בכל פעם שאני מטייל בארצנו הקטנטונת, אני נדהם מהגיוון הגאוגרפי הבלתי יאמן. אמנם היא לא גדולה בכלל, אבל הארץ שלנו מהווה גשר בין שתי יבשות וגבולותינו משתרעים מהמדבר הצחיח בדרום עד להרים המושלגים בצפון.

אך כמה שגיוון השטח מרתק, הגיוון היפה ביותר שלנו נמצא בין הגבולות. בין ההרים ומישורים ישנו גיוון של חיים יהודיים כפי שלא היה בהיסטוריה. כל עיר וכל כפר מציעים דרך אחר להיות יהודי.

כשאני הגעתי עם חבריי לארץ הזאת כעולה חדש לפני שנתיים וחצי, התברכנו למצוא בית בקיבוץ אורים שבעוטף עזה. אורים, אשר הוקם ב-1946 כאחת מאחת עשרה נקודות הנגב, נברא, ככל קיבוץ, על מנת להחזיר את עמנו לאדמה.

על פי חזון מנהיגי הזרם הסוציאליסטי של הציונות, אשר שנאו את החולשה וחוסר ההגנה של יהודי הגטו, הקיבוצים נועדו להפוך את תושביהם ליהודים חדשים, חזקים, ובריאים דרך חיים של צניעות ועבודה חקלאית.

אף כי רוב הזמן שביליתי בקיבוץ אורים היה בשבתות בין זמן השירות הצבאי שלי בבסיס, אורח החיים היפה שם מצא חן רב בעיניי.

הקיבוץ העיר בתוכי, בן אדם אשר נולד וגדל בפרוור חומרני בטקסס, אהבה עמוקה לפשטות. כשהלכתי הביתה כל שבוע, עם השמש השוקעת על השדות בנוף, ראיתי ילדים יהודיים רצים על הדשא הרחב ללא דאגה בעולם, ראיתי תיכוניסטים מתאספים במועדון שלהם, ומבוגרים חוזרים אל משפחותיהם מעבודה. לקיבוץ יש את היכולת לקשר בין ילדיו ופועליו לטבע אשר סביבם ולאיכרים היהודיים אשר עמלו גם הם על אותה אדמה לפני דורות רבים.

אחרי שנה וחצי בקיבוץ האהוב שלי, עברתי לתל אביב, הפריז המזרח תיכוני שלנו. בשעות צהריים האביכות אשר אפיינו את זמני בעיר הזאת עד עכשיו, ראיתי את התושבים הצעירים והשזופים של תל אביב נוהרים אל השדרות הרחבות ומתהלכים בין האוסף העצום של הבניינים הטמפלריים, האקלקטיים, הבאוהאוסיים, והברוטליסטיים בעיר.

תל אביב, עם מגדליה הגבוהים, החיי לילה הבלתי פוסקים, ומצעדי הגאווה הראוותנים, הביאה את המדינה כולה לתוך המאה ה-21. במדינה של היסטוריה ואידאולוגיה, אמונה ומאבק, תל אביב מתריסה בנהנתנות שלה.

כי העיר הזאת, החלון שלנו למערב, מציעה למדינה היהודית אורח חיים אוניברסלי, קוסמופוליטי, וליברלי. היא מקשרת אותנו לעולם אשר מעבר לגבולותינו ומחיה אותנו עם תקווה לעתיד שלפנינו. זה מה שתל אביב מציעה לתושביה, חיים אשר מוגדרים פחות על פי העבר היהודי, מאשר העתיד היהודי.

אך עם כל האהבה שלי לקיבוץ ולתל אביב, רק עיר אחת חרוטה לנצח בלבבי. כשאני הולך בסמטאותיה הצרות, בין ההריסות ואתרי בנייה, בין ארמונות עות'מאניים לשכונות חצר, נשמתי עפה לשמיים.

בעיר הזאת, הכל כך מבוקשת והכל כך אהובה, שלושים מאות של היסטוריה מוטלות על כל אחד מאתנו, ודורשות כבוד. כל נשימה בירושלים היא קרב וברכה.

כל שבוע כאשר אני עולה ברכבת דרך הגבעות המיוערות של יהודה אל עירנו הזהובה, הדאגות היומיומיות שלי נעלמות ואני מכושף מהסיפור של המקום הזה, סיפור של ארץ ועם משוחרר וכבוש ומשוחרר שוב פעם. לחיות בירושלים, בעדות החיה לקשר הקדוש בין עם, ארץ, ואלוקים, זה לחוות את הציביליזציה היהודית בכל תפארתה.

הגיוון הזה של אורחות החיים היהודיים, בין אלה של הקיבוצים, תל אביב, וירושלים בין היתר, הוא לא רק תוצר של התפתחות אקראית של מדינתנו. כל חלק של ישראל הוא פרי של תנועה אידאולוגית שונה: ציונות סוציאליסטית, תרבותית, דתית, ועוד רבות המציעות דרכים שונות להיות יהודים במולדתנו, חזונות אשר משקפים את כל חלקי הנשמה היהודית אשר הומיה בנו.

העבודה נותרה לנו, לבנות ולהיבנות, לעצב ולהתעצב על ידי הארץ אשר אליה שבנו.

מתן הוא עולה חדש מטקסס ומשרת כחייל בודד. הוא ציוני, מסורתי, ואוהב קרמבו בכל ליבו

אריאל הלוי בא אלינו ובפיו בשורה: ה"גיג אקונומי" והעבודה מהבית הם העולם החדש והאמיץ שמתהווה לנגד עינינו. הידד! מהפיכה תעסוקתית! העובדים השכירים מעדיפים להפוך לפרילנסרים! הכוח העולה!

תרשו לי לשפוך קצת מים צוננים על החגיגות. גרתי בתוך עוגת הקצפת הזאת עם הנצנצים.

אריאל הלוי בא אלינו ובפיו בשורה: ה"גיג אקונומי" הוא העולם החדש והאמיץ. מהפיכה תעסוקתית! השכירים מעדיפים להפוך לפרילנסרים! תרשו לי לשפוך קצת מים צוננים על החגיגות. גרתי בתוך עוגת הקצפת הזאת

נתחיל משתי הערות:

1

הלוי מקפיד להגיד שוב ושוב "גיג אקונומי", ולא חלילה "כלכלת החלטורה" (הגם שהביטוי העברי מופיע בעיתונות זה זמן מה). אולי כי "גיג" עושה אסוציאציה של הופעת רוק בסיאטל של להקה בתחילת דרכה, משהו נורא אופטימי. "חלטורה" נשמע כמו כמה שטרות שמשלמים לבייביסיטר. קוראים לזה "סוציולקט" – מילה ממקור אחר נותנת נופך לגמרי שונה. כמו לקרוא למחסן משופץ בראש פינה "צימר". "צימר" נשמע אוטומטית כאילו שהוא בהרי האלפים.

2

הלוי מערבב, בכוונה או שלא בכוונה, בין סוגיית העבודה מהבית – שיכולה להתקיים גם במודל העסקה ישירה, עם עובד שכיר רגיל שכבר יש איתו מערכת יחסים קיימת, לבין תופעת הפרילנס, שמשמעותה שאין יחסי עובד ומעביד, לא במסגרת פרוייקטלית ולא במסגרת ארוכת טווח.

חלק מהעובדים במסגרת "העסקה גמישה", למשל ענף השליחים ההולך וגדל במהירות, או נהגים בתשלום ("אובר" היא הפלטפורמה המוכרת ביניהן) – לא עובדים מהבית. כך שיתרון הנוחות היחסית לא חל עליהם. אין לי מלים לתאר כמה ההעסקה הזאת פוגענית.

הלוי מקפיד להגיד "גיג אקונומי" ולא חלילה "כלכלת החלטורה". אולי כי "גיג" עושה אסוציאציה של הופעת רוק בסיאטל של להקה בתחילת דרכה, משהו נורא אופטימי. "חלטורה" נשמע כמו כמה שטרות שמשלמים לבייביסיטר

יש כל מיני פרילנסרים, זה נכון. יש פרילנסרים של 1500 שקל בחודש, ויש של 12,000. מה שבטוח זה, שאת העסקתו של פרילנסר אפשר לסיים מעכשיו לעכשיו. אין מכתב פיטורין, אין שימוע, אין דמי אבטלה, אין ימי מחלה או חופשה, אין פנסיה. כלום. כמו כוס חד פעמית. סיימת? זרקת.

מניסיון אישי, יש שני מצבים:

בראשון, הפרילנסר הוא "נותן שירותים" של לקוח אחד בלבד. מה שאומר שהוא שכיר בלי תלוש, בלי תנאים, בלי פנסיה, אפס ביטחון תעסוקתי, שאפשר לפטר בלי לפטר. בעבר נשמעו קולות מרשות המסים ומשרד העבודה נגד הישראבלוף הזה (כולל פקידי שומה שדיברו אתי אישית). זה היה מזמן.

מצב שני, פרילנסר שיש לו כמה לקוחות. כלומר, הוא נאלץ לרדוף אחרי לקוחות, ולעסוק לא מעט מזמנו בגבייה. לא רק שהתשלום הוא "שוטף פלוס 30/60/90", ובענפים מסויימים אפילו 150 (!), עצם קבלת הצ'ק יכולה להידחות, להימרח, להיות פתח לטרטורים. זה לא תיאורטי, זאת המציאות של רבבות עובדים בישראל.

כשאתה פרילנסר, כל ההוצאות מכיסך: המחשב עליך, החיבור לאינטרנט עליך; אמנם היום חיבורים לאינטרנט זולים מבעבר, אבל אם אתה לא עובד בתחום התוכן (המילולי), מנוי האינטרנט הזול ביותר לא יספיק לך. ותמיד תהיה ציפיה לשדרוג – גם של החומרה, גם של החיבור.

בקיץ הישראלי, שנמשך כמעט חצי מהשנה, המזגן עובד לאורך כל יום העבודה – 6 שעות או 12 שעות, אבל בבית – הכל על חשבון העובד (אפילו אם הוא עובד שכיר). כן הדברים אמורים בחימום בחורף (ובמיוחד בארצות קרות). כל זה על חשבון הפרילנסר, החופשי כציפור.

עוד משהו שלא משלמים עליו: עקומת הלמידה. כל פרוייקט חדש מתחיל בלימוד מסויים והסתגלות. תשלום לפי תפוקה הופך את שעות הלימוד האלה לשקופות מבחינת התשלום.

מה שבטוח זה שאת העסקתו של פרילנסר אפשר לסיים מעכשיו לעכשיו. אין מכתב פיטורין, אין שימוע, אין דמי אבטלה, אין ימי מחלה או חופשה, אין פנסיה. כלום. כמו כוס חד פעמית. סיימת? זרקת

לפעמים הפיתוי הוא האפשרות להרוויח שכר שעתי גבוה יותר מעבודה כשכיר, במיוחד בתחומי התוכן. אבל אז אתה מגלה שהפכת לעובד עונתי. כותב שורות אלה עבד במוסד אקדמי פרטי מוביל; הרגשתי על גג העולם כשהרווחתי 10,000 שקלים בתשעה ימים (אי שם בשנות ה-20 שלי). אבל אז ראיתי שזה קורה 3-4 פעמים בשנה. בין לבין – כלום.

לפעמים השכר השעתי גם הוא אינו יתרון כלל. מי שמכיר את זירות הפרילנס הישראליות והבינלאומיות (אתרים שמתפרסמים בהם פרוייקטים בתשלום), יודע שזה מרוץ לתחתית. כל התחרות היא בגזרת המחיר. לעתים אתה מתחרה עם ילדים בני 15, שלא צריכים להתפרנס מהפרוייקטים האלה ולא אכפת להם. לעתים אתה מתחרה עם עובדים ממדינות העולם השלישי, שעלויות המחיה שלהם נמוכות.

שוחחתי על הנושא עם שרון בירקמן, מטפלת כלכלית, מרצה ומנחת יחידים וקבוצות, שצברה ניסיון מעשי וכן ידע מחקרי בתחום העבודה ובמיוחד בתחום ה"יציאה לעצמאות" בקרב נשים עובדות.

בירקמן מסבירה: "מעבר לחוסר היציבות המוחלט במודל הזה, הפרילנסר מוותר על שורה של יתרונות.

"אי אפשר להתקדם, אי אפשר לעבור תחום ולהתפתח. כשאתה גם עובד של החברה וגם נמצא פיזית בבניין, לחברה יש אינטרס שתתפתח. אם יש לך שעתיים מתות או כמה ימים חלשים, אפשר לקרוא לך לקיוביקל או לחדר אחר, לתת לך הסבר קצר ולתת לך משהו לעשות. בטווח הארוך, אפשר ממש להכשיר אותך לתפקיד אחר. זה על חשבון החברה, אבל גם אינטרס של החברה. הפרילנסר צריך ליזום כל שינוי כזה, ללמוד איך, ולממן את הכל.

שרון בירקמן מסבירה: "מעבר לחוסר היציבות המוחלט במודל הזה, הפרילנסר מוותר על שורה של יתרונות. בין השאר, אי אפשר להתקדם, אי אפשר לעבור תחום ולהתפתח"

"במסגרת ייעוץ שנתתי, סייעתי לאישה שחזרה לשוק העבודה למצוא משרה מסויימת. היא התקבלה, אבל מהר מאוד התברר שהיא לא מתאימה לתפקיד. לעומת זאת, היא הפגינה יכולות בתחום אחר לגמרי. הגוף המעסיק הכשיר אותה, והיא פשוט עובדת – בקומה אחרת. זה לא היה קורה לו היתה פרילנסרית, וזה לא היה קורה לו עבדה מהבית. בכלל, עובדים קבועים שמגיעים למקום העבודה, נהנים מיתרונות רבים בתחומי ההכשרות והקידום.

"ללקוחות שלי אני מסבירה, שעדיף לכולם להיות עוסק מורשה, כדי לקזז הוצאות מסויימות. לרבים מהם קורץ הפיתוי להירשם כעוסק פטור עקב החשש השגוי מהממשק עם מע"מ. זה אומר שהם חייבים ללמוד איך לעשות את זה; עקומת הלמידה הזאת – גם היא 'שכר לימוד'. באופן כללי יותר, אני מזהירה אותם שכפרילנסרים הם מוותרים למעשה על כל התנאים וההטבות. כל חיסכון לטווח בינוני וארוך (ויש סוגים שונים, לא רק פנסיה) שמקומות עבודה מספקים – לא יהיה להם בכלל, או שייאלצו להסדיר אותם לבד, ובמחיר גבוה יותר. בתמצית, אם הם הם פרילנסרים לטווח ארוך, כדאי שיחסכו נתח משמעותית גדול יותר מהכנסתם".

גם בית המשפט בהולנד החליט באופן דומה שנהגי אובר ייחשבו לשכירים, ולכן חוקי העבודה והסכמים קיבוציים יחולו עליהם; בכך, העניק הישג לאיגודים ההולנדיים.

*  *  *

אם אתם שואלים אותי, הקורונה לא שחררה אותנו אל ה"גיג אקונומי". כמו כל תקופת משבר, היא נוצלה בשיטת "דוקטרינת ההלם", כדי להיפטר מעובדים רבים, רובם מבוגרים או עובדים בשכר נמוך. אם הם חזרו לשוק העבודה, הם עלולים לגלות שהם חוזרים למדרגה נמוכה יותר.

אם אתם שואלים אותי, הקורונה לא שחררה אותנו אל ה"גיג אקונומי". כמו כל תקופת משבר, היא נוצלה בשיטת "דוקטרינת ההלם", כדי להיפטר מעובדים רבים, רובם מבוגרים או עובדים בשכר נמוך

זאת לא אוטופיה של חופש, זאת דיסטופיה של ניצול.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

הקורונה משנה גם את מפת העסקת העובדים; אנחנו עדים למהפכה תעסוקתית שהולכת ומתפשטת במהירות ברחבי העולם: מספרים מפתיעים של עובדים שכירים שמעדיפים להפוך פרילנסרים – והתרחבותה של ה"גיג אקונומי" (Gig Economy). הגיגים החדשים הם משכילים, כמחציתם בעלי תואר ומעט למעלה ממחציתם גברים. רובם אינם נשואים.

מגזין Forbes פרסם את הנתונים לפיהם בשנת 2020 נרשמו בארה"ב 60 מיליון פרילנסרים, והתחזיות מלמדות שהמספרים עומדים להאמיר אף יותר: כשהמוטיבציה שלהם – הגמישות של העבודה מהבית. 90% מבעלי העסקים צופים כי יצטרכו להתבסס יותר על עובדים זמניים ועצמאיים.

מגזין Forbes פרסם את הנתונים לפיהם בשנת 2020 נרשמו בארה"ב 60 מיליון פרילנסרים, והתחזיות מלמדות שהמספרים עומדים להאמיר: כשהמוטיבציה שלהם – הגמישות של העבודה מהבית

עבודה מהבית היוותה זריקת זירוז בתהליך הלידה של העצמאות התעסוקתית. אנשים פרטיים הבינו שנראה שעדיף להם לספק שירותים למספר ארגונים שונים ולא לרכז את כל ביצי-הכישורים בסל אחד. הארגונים ובתי העסק השונים, מצידם, הבינו שאולי אין צורך להעסיק אדם אחד במשרה מלאה בשעה של שינויים מטלטלים בשוק וכשהצורך בכישוריו אינו קבוע, אלא חלקי בלבד.

עולם התעסוקה חובר לטרנדים שיתופיים שנהוגים מזה זמן בחיינו. למה הדבר דומה? לאדם המחזיק בכלי רכב בבעלות מלאה: הוא נדרש לתשלומי ביטוח, תחזוקה וחנייה, כאשר בפועל השימוש ברכב הינו במצטבר בחלק קטן בלבד מסך ימות השנה. מתוך ההבנה הזו החלה מגמה כלל עולמית של כלי רכב שיתופיים; מדובר במעבר חד לעבר עולם בו אין צורך בבעלות על כלי רכב וניתן להמיר אותו ברכב שיתופי – ועכשיו גם עולם התעסוקה הופך למובילי.

זה יקרה גם להרבה מקצועות נוספים שיהפכו ל"שיתופיים" והעולם יעבור להתקשרות נקודתית מול פרילנסרים. השינוי יגרור בעקבותיו אתגרים חדשים שנצטרך ללמוד בתוך ההתנהלות הארגונית: המשכיות, לכידות, שימור, העברת מידע ופיתוח מומחיות. מצד שני, דווקא המעבר לשיטה לפיה עובדים זמניים מתמקדים במשימות מוגדרות – יתרום לכך שכל פרילנסר יבקר את עצמו בשוטף וישאף למצוינות כדי להמשיך ולהתפרנס, בניגוד לעובדים בארגונים גדולים שמתפקדים בצורה בינונית לאורך שנים.

מעסיקים יצטרכו לגבש רשימת פרמטרים שמלמדים האם מדובר במשרה קבועה או פרוייקטלית. המנהלים החדשים יצטרכו לתת אמון בסיסי ביכולת של עובד הקצה לנהל את עצמו.

מעסיקים יצטרכו לגבש רשימת פרמטרים שמלמדים האם מדובר במשרה קבועה או פרוייקטלית. המנהלים החדשים יצטרכו לתת אמון בסיסי ביכולת עובד הקצה לנהל את עצמו

עידן הקורונה מזמן לנו אתגר: פרידה יזומה מה"מיקרומנג'מנט". המהפכה התעסוקתית מנופפת לשלום למהפכה התעשייתית שכרטיסי השעון וההחתמות בכניסה, ביציאה ובהפסקות היו באי כוחה.

אשליית השליטה מתנפצת ומאפשרת מקום לפרדיגמה חדשה לפיה "אני לא מפקח על העובדים שלי, אלא מאפשר להם את הכלים הנדרשים כדי להיות עצמאי בשטח". מי שמתעקש שהעובדים שלו יחזרו למשרה מלאה – יאבד עובדים מצוינים.

מעסיקים לא יוכלו להסתמך יותר על עובדים קבועים באופן בלעדי. הקורונה יצרה סיטואציה שלעובדים יש מחויבויות אחרות מייד בתום שעות העבודה המקובלות, והם לא מעוניינים יותר לעבוד שעות נוספות.

המשמעות היא יצירת מאגר של פרילנסרים שיחליפו עובדים קבועים בשעות מאוחרות של היום. לשינוי זה ידרשו מסמכים המתארים במדויק את תהליכי העבודה שיאפשרו לפרילנסרים – אשר אינם מכירים את שיטות ואופני העבודה בארגון ואין בשעות אלו את מי לשאול – היטמעות חלקה ומהירה.

לארגונים גלובאליים יש אתגר גלוקאלי: להיות ארגון אחד ומצד שני להתאים את עצמם לאזורים שונים בעולם. זו הזדמנות להיעזר בשירותי פרילנסרים. בשכר עובדת במשרה מלאה אפשר להעסיק חמש פרילנסריות, ב20% משרה כל אחת, ולכסות חמישה אזורים בחמש שפות.

פרילנסרים הם כוח עולה, חשוב וכשרוני, בעולם התעסוקה. אנשים מבקשים כעת לעצמם גמישות גדולה יותר והזדמנויות לעבודה מרחוק. בתי עסק שלא ישכילו להשמיש כישרונות-פרילנס ולנכס אותם – יחמיצו את ההזדמנות לנגוס ביס בעוגת כוח האדם של מומחים.

פרילנסרים הם כוח עולה, חשוב וכשרוני, בעולם התעסוקה. אנשים מבקשים לעצמם גמישות גדולה יותר והזדמנויות לעבודה מרחוק. בתי עסק שלא ישכילו להשמיש ולנכס כישרונות-פרילנס יחמיצו את ההזדמנות

רוברט ניקל, מייסד ונשיא Rocket Station, חברה לחשבות שכר במיקור חוץ אמר:

"המגפה לימדה את העסקים שני שיעורים חשובים; האחד, עבודה מרחוק אינה רק אפשרית אלא בהחלט מועדפת. השיעור השני מלמד כי האדם הממוצע רוצה גמישות וחופש בחייו. מעסיקים צריכים להתכונן. הג'יני יצא מהבקבוק ואין דרך חזרה".

אריאל הלוי הוא מנכ"ל ושותף מייסד של חברת VAYOMAR. מחבר הספר"You’re Not Moving Slow Enough: The Unexpected Formula To Lasting Influence" (2016) המתמקד בקשר שבין האינטליגנציה הרגשית לבין יכולתנו להשפיע על אחרים, ללא סמכות. בעל תואר ראשון בממשל, אסטרטגיה ודיפלומטיה ותואר שני בלוחמה בטרור ובביטחון פנים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה (צילום: יח"צ ויאמר)