בכל פעם שאני מטייל בארצנו הקטנטונת, אני נדהם מהגיוון הגאוגרפי הבלתי יאמן. אמנם היא לא גדולה בכלל, אבל הארץ שלנו מהווה גשר בין שתי יבשות וגבולותינו משתרעים מהמדבר הצחיח בדרום עד להרים המושלגים בצפון.

אך כמה שגיוון השטח מרתק, הגיוון היפה ביותר שלנו נמצא בין הגבולות. בין ההרים ומישורים ישנו גיוון של חיים יהודיים כפי שלא היה בהיסטוריה. כל עיר וכל כפר מציעים דרך אחר להיות יהודי.

כשאני הגעתי עם חבריי לארץ הזאת כעולה חדש לפני שנתיים וחצי, התברכנו למצוא בית בקיבוץ אורים שבעוטף עזה. אורים, אשר הוקם ב-1946 כאחת מאחת עשרה נקודות הנגב, נברא, ככל קיבוץ, על מנת להחזיר את עמנו לאדמה.

על פי חזון מנהיגי הזרם הסוציאליסטי של הציונות, אשר שנאו את החולשה וחוסר ההגנה של יהודי הגטו, הקיבוצים נועדו להפוך את תושביהם ליהודים חדשים, חזקים, ובריאים דרך חיים של צניעות ועבודה חקלאית.

אף כי רוב הזמן שביליתי בקיבוץ אורים היה בשבתות בין זמן השירות הצבאי שלי בבסיס, אורח החיים היפה שם מצא חן רב בעיניי.

הקיבוץ העיר בתוכי, בן אדם אשר נולד וגדל בפרוור חומרני בטקסס, אהבה עמוקה לפשטות. כשהלכתי הביתה כל שבוע, עם השמש השוקעת על השדות בנוף, ראיתי ילדים יהודיים רצים על הדשא הרחב ללא דאגה בעולם, ראיתי תיכוניסטים מתאספים במועדון שלהם, ומבוגרים חוזרים אל משפחותיהם מעבודה. לקיבוץ יש את היכולת לקשר בין ילדיו ופועליו לטבע אשר סביבם ולאיכרים היהודיים אשר עמלו גם הם על אותה אדמה לפני דורות רבים.

אחרי שנה וחצי בקיבוץ האהוב שלי, עברתי לתל אביב, הפריז המזרח תיכוני שלנו. בשעות צהריים האביכות אשר אפיינו את זמני בעיר הזאת עד עכשיו, ראיתי את התושבים הצעירים והשזופים של תל אביב נוהרים אל השדרות הרחבות ומתהלכים בין האוסף העצום של הבניינים הטמפלריים, האקלקטיים, הבאוהאוסיים, והברוטליסטיים בעיר.

תל אביב, עם מגדליה הגבוהים, החיי לילה הבלתי פוסקים, ומצעדי הגאווה הראוותנים, הביאה את המדינה כולה לתוך המאה ה-21. במדינה של היסטוריה ואידאולוגיה, אמונה ומאבק, תל אביב מתריסה בנהנתנות שלה.

כי העיר הזאת, החלון שלנו למערב, מציעה למדינה היהודית אורח חיים אוניברסלי, קוסמופוליטי, וליברלי. היא מקשרת אותנו לעולם אשר מעבר לגבולותינו ומחיה אותנו עם תקווה לעתיד שלפנינו. זה מה שתל אביב מציעה לתושביה, חיים אשר מוגדרים פחות על פי העבר היהודי, מאשר העתיד היהודי.

אך עם כל האהבה שלי לקיבוץ ולתל אביב, רק עיר אחת חרוטה לנצח בלבבי. כשאני הולך בסמטאותיה הצרות, בין ההריסות ואתרי בנייה, בין ארמונות עות'מאניים לשכונות חצר, נשמתי עפה לשמיים.

בעיר הזאת, הכל כך מבוקשת והכל כך אהובה, שלושים מאות של היסטוריה מוטלות על כל אחד מאתנו, ודורשות כבוד. כל נשימה בירושלים היא קרב וברכה.

כל שבוע כאשר אני עולה ברכבת דרך הגבעות המיוערות של יהודה אל עירנו הזהובה, הדאגות היומיומיות שלי נעלמות ואני מכושף מהסיפור של המקום הזה, סיפור של ארץ ועם משוחרר וכבוש ומשוחרר שוב פעם. לחיות בירושלים, בעדות החיה לקשר הקדוש בין עם, ארץ, ואלוקים, זה לחוות את הציביליזציה היהודית בכל תפארתה.

הגיוון הזה של אורחות החיים היהודיים, בין אלה של הקיבוצים, תל אביב, וירושלים בין היתר, הוא לא רק תוצר של התפתחות אקראית של מדינתנו. כל חלק של ישראל הוא פרי של תנועה אידאולוגית שונה: ציונות סוציאליסטית, תרבותית, דתית, ועוד רבות המציעות דרכים שונות להיות יהודים במולדתנו, חזונות אשר משקפים את כל חלקי הנשמה היהודית אשר הומיה בנו.

העבודה נותרה לנו, לבנות ולהיבנות, לעצב ולהתעצב על ידי הארץ אשר אליה שבנו.

מתן הוא עולה חדש מטקסס ומשרת כחייל בודד. הוא ציוני, מסורתי, ואוהב קרמבו בכל ליבו