אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
יִשְׂרָאֵל

החלטות לא ברורות שמתקבלות ברגע האחרון ● כולם מתווכחים כל הזמן על כל דבר ● הכרעות היסטוריות שמתקבלות כמעט במקרה ● ותהום פעורה בין ההצהרות הבומבסטיות של ראש הממשלה למציאות המאכזבת ● נשמע מוכר? ישראל בגיל 72 לא שונה מישראל בגיל שנה ● רק הנהגת המדינה שהיתה אז בידי נפילים, נתונה עכשיו בידי יורשיהם הגמדים

יום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל ייזכר בדברי הימים של האומה כיום העצמאות של סגר הקורונה. יום עצמאות ראשון שבו הפארקים הלאומיים, החופים ואתרי הטבע יישארו שוממים ונקיים וכיכרות הערים לא יתמלאו חוגגים, פטישי פלסטיק וסלילי קצף לבן.

זה יהיה יום העצמאות השקט ביותר בתולדות מדינה, שאיפוק וסדר אינם תכונות בולטות שלה. התחושה הרווחת היא שאחרי השקט הזה – תפרוץ כאן סערה גדולה.

את יום העצמאות הראשון של ישראל ב-1949 הוביל דוד בן-גוריון, המנהיג הישראלי החשוב ביותר במאה ה-20. את יום העצמאות ה-72 ב-2020 מוביל בנימין נתניהו, המנהיג הישראלי החשוב ביותר של תחילת המאה ה-21. כשבן גוריון פתח את חגיגות יום העצמאות הראשון, צילה נתניהו הייתה בהריון שני. בנימין, בנם של צילה ובנציון נתניהו, אח ליונתן (יוני) שהיה אז בן שלוש שנים וחצי, נולד חצי שנה אחרי החגיגות. לימים הוא יהפוך להיות ראש הממשלה הראשון של ישראל שנולד אחרי קום המדינה.

 דוד בן גוריון חותם על מגילת העצמאות ב-14 במאי 1948. מימינו, משה שרת (צילום: AP Photo)
דוד בן גוריון חותם על מגילת העצמאות ב-14 במאי 1948. מימינו, משה שרת (צילום: AP Photo)

מתוך 72 שנות עצמאות ישראלית, בן גוריון ונתניהו כיהנו כראשי ממשלה במצטבר יותר מ-27 שנים. בתחילת שנת העצמאות הנוכחית נתניהו עקף את בן גוריון והפך לראש הממשלה שכיהן הכי הרבה זמן בתפקיד. שיא שספק אם יישבר בימינו.

ישראל גדלה פי עשרה מיום העצמאות הראשון ועד עכשיו: מכ-900 אלף איש לכתשעה מיליון. היא התבססה כלכלית והפכה למעצמה אזורית. אם מנטרלים לשעה קלה את הדרמה יוצאת הדופן של חגיגות עצמאות בצל הסגר והקורונה, ומשווים בין יום העצמאות הנוכחי לימי העצמאות הראשונים, אפשר לזהות כמה מאבני היסוד של הדי אן איי הישראלי, שלא השתנו כמעט עם השנים. ואפשר גם להבחין בכמה הבדלים משמעותיים ומטרידים מאוד, שמפרידים בינינו לבין הדורות הקודמים.

קיצור תולדות הבלגן

ההחלטות לא ברורות ומתקבלות ברגע האחרון: יום העצמאות הראשון תפס את ישראל בהפתעה. זה נשמע מוזר, הרי במאי 1949 עברה רק שנה מאז שדוד בן גוריון עמד על הבמה באולם מוזיאון תל אביב בשדרות רוטשילד 16 והכריז מתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. לכאורה, היה מספיק זמן להיערך לקראת יום העצמאות הראשון, שכולם ידעו שיגיע.

יום העצמאות הראשון ב-1949. הקהל מתאסף בתל אביב (צילום: האנס פין/לע״מ)
יום העצמאות הראשון ב-1949. הקהל מתאסף בתל אביב (צילום: האנס פין/לע״מ)

ובכל זאת, רק שלושה שבועות לפני החגיגות עצמן חוקקה הכנסת בחופזה את "חוק יום העצמאות", שבו נקבע שהוא יהיה יום שבתון. נוסח החוק, כמקובל, היה עמום ומלא פרצות, ומסר את הסמכויות לראש הממשלה. "ראש הממשלה מוסמך להורות הוראות בדבר הנפת דגלים וקיום חגיגות עם ביום העצמאות".

מתווכחים על הכל: בכנסת התווכחו עד הרגע האחרון האם לקרוא לאירוע "יום הקוממיות", "יום המדינה" או "יום העצמאות". ח"כ ישראל בר-יהודה (אידלסון) הציע לקבוע את יום העצמאות בתאריך הלועזי של הכרזת המדינה, 14 במאי, כדי שגם יהודי הגולה יוכלו להשתתף בחגיגות השנתיות. שר החינוך זלמן שז"ר – לימים נשיא המדינה – היה זה שהתעקש שחייבים לחגוג בתאריך העברי, ה' באייר, כדי שיום הקמת המדינה ישתלב בין חגי ישראל.

זלמן שז"ר נואם בפני תנועות הנוער באיצטדיון מכבי בתל אביב, ביום העצמאות הראשון ב-4 במאי 1949 (צילום: האנס פין/לע״מ)
זלמן שז"ר נואם בפני תנועות הנוער באיצטדיון מכבי בתל אביב, ביום העצמאות הראשון ב-4 במאי 1949 (צילום: האנס פין/לע״מ)

הכרעות היסטוריות מתקבלות כמעט במקרה ומוצדקות בדיעבד: החיבור בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ליום העצמאות, שהפך עם השנים לאחד המרכיבים הייחודיים והבולטים של הישראליות, נולד כמעט בהיסח דעת.

ממש במקרה, ד' באייר, היום שלפני יום העצמאות, נקבע כבר ב-1940 כיום זיכרון לנופלים במאורעות 36'-39', אבל ההחלטה הזו נשכחה ולא קוימה, כי היו בשנים ההן עניינים בוערים ודחופים יותר. ב-ד' באייר תש"ח, יום לפני שבן גוריון הכריז על הקמת המדינה, נפל כפר עציון בידי חיילי הלגיון הירדני, שרצחו בדם קר 130 מהתושבים ולוחמי הפלמ"ח, אחרי שאלה נכנעו והניפו דגל לבן. מבחינת האבדות הישראליות, זה היה היום המר ביותר בכל מלחמת העצמאות.

כעבור שנה הציע אברהם מרחביה מקיבוץ טירת צבי לקבוע את ד' באייר כ"יום עציון". בדיונים שנערכו בקיבוץ לקראת יום העצמאות הראשון אמר מרחביה: "אל לנו להיות כפויי טובה. סמוך ליום העצמאות היה 'יום עציון'. האם לא כדאי לשלב את הדברים? אנסה להציע שיקוים 'יום עציון', בהיותו שיא בהקרבת העם לגאולה, מתוך כך הולם הוא להיות אזכרה והתייחדות כללי לכלל הנופלים על מזבח השחרור, וכן בגלל היותו סמוך ליום העצמאות. על משואת עציון קמה עצמאותנו".

דור ילדי הגן הראשון בכפר עציון, ב-30 באפריל 1947 (צילום: זולטן קלוגר/לע״מ)
דור ילדי הגן הראשון בכפר עציון, ב-30 באפריל 1947 (צילום: זולטן קלוגר/לע״מ)

כך, בדיון אקראי בקיבוץ, הוצע לראשונה החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות.

שנה מאוחר יותר, כרגיל ברגע האחרון, שבועיים לפני חגיגות יום העצמאות השני, יצאה פקודת מטכ"ל שקבעה כי ד' באייר, יום לפני יום העצמאות, יהיה יום הזיכרון לחללי צה"ל, ויערכו בו טקסי אזכרה צבאיים רשמיים. בראיון לערוץ 2 ב-1994, סיפר הרב שלמה גורן, שהיה הרב הצבאי הראשי הראשון, שקביעת המועד בצמוד ליום העצמאות נעשתה בלית ברירה.

גורן סיפר שההחלטה על יום הזיכרון נדחתה שוב ושוב, וכאשר יום העצמאות השני התקרב הוא הבחין שעוד לא נקבע ליום הזיכרון מועד רשמי. מאחר שכבר לא נשאר זמן רב להכנות, הוחלט להצמיד את יום הזיכרון ליום העצמאות. באותה שנה התברר ברגע האחרון שיום העצמאות נופל בכלל על שבת. החגיגות נדחו בלית ברירה ליום ראשון. יום הזיכרון צוין בטקסים שנערכו בכלל ביום חמישי. סוף שבוע שלם הפריד בין שני האירועים. זה לא יקרה שוב.

כעבור שנה הודבקה להחלטה המנהלתית המקורית הפרשנות המקובלת, על הקשר הסמלי בין עצמאות המדינה לדם הנופלים. מאז שני הימים מצוינים תמיד ביחד.

עוברי אורח עומדים בצפירה ליד קולנוע מוגרבי בתל אביב, ביום הזיכרון ב-1 במאי 1960 (צילום: לע״מ)
עוברי אורח עומדים בצפירה ליד קולנוע מוגרבי בתל אביב, ביום הזיכרון ב-1 במאי 1960 (צילום: לע״מ)

תהום פעורה בין ההצהרות הבומבסטיות של ראש הממשלה למציאות המאכזבת: "יום כזה לא היה עוד – ולא יהיה", הכריז בחגיגיות העיתון "מעריב", "הוא מתרחש רק פעם אחת בתולדות אומה. דומה היום הזה – כפי שאמר ראש הממשלה בשידורו אמש – לאותו פסח ראשון שחגגו גאולי מצרים, ולאותו יום חנוכה ראשון, בו טיהר יהודה המכבי את ההיכל והעלה אור לדור ודורות. כל אדם בחוצותינו הצוהלים שותף למעמד חד פעמי, למעמד מתן חג לכל הבאים אחרינו".

אור לדור ודורות? יאללה-יאללה, תרגיעו. במות הבידור הראשונות היו כמה משאיות שסובבו ברחובות הערים והשמיעו מוזיקה קולנית שעצבנה רבים. "הבידור לא היה בידור והרמקולים לא פעלו", דיווח מחיפה כתב "הארץ", העיתון שהוא משבית השמחות הרשמי של ישראל, "הזיקוקין היו רק כמה רקטות עלובות. רבים שואלים זה את זה: מה לעשות? כיצד חוגגים? הצמאים לשמחה אמיתית פנימית לא באו על סיפוקם".

מצעד תלמידי בית ספר הקריה בתל אביב ביום העצמאות הראשון, ב-4 במאי 1949 (צילום: דוד אלדן/לע״מ)
מצעד תלמידי בית ספר הקריה בתל אביב ביום העצמאות הראשון, ב-4 במאי 1949 (צילום: דוד אלדן/לע״מ)

כולם נוהרים לתל אביב ועולים זה לזה על העצבים: עד לשעות הצהריים של יום העצמאות הראשון נהרו לתל אביב כ-300 אלף איש, כשליש מאוכלוסיית הארץ באותה שנה. השוטרים והסדרנים עמדו חסרי אונים מול ההמון השועט. החום והלחות באותו יום היו בלתי נסבלים.

מתחת לבמת הכבוד החלה קטטה שבה נטלו חלק גם שרים וחברי ככנסת שהיו בעלי כרטיסים לבימת הכבוד והשוטרים לא זיהו אותם ולא נתנו להם לעבור. שופט אחד נראה מטפס מעל למחסום משטרתי.

כמעט כל מה שיכול להשתבש משתבש: יום העצמאות הראשון היה אכזבה מרה לראש הממשלה בן גוריון. בדמיונו הוא ראה עצמו כמנהיג לאומי שעומד במרכז במת הכבוד, מוקף בהנהגת המדינה ובכל השגרירים הזרים, וסוקר בקורת רוח את המצעד הצבאי המרשים שצועד לפניו.

זה לא מה שקרה.

מצעד יום העצמאות הראשון, בצומת הרחובות בן יהודה-אלנבי בתל אביב, ב-4 במאי 1949 (צילום: האנס פין/לע״מ)
מצעד יום העצמאות הראשון, בצומת הרחובות בן יהודה-אלנבי בתל אביב, ב-4 במאי 1949 (צילום: האנס פין/לע״מ)

מצעד צה"ל בתל אביב תוכנן להיות האירוע המרכזי של יום העצמאות הראשון. במת הכבוד של מנהיגי המדינה הוצבה בפינת הרחובות אידלסון ובן יהודה. המצעד אמור היה לצאת לדרך מכיכר המושבות ולצעוד דרך אלנבי ובן יהודה, לעבור על פני במת המכובדים ולהמשיך לארלוזורוב ודיזנגוף.

מפקד המצעד, קצין בדרגת סגן אלוף, דרש להציב גדרות תיל לאורך מסלול המצעד, אבל ראש אכ"א לא אישר זאת, בטענה שגדרות תיל יזכירו לחוגגים את השואה ואת מחנות ההשמדה.

וכך ההמונים התגודדו ברחובות תל אביב בלי גדר הפרדה, התפתחה מהומה עצומה עד כדי חשש לחיי אדם, והאחראים החליטו ברגע האחרון להודיע על ביטול המצעד, שזכור מאז כ"המצעד שלא צעד".

בסוף תמיד מוקמת ועדת חקירה: ועדת חקירה הוקמה לבדוק את כישלון יום העצמאות הראשון. חבריה הצביעו על שורת מחדלים וליקויים בתכנון, והמליצו לפטר כמה מהאחראים לתכנון המצעד הצבאי. העיתונאי עזריאל קרליבך סיכם את האירוע במשפט הפואטי שכל ישראלי יוכל להזדהות איתו: "אפשר שבכישלון הזה הבריק איזה יופי עילאי".

הפרידה מדור המייסדים

עמוס אילון המנוח, שהפליא לתאר בספרו "הישראלים" את הדרמה שקדמה להקמת המדינה ונמשכה אל תוך שנותיה הראשונות, נשאל פעם מדוע לא יכתוב את ספר ההמשך "הישראלים 2". הוא הביט בבן-שיחו בעצב וענה "כי לספר הזה לא יהיה סוף טוב".

אילון בחר לפתוח את "הישראלים", שיצא לאור ב-1971, בתיאור הסוף הטוב של העשורים הראשונים למדינה: חגיגות יום העצמאות העשרים, ב-2 במאי 1968. היה זה יום העצמאות הראשון אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, שמחלק מאז את ההיסטוריה הישראלית ל"לפני" ו"אחרי". בדיעבד, אפשר לראות ביום העצמאות ההוא גם את חגיגות הפרידה של המדינה ממייסדיה ומעולם המושגים והערכים שלהם.

מצעד צה״ל בירושלים ביום העצמאות ה-20, ב-2 במאי 1968 (צילום: משה מילנר/לע״מ)
מצעד צה״ל בירושלים ביום העצמאות ה-20, ב-2 במאי 1968 (צילום: משה מילנר/לע״מ)

"ישראלים אינם בדרך כלל ציבור שתקני ומאופק", כתב אילון, "להיפך, הם מפורסמים ברעננותם השופעת. כעולים או כבני עולים, לרוב ממוצא מזרח-אירופי או מזרחי, מתמזגת בהם לבביותם של הסלאבים עם הרגשנות הערנית, המיוחסת בדרך כלל לעמי ים התיכון.

"ישראל היא אחת הארצות הרעשניות ביותר על פני כדור הארץ. ברם, מחזות כגון אלה שהתחוללו ביום עצמאות זה, לא נראו לפני כן לעתים קרובות. זרים התנשקו ברחובות. דלתות הבתים נפתחו בפני אנשים שבאו מחוץ לעיר. גבירות בגיל העמידה חברו אל צעירים מסוחררי ראש ששרו ורקדו, לקול תופים מעשה בית".

לפני הצהריים של אותו יום עצמאות היסטורי, ערך חיל האוויר מפגן טיס מרהיב ואחריו יצא לדרכו מצעד צבאי מפואר, כמו שהיה נהוג בישראל בכל יום עצמאות מאז "המצעד שלא צעד".

דוד בן גוריון, אפרים קציר ויגאל אלון צופים במצעד צה״ל בירושלים, ביום העצמאות ה-25, ב-7 במאי 1973 (צילום: משה מילנר/לע״מ)
דוד בן גוריון, אפרים קציר ויגאל אלון צופים במצעד צה״ל בירושלים, ביום העצמאות ה-25, ב-7 במאי 1973 (צילום: משה מילנר/לע״מ)

למצעד ב-1968 קדם ויכוח ציבורי סוער. רבים טענו כבר אז שזה אירוע ראווה מיותר ובזבזני, שמאפיין מדינות טוטליטאריות. ואכן, הייתה זו שירת הברבור של המצעדים הצבאיים בישראל.

רק עוד פעם אחת צעד בישראל מצעד צבאי, לכבוד חצי יובל למדינה, ביום העצמאות של 1973. כעבור כמה חודשים פרצה מלחמת יום כיפור, ומאז כל היוזמות לחדש את המסורת המיליטריסטית הזו נדחו, וישראלים למדו להסתפק בטיפוס על הטנקים בכיכר, ובנפנוף מהטיילת לטייסינו האמיצים שעורכים להטוטי ראווה בשמיים.

ביום העצמאות של 1968 בן גוריון כבר היה מחוץ לפוליטיקה הישראלית, אחרי שהעביר את השנים האחרונות בהתבודדות-למחצה בצריף העץ המפורסם שלו בשדה בוקר. בנימין נתניהו היה אז חייל צעיר בסיירת מטכ"ל. לימים, כשיעפיל לצמרת הפוליטית, רבים ייראו בו את המנהיג הלאומי הראשון של עידן הטלוויזיה, שנפתח בישראל עם השידור החי של מצעד 1968.

צלמי הטלוויזיה של רשות השידור הצעירה הפנו מדי פעם את המצלמות מהחיילים הצועדים אל במת הכבוד של המצעד, שם ישבו האנשים שהנהיגו את המדינה בשנותיה הראשונות. על מסכי השחור-לבן בבתים נראו לרגע ישישים שמנמנים וכסופי שיער, שעורם נוקשה כקלף ופניהם חרושים קמטים עמוקים.

כמו מנהיגי המדינה היום – גם הם היו תמהיל של עסקנים פוליטיים מקצועיים ומפקדי צבא בכירים בדימוס. אבל כאן מסתיים הדמיון בין אז לעכשיו. כמעט כל מנהיגי המדינה בשנותיה הראשונות צמחו מתוך קבוצה קטנה למדי של רומנטיקנים ממזרח-אירופה. אנשים שהעזו לחלום על עתיד אחר לעצמם ולילדיהם. בנעוריהם, ריבונות יהודית בישראל הייתה לא יותר מהזיה בדמיונם הפרוע. רבים מחבריהם ומבני משפחותיהם ראו בהם משוגעים גמורים.

בראשית המאה העשרים, כשהם עדיין חברים אלמונים במועדוני ויכוחים נשכחים ברוסיה, אוקראינה ופולין, הם התניעו שלשלת אירועים כמעט בלתי נתפשת, שהגיעה לשיאה כשמנהיגם הבולט, דוד בן גוריון, הכריז על הקמת מדינת ישראל ב-1948.

חלוצים בעמק חפר, ב-1935 (צילום: זולטן קלוגר/לע״מ)
חלוצים בעמק חפר, ב-1935 (צילום: זולטן קלוגר/לע״מ)

כמעט כולם הגיעו לארץ כאנשים צעירים מאוד, קצת לפני או קצת אחרי מלחמת העולם הראשונה. רובם עזבו בתים זעיר-בורגנים אמידים יחסית כדי להיות "חלוצים". הם אכזבו את הוריהם, שקיוו לראות אותם רוכשים השכלה גבוהה או עושם חיל בעסקים. אבל הם העדיפו להגר לארץ שכוחת-אל במזרח התיכון, ולעבוד בה כפועלים חקלאיים.

הם הסתובבו לא פעם לבושי סחבות ולעתים קרובות היו רעבים ללחם. הם חלו בטיפוס, ובקדחת, ונאלצו להגן על יישוביהם הקטנים מפני השכנים הערבים החמושים שראו בהם איום.

בשנות העשרים של המאה העשרים הם החלו לטפס בהיררכיה של היישוב העברי שצמח בהדרגה, בדרכם לאייש את הנהגת המדינה בשנותיה הראשונות. הם הקימו איגודים מקצועיים, והשתלבו בעיתונות ובמסגרת הפוליטית המרכזית של הישוב, מפלגת הפועלים מפא"י, שהשנה הגיעה כנראה לסוף דרכה ההיסטורית, עם התפרקותה המבישה של מפלגת העבודה.

ועידת מפלגת העבודה ב-1980 (צילום: חנניה הרמן/לע״מ)
ועידת מפלגת העבודה ב-1980 (צילום: חנניה הרמן/לע״מ)

חייהם של המנהיגים הראשונים היו קודש למטרה. הם יישבו אזורים צחיחים, הקימו וניהלו מרפאות וקואופרטיבים, רכשו קרקעות להתיישבות. רבים מהם עסקו במחתרת בארגון כוחות צבאיים. אחרים הקדישו את זמנם לניהול העלייה הבלתי לגאלית לארץ, תוך עקיפת חוקי ההגירה הבריטיים הקשוחים. היו מהם שהפכו למגייסי תרומות מקצועיים, אותן השיגו מהקהילות היהודיות בעולם שנרתמו לממן את ההרפתקה הציונית.

רובם היו גברים, אבל גם נשותיהם היו עסוקות לעתים קרובות בעבודה ציבורית תובענית. הם כמעט ולא עסקו בספורט, ולא היה להם זמן פנוי לתחביבים. "עיקר הבידור שלהם", כותב אילון, "היה כתיבת מסות אידיאולוגיות ארוכות ומתפלמסות, איש כנגד רעהו, שהיו אמורות להפגין את עליונותה של תפיסה אחת של סוציאליזם, או של ציונות, או מזיגה של שניהם, על כל שאר התפיסות".

גם כשכבר העפילו לתפקידים ציבוריים בכירים, הם המשיכו לחיות בצניעות, ונהנו מהכנסה חודשית ממוצעת. משכורותיהם של בכירי המדינה בשנותיה הראשונות היו מקבילות לאלו של פועלים חקלאיים או עובדי תעשייה. הם לא דורגו בהתאם לתפקיד, אלא בהתאם לגודל המשפחה.

ראש ממשלת ישראל לעתיד דוד בן גוריון, במרכז, והנשיא לעתיד חיים ויצמן, יושב משמאלו, עם נציגים יהודים בועידת לונדון, ארמון סט. ג'יימס, פברואר 1939
ראש ממשלת ישראל לעתיד דוד בן גוריון, במרכז, והנשיא לעתיד חיים ויצמן, יושב משמאלו, עם נציגים יהודים בועידת לונדון, ארמון סט. ג'יימס, פברואר 1939

לפעמים היו מצליחים להוסיף על המשכורת חשבון הוצאות, שאיתו קנו בניו יורק חליפה שתפר להם על פי מידה חייט יהודי אוהד, או שפינקו עצמם במכשירים חדשניים כמו טרנזיסטור או מטחנת מזון חשמלית, כשאלה עוד נחשבו בארץ למותרות.

מלחמות פנימיות לא חסרו גם בשנותיה הראשונות של המדינה. בני דור ההנהגה הראשון של ישראל ששו אלי פולמוס ונלחמו אלה באלה בלהט אכזרי, שאופייני למהפכות בראשיתן.

אבל הם גם היו אנשים יצריים ויצירתיים, שהקימו מפעלים מרשימים ויוצאי דופן במהירות חסרת תקדים בתולדות העמים. במרוצת חייהם הם זכו לראות תהליכים היסטוריים שבדרך כלל נמתחים על פני מאות שנים, מתקצרים בצורה מרעישה.

דוד בן גורין במצעד יום העצמאות החמישי שנערך בחיפה ב-20 באפריל 1953 (צילום: האנס פין/לע״מ)
דוד בן גורין במצעד יום העצמאות החמישי שנערך בחיפה ב-20 באפריל 1953 (צילום: האנס פין/לע״מ)

נפל בחלקם ליהנות מדבר שמעט מאוד אנשים זוכים לו: הם ראו את חלומותיהם הפרועים ביותר מתגשמים בימי חייהם. הם הקימו במו ידיהם את האוטופיה שלהם. בתוך דור אחד בלבד הם הצליחו לייסד מדינת סעד בעלת עוצמה גרעינית, באזור שהיה בילדותם לא הרבה יותר ממחוז עותומאני נידח.

ב-1968, בשנת העשרים למדינה, צעד על פניהם צבא מנצח גאה, שילדיהם פיקדו עליו ונכדיהם שירתו בו בתפקידים הקרביים ביותר. כשהביטו סביב היו להם סיבות רבות לחוש גאווה וסיפוק. הם היו שותפים להכרעות ההיסטוריות שעיצבו את ישראל.

הם הקימו ערים וקיבוצים, אוניברסיטאות ומוזיאונים, מוסדות חינוך ובריאות, בתי משפט ותיאטראות, מפעלי השקיה ותעשיה, הוצאות ספרים ומערכות עיתונים, אולפני רדיו וטלוויזיה, צי סוחר ושדות תעופה. כל אלה ועוד לא היו כאן כשהם הגיעו. כל אלה ועוד היו פירות המאמץ האדיר שלהם ושל בני דורם.

אחרי מותם יועלו המייסדים על המוקד הלאומי וייפתח איתם חשבון היסטורי נוקב שעדיין לא נסגר. יאשימו אותם בגזענות, בהתנשאות וברודנות כלפי העולים שהגיעו מתימן ומארצות המזרח בשנות החמישים; יטיחו בהם את אשמת הפרוטקציה, והעדפת אנשי שלומם ומקורביהם על חשבון כל האחרים; יבקרו אותם על האכזריות כלפי ערביי הארץ, שרבים מהם הפכו פליטים במלחמת העצמאות של 48' ובמלחמת ששת הימים של 67'.

אבל ב-1968 הטענות האלה עוד נשמעו רק בשוליים הרדיקליים ולא זכו כמעט להד ציבורי. יום העצמאות 1968 היה שעתם הגדולה של מייסדי המדינה. בדיעבד, זו גם הייתה שעתם האחרונה.

דור המפרקים

את מייסדי המדינה ירש דור הבנים. רובם צברים שנולדו בארץ בשנות העשרים והשלושים, חושלו בקרבות מלחמת העצמאות, בשורות הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י, ואחר כך הקימו את צה"ל ואת מערכת הביטחון, והשתלבו במערכת הפוליטית שהחלה להתבסס. עליהם הוטלה המשימה ההיסטורית להילחם ולהבטיח את בטחונו של המפעל הלאומי שהקימו הוריהם. משה דיין, יגאל אלון, יצחק רבין, שמעון פרס, עזר ויצמן ואריאל שרון היו הבולטים בבני הדור הזה.

שמעון פרס ויצחק רבין ב-16 בספטמבר 1986 (צילום: משה שי/פלאש90)
שמעון פרס ויצחק רבין ב-16 בספטמבר 1986 (צילום: משה שי/פלאש90)

כשהמדינה התבססה, גדלה והתחזקה, הם החלו לגלות את החיים הטובים, שבאים עם הקירבה להון הגדול. דירותיהם ומכוניותיהם גדלו עם המשכורות וההטבות הנלוות. הם אספו עתיקות, הקימו חוות משפחתיות, עברו להתגורר בפנטהאוזים, שכחו לסגור חשבונות מטבע חוץ אסורים, בילו במגרשי טניס, החלו לגלות בקיאות בוויסקי ובסיגרים איכותיים, והקיפו עצמם בפטרונים עשירים ולפעמים מפוקפקים.

הספרטניות הפוריטנית הקשוחה והעיקשת של דור המייסדים החלה להיראות להם ולבני דורם מיושנת, לא רלבנטית ולא אטרקטיבית. הם הפסיקו לדבר על "הגשמה" והחלו לדבר על "מצליחנות", על "הצטיינות" ועל "הישגיות". עם ארוחות הגורמה גדל התיאבון.

כשהם פינו את הבמה החלו לתפוס את מקומם בהדרגה ילידי העשורים הראשונים של המדינה, שהבולט והבכיר ביניהם הוא ראש הממשלה נתניהו. עמוס עוז כתב פעם שאבות תנועת העבודה היו אדריכלים ובניהם הצליחו להיות בקושי קבלנים. הדור הנוכחי של הנהגת המדינה הוא כבר דור המפרקים. הדור של נהגי הדי-9 שמגיעים להרוס.

יצחק שמיר, אהוד אולמרט ואריאל שרון ב-1986 (צילום: משה שי/פלאש90)
יצחק שמיר, אהוד אולמרט ואריאל שרון ב-1986 (צילום: משה שי/פלאש90)

ראש הממשלה הוא מיליונר בעל נכסים רבים, שהוגשו נגדו כתבי אישום על שוחד, מרמה והפרת אמונים. רעייתו ידועה כבר שנים ביחס המחפיר לעובדים שמשרתים אותה במסירות. בנם הבכור מפורסם בהרגלי הבילוי המפוקפקים שלו ובגסות הרוח הכללית שהוא מפגין על בסיס יומי כלפי כל מי שלא בא לו טוב בעין.

"ראש הממשלה החלופי" הוא רמטכ"ל בדימוס, שראש הממשלה ועושי דברו תיארו עד לא מזמן כאדם שאינו אחראי למעשיו. התואר המשונה שלו נתפר למענו בחיפזון, במהלך פוליטי שרק מעטים מצליחים להבין.

יחד איתו נכנס לממשלה גם קודמו בלשכת הרמטכ"ל, שמרבה לתאר את עצמו כ"גולנצ'יק" וכמי ש"נכנס מתחת לאלונקה", אבל זכור כמי שעזב את השירות הצבאי כשהוא מותיר אחריו שובל של חשדות בפרשיה סבוכה, שהסתיימה עם חקירת משטרה וביקורת ציבורית נוקבת (ובלי שהוגש נגדו כתב אישום), ומיד מיהר להרוויח מיליונים בחברת משאבי הנפט והגז "שמן".

בני גנץ וגבי אשכנזי בכנסת (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
בני גנץ וגבי אשכנזי בכנסת (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

מי שהצליח להכניס את שני הרמטכ"לים האלה לממשלה, ונחשב למושך בחוטים המרכזי מאחורי הקלעים הוא שר בכיר, שכבר הורשע בעבר בשוחד, מרמה והפרת אמונים וריצה שנתיים מאסר בפועל.

מאחורי גבו מציצים פוליטיקאים נוספים שמכירים את חדרי החקירות מבפנים, פוליטיקאים שתלויים נגדם כתבי אישום, פוליטיקאים שבגדו בבוחריהם והפרו במצח נחושה את הבטחותיהם, פוליטיקאית שמנפנפת בגאווה בבורותה בספרות וקולנוע ופוליטיקאים שיעשו כל שביכולתם כדי להחליש את מערכת המשפט.

אלה פניו של דור ההנהגה הנוכחי של ישראל. קשה להיזכר במפעל לאומי גדול וחשוב שרשום על שמם של המנהיגים הללו. זה דור הדה-קונסטרוקציה. הדור שמסתער באגרסיביות ובלי למצמץ על כל המוסדות שנבנו בישראל במאמץ קולקטיבי אדיר בשנותיה הראשונות של המדינה, דוהר קדימה, מפרק, הורס, רומס ושובר אבל אף פעם לא מציע מודלים אלטרנטיביים או מבנים חלופיים.

מירי רגב בהר הרצל, בהכנות לארוע יום העצמאות ה-72 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
מירי רגב בהר הרצל, בהכנות לארוע יום העצמאות ה-72 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

זו הנהגה לאומית שרוב חבריה רגילים לרמת חיים גבוהה בהרבה מזו של רוב האוכלוסיה. הנהגה שמרוכזת בנגד, שקועה בשלילת הקיים. חלק מחבריה מתנגדים לשחיתות בכלל ולנתניהו בפרט וחלק מתנגדים למערכת המשפט ולכלי התקשורת.

חלק שוללים את אורח החיים החילוני וחלק מתנגדים לחמדנות החרדית; באופוזיציה נותרו מבוישים אלה שמתנגדים לכיבוש ואלה שמתנגדים לציונות. זו הנהגה שכבר שנים לא הציגה חזון חיובי, מקורי, פורץ דרך, נועז, מרחיק ראות, שיכול לעורר תקווה והשראה ולא רק חרדות ומחלוקת.

ההנהגה המפולגת, המסוכסכת והחשדנית הזו, אמורה עכשיו לנווט לחוף מבטחים ספינה שנקלעה לסערה היסטורית איומה. ספינה שלא רק האדמירלים על גשר הפיקוד אלא גם המלחים הפשוטים מפולגים, מסוכסכים וחושדים זה בזה.

בנימין ושרה נתניהו בחגיגות המימונה, 27 באפריל 2019 (צילום: פלאש90)
בנימין ושרה נתניהו בחגיגות המימונה, 27 באפריל 2019 (צילום: פלאש90)

נסיעה של שעתיים-שלוש בישראל מספיקה כדי להבין עד כמה הבסיס המשותף פה נותר רעוע גם אחרי 72 שנות עצמאות. הישגיהם של בן גוריון ובני דורו מרובים, אבל פרויקט "כור ההיתוך" שלהם נחל כישלון חרוץ.

בנסיעה קצרה בארץ אתה יכול לחלוף על פני עיר מחוז ברוסיה, שכונת עוני באתיופיה, שיכונים בצפון אפריקה, שטעטעל במזרח אירופה, פרבר אמריקאי וכפר ערבי. כל אחד מאלה מעמיד לעצמו מנהיגים, שמבטיחים תמיד לדאוג לאינטרסים של שולחיהם, אבל לא אחת מתברר שהם עסוקים רק בעצמם ובמקורביהם.

ישראלים אוהבים לספר לעצמם, בעיקר סביב המנגלים של ימי עצמאות, שהם בנים לאומה מיוחדת, שיודעת לשלב ידיים בשעות מבחן קשות ולהילחם שכם אל שכם בסכנות משותפות. זהו אתוס לאומי רב-עוצמה, שנוצק על ידי בני דור המייסדים, שאכן השכילו להתגבר על חילוקי דעות ולעמוד בהצלחה במבחנים עצומים.

בשנת העצמאות החדשה – שנפתחת עם משבר הקורונה ועם הממשלה המשונה שהוקמה בעקבותיו, עם שינויי חקיקה חפוזים, תקנות שרירותיות, ניהול רשלני וקריסה כלכלית – התפישה המכוננת הזו של ישראל תעמוד למבחן היסטורי גדול.

זיקוקי יום העצמאות מעל משכן הכנסת (צילום: אוראל כהן/פלאש90)
זיקוקי יום העצמאות מעל משכן הכנסת (צילום: אוראל כהן/פלאש90)
עוד 2,897 מילים
סגירה