהחלט היא לא מאפשרת לרוב האנשים להרוג את כל השאר

על סמך מה הדמוקרטיה הליברלית שוללת מהרוב את הזכות לעשות כל מה שהוא רוצה? האם זה על בסיס "דמוקרטי"?

אם יתמזל מזלנו, אז חלק מהאיזונים יופיעו בחוקה (במקרה של ישראל "חוקי יסוד") או במבנים משפטיים אחרים שניתן לומר שהם נבעו מהצבעה מסוג כלשהו. זה נותן לאליטות מידה של יכולת הכחשה סבירה.

אבל אתה יכול בקלות לטעון שהם למעשה נובעים מהחלטות של האליטות (ואילו אף פעם אינם רוב). גם אם העיקרון (נניח, מניעת טבח) היה מעוגן לפני מאות שנים באיזו הצבעה, הרי שהגוף שהונדס לטובת העניין היה מורכב כמעט תמיד מהאליטות. ועידת החוקה של ארה"ב (בסוף המאה ה-18) נאבקה בשאלת מידת הפלורליזם הרצויה – והיא גם הייתה קבוצה של גברים מיוחסים, שרבים מהם הונחו על ידי חוסר אמון בריא בעם.

ועידת החוקה של ארה"ב (בסוף המאה ה-18) נאבקה בשאלת הפלורליזם – והיא גם הייתה קבוצה של גברים מיוחסים, שרבים מהם הונחו על ידי חוסר אמון בריא בעם

המבנה הלא-דמוקרטי של הדמוקרטיה הליברלית חורג מתחום החוקים בלבד ומשלב "נורמות" – ערכים לא כתובים הקובעים מה מקובל (בעיני האליטות). לעתים רחוקות אושרו אלה על ידי ההמונים, ואנחנו מגלים כל יום עד כמה שמים אלה קצוץ על כל העניין. אולי האליטות מוכנות להתעקש על הנורמות; אני לא יודע.

בארצות הברית כללים לא כתובים אלה כללו למשל את זה שמועמדים נוהגים שקיפות בנוגע לכספם ולא גורפים הון מכהונתם, ונשיאים שלא מסיתים לגזענות או מעודדים אלימות נגד עיתונאים, ולא משקרים במצח נחושה אלא אם כן זה ממש נדרש.

אפשר לשטות בהמונים זמן מה. אך אנו חיים בתקופה שהטכנולוגיה ייצרה שקיפות והגלובליזציה הובילה, באופן פרדוקסלי אם כי גם צפוי, לבדלנות.

המבנה הלא-דמוקרטי של הדמוקרטיה הליברלית חורג מתחום החוקים ומשלב "נורמות" – ערכים לא כתובים הקובעים מה מקובל (לאליטות). לעתים רחוקות אושרו אלה על ידי ההמונים

אנשים כועסים. רוב האנשים במערב מרגישים שרמת החיים קפאה (לך תתווכח עם רגשות ותסביר שהאייפון שווה אלף ככרות לחם); הם שונאים שמשרות נדדו למקומות אחרים בעולם ושהפנסיות נעלמו. לעומת זאת, לאנשים בעולם "המתפתח" יש כעת האמצעים לראות בדיוק כמה הם עניים יחסית ולנסוע לאזורים עשירים יותר, שם בדרך כלל נאסרת כניסתם. היא נאסרת מכיוון שאנשים שכבר נמצאים שם רוצים לשמר את הפרופיל התרבותי והאתני שלהם (לפעמים זה נובע מגזענות, אבל לא בהכרח).

מערכות דו-מפלגתיות (וזה כולל את ישראל עם "הגושים" שלה) התארגנו מחדש סביב השאלה הזו: האם רצוי לשרוף את המועדון הזה, או לא.

אז באמריקה הרפובליקנים הקלאסיים תמכו ביריבתו של טראמפ; בבריטניה הלייבור הובס באזורים רבים בצפון העני שפעם תמכו בהם אבל עברו לצד השמרנים הפופוליסטיים; ובישראל, אפילו בנו של מנחם בגין כבר אינו מסוגל לתמוך בליכוד אותו הקים אביו המוסרני, כעת כשהוא מתנהל כסוג של מאפיה.

זו ההתנגשות התרבותית עכשיו, ודמוקרטים ליברלים עם נורמותיהם נמצאים כיום בעיקר בצד אחד של המתרס.

זו ההתנגשות התרבותית עכשיו, ודמוקרטים ליברלים עם נורמותיהם נמצאים כיום בעיקר בצד אחד של המתרס

זו הסיבה שכאשר טראמפ מעצבן את האליטות עם שטויותיו (אני יכול לירות במישהו בשדרה החמישית וזה לא משנה, טען ברמה של כיתה א'), תומכיו דווקא מתים על זה.

זו אחת הסיבות לכך שכל כך הרבה מחבריי המשכילים בקהיר (לא פלוטוקרטים אלא אנשים שמקבילים למצביעי מרצ בישראל) לא אכפת להם מדמוקרטיה – לא באמת.

וזו הסיבה שבימינו, כאשר אנשים תוהים אם בנימין נתניהו עשוי לנסות לפתוח במלחמה כדי להסיח את דעת הציבור מתיקיו המביכים, הדבר המזעזע באמת הוא כמה עד כמה ציבור מסויים יתמוך בזה מרוב שנאת האליטות.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 887 מילים
סגירה