מי שקורא את הפוסטים שלי בזמן ישראל כבר יודע שלפני כחודש-וחצי-חודשיים, פחות או יותר, עברתי התקף-לב מאסיבי.
"מאסיבי" בשפה הרפואית פירושו שמלאך המוות עבר לידי בזמן האירוע, נעצר, התלבט ארוכות, הדליק סיגריה בזמן שהסתכל על מאמצי הרופאים וכל ההתרוצצות שמסביב, ובסופו של דבר כחכח בגרונו, נתן לי טפיחת סחבק על הכתף, כיבה את בדל הסיגריה בסנדלו והמשיך בדרכו, כשהוא נזהר לא להוציא למישהו עין עם קצה החרמש וכשהוא ממלמל מתחת לאפו: "נראה, אולי בפעם הבאה".
עכשיו תראו, כל אחד שעבר אירוע משמעותי כעין זה בחייו ונשאר עמנו כאן כדי לספר עליו, ויש כאלה לא מעט, יאמר לכם שאי אפשר שאירוע כזה יעבור בלי להשאיר עקבות – בלי שיגרום לכם לעצור ולבחון את חייכם שעד האירוע הזה, ולהסיק מהאירוע הזה מסקנות, וגם להפיק ממנו לקחים לעתיד, לקחים שיעשו את חייו של הכמעט-בר-מינן שעדיין חי לנכונים יותר, למשמעותיים יותר, לכאלו שהיה שווה לעבור עבורם את האירוע הזה ולהישאר בחיים.
אז גם אני כך.
גם אני אינני שונה מכל אחד אחר שעבר אירוע משמעותי בחייו, וגם אני החלטתי שאין מצב שהאירוע הזה יעבור מבלי שאסיק ממנו מסקנות מהעבר ואפיק ממנו לקחים לעתיד, אבל בשונה מחלק גדול מהאנשים, לי גם יש מקום וזירה לכתוב בהם את מסקנותיי ולקחיי, הלוא היא הזירה הנוכחית בזמן ישראל.
ועל כן החלטתי לחלוק את המסקנות והלקחים שלי אתכם, כדי שיהיו לכם לשיעור לחיים ולא תצטרכו לעבור אירוע לב מאסיבי כמו שעברתי אני כדי ללמוד אותם.
ובקיצור – החלטתי שאחלוק אתכם, הקוראים, את המסקנות והלקחים שלי מאירוע-הלב המאסיבי שעברתי, ואעשה זאת כאן ועכשיו, בפוסט הזה.
והמסקנות והלקחים שלי מאירוע הלב המאסיבי שעברתי הם כדלקמן:
כשאתם יוצאים מהבית, לא חשוב מתי ולא חשוב לאן, תמיד תלבשו את התחתונים הכי טובים שיש לכם!
* * *
אני יודע שיש ביניכם כאלה החושבים עכשיו: "לבחור באמת היה התקף לב, או שזה היה שבץ מוחי שדפק לו את השכל?"
כי מה עניין תחתונים לאירוע-לב כזה?
ומה עניין תחתונים לחיים בכלל?
אז הסכיתו ושמעו והקשיבו לי, כי העניין הוא חשוב, והוא כזה:
מי כמוני יודע היום, אחרי האירוע שעברתי, שכשאתם יוצאים מהבית, לא חשוב מתי ולא חשוב לאן, לעולם אינכם יודעים מתי תמצאו את עצמכם בסוף היום שוכבים על אלונקה בתחתוניכם כשצינורות מצינורות שונים, חוטי חשמל ואלקטרודות מחוברים אל כל מיני מקומות משונים בגופכם, ואנשי רפואה בתפקידים שונים, מאלונקאים הקרויים גם סניטרים, דרך אחיות רחמניות וטובות לב, דרך רופאים ומתמחים ומומחים ומרדימים ומצנתרים ומי יודע מה עוד, מתרוצצים סביבכם.
וכל הצוות הזה שסביבכם אמור להיות מרוכז בכם, ולא בשאלה הבאה:
מה העניין עם הביצה השמאלית ההיא שמציצה מהקרע בתחתונים?
האמינו לי – אתם לא רוצים את זה!
* * *
בואו נאמר את האמת: זה לא שעד אירוע-הלב ההוא נהגתי להסתובב בתחתונים קרועים – אדרבא, עד האירוע ההוא נהגתי, כמו תשעים ותשעה אחוזים מהגברים שאני מכיר, להסתובב בתחתונים שהמילה קרועים קטנה עליהם.
כמו חלק גדול מהגברים שהכרתי בחיי, גם אני אהבתי תחתונים שהיה להם ולי עבר משותף בצבא, ששכבנו יחד במארבים, שהיו לנו יחד שנים יפות באוניברסיטה, שיחד הכרנו אישה, גידלנו משפחה, ושנוצרו בינינו יחסים מיוחדים במהלך השנים ונרקמו בינינו רגשות חמים, תחתונים שיש לנו איתם עבר משותף שזר לא יוכל להבין.
התוצאה מכל זה הייתה שאצלי, אם בתחתונים עדיין נשארו שלוש מולקולות של כותנה הנאחזות בציפורניים אחת בשנייה, אלו נחשבו תחתונים במצב אידיאלי ללבישה.
מצב חדש כמעט!
וחסר היה לחניה אשתי אם הציעה לזרוק אותם.
היו מקרים שמזל גדול היה שהייתה בתחתונים גם גומיה, כי היו לי בזמנו תחתונים שנראו כמו הדגלונים שתולים בחלונות הראווה ביום העצמאות לשם קישוט – פיסות בד התלויות זו ליד זו על חוט.
הכרתי אנשים שגם פיסות הבד הללו כבר נשרו מהם, אבל נשארה הגומיה. ולכל הדעות היא הייתה במצב טוב!
כמעט כמו גומיה חדשה.
אז לזרוק דבר כזה?
על כן מה שקרה הוא שבכל פעם שראיתי את חניה אשתי מגיעה אל מגירת התחתונים שלי עם חבילה של תחתונים חדשים הייתי מחביא את הישנים, שלא חלילה יעשו את דרכם אל פח האשפה הביתי הגדול ושלא ימצאו את מותם בטרם עת מידיה הנאמנות של זוגתי האוהבת.
כי ידידות נבחנת בשעות קשות, וכשהתחתונים שלך בסכנת מוות – אין הרבה שעות קשות מזה.
אבל כל זה שייך עכשיו לעבר הרחוק.
ולא עוד.
לא עוד, כי מאז התקף-הלב שעבר עלי חיי עברו מהפך, כאמור, ועכשיו החיים שלי קיבלו כיוון אחר, ומגירת התחתונים שלי מלאה בתחתונים חדשים ומפונפנים, תחתונים שהביצים שלי עדיין לא ממש מכירות, כי הן צריכות את הזמן שלהן להסתגל אליהם.
בגילי זה לא דבר פשוט.
* * *
לעשות מהפך בחיים אינו דבר פשוט בכל מקרה – בוודאי ובוודאי בגיל מתקדם כמו שלי. ועם זאת, אני תופס את עצמי כצעיר ברוחי ועם יכולת לקלוט רוחות חדשות וטרנדים בני-זמננו, ועל כן הלכתי וקניתי תחתונים רחבים מהסוג הקרוי בוקסר.
עשיתי זאת בעיקר משום שראיתי בסרטים שונים ובסדרות טלוויזיה שונות שאלו התחתונים שאמריקאים לובשים, וגם כשהיינו חניה ואני בארצות-הברית ונזקקתי לתחתונים, לא מצאתי משהו שאיננו בוקסר מהסוג הזה אבל אז הייתי עדיין פחות נועז, ועל כן ויתרתי והמשכתי לאחוז בתחתונים שלי שמאז השרות במילואים.
בקיצור, כאמור – קניתי תחתוני בוקסר רחבים.
מהר מאוד – תוך עשרים וארבע שעות, למעשה – מאז שלבשתי את התחתונים הללו, הבנתי למה מתכוונים כשאומרים "ביצי חופש".
עכשיו, שלא תהיה אי-הבנה – אני מאמין גדול בחופש, ובמיוחד בחופש התנועה, אבל זה בעיקר כשמדברים על פלסטינים בגדה ולא כשמדובר על הביצים שבמכנסיים שלי.
כאן אני חסיד גדול של סגר כללי, שאף אחד לא יזוז ממקומו למעט באישור מיוחד של השב"כ או שלי, וגם זה אחרי שווידאתי שאין סכנה ושהכל נמצא תחת קונטרול ובפיקוח אישי.
שלי.
בכלל, יש לי אולי תפיסת עולם מיושנת במקצת בעניין זה, אבל לפי תפיסתי המצב היחיד שבו מותר לך שמשהו יתנדנד אצלך למטה מצד אל צד זה אם אתה שעון-אורלוגין, שעון שיש לו מטוטלת בתחתיתו, וגם זה רק אם אתה אורלוגין עתיק במיוחד ולא חיקוי דיגיטלי או עם מחוגים חשמליים.
בכל מצב אחר אסור שמשהו יזוז שם.
אז שקלתי לרכוש תחתוני טנגה.
הבעיה עם התחתונים הללו שהם כמו תקציב המדינה – הם לא מכסים כלום. לא נשאר מספיק למקומות החשובים והעיקריים, למעט אחיזה מהודקת שהם מחזיקים את הביצים, שאיסטניסטים ודקדקנים קוראים להן בשם "אשכים", אבל אשכים הם משהו שאני רגיל להזמין במסעדה, אז ברשותכם אמשיך לקרוא להן ביצים.
אם כן, תחתוני טנגה אוחזים בביצים שלי באורח כזה, שנדמה שהרגע הגיעה משאית של תנובה ופרקה אותן כאן עם שק הביצים שבו הן נתונות, כי לא ידעה מה לעשות איתן.
וכל התחת נשאר בחוץ!
וחלקו האחורי של התחתון נעלם בחריץ!
אחרי כל הכסף ששילמתי עליו והוא נעלם בחריץ!
ולא באמת יש לי טענות על כך – זהו מצב סביר ומתקבל על הדעת, התחתון הנבלע בחריץ, אם אתה ג'ניפר לופז או קים קרדשיאן, אני מודה.
אבל לא אם אתה אני.
* * *
סופו של דבר שקניתי בוקסר סטרץ' מהודקים, שמחזיקים הכול במקום.
הסיבה שבחרתי בהם הייתה שעל האריזה היה ציור של בחור בן עשרים ומשהו עם בטן מלאה ריבועים, והוא לבש כאלה תחתונים.
לבטן מלאה ריבועים כזו האמריקאים קוראים "סיקס-פאק", חבילה של שישייה, בגלל חבילת השרירים שמונחת על הבטן, אבל לבחור שבתמונה שעל האריזה הייתה עוד חבילה נאה ומכובדת שגם כשראיתי אותה התמלאתי קנאה.
ורציתי גם.
אז קניתי את התחתונים הללו.
אז עכשיו כשאני לובש אותם אני נראה בדיוק כמו שהבחור הזה ייראה כשהוא יגיע לגילי.
אם הוא עדיין ימשיך ללבוש את אותם התחתונים, כשיגיע לגילי, כלומר.
כי יש להניח שאם לא יהיה לו התקף לב ואם הוא לא יקרא את מה שכתבתי כאן, הוא עדיין ילבש את אותו זוג תחתונים שבתמונה כשיגיע לגילי. ובטח יהיו בהם עדיין שלוש מולקולות של כותנה שיאחזו בציפורניים אחת בשנייה – ורק שלוש המולקולות האלה.
שמצדי זה בסדר גמור.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם