בשלהי המאה ה-19, בנימין זאב (תאודור) הרצל הסתובב בעולם בניסיון לקדם את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי. הוא השמיע את טיעוניו באוזני הסולטן העות'מאני באיסטנבול ואפילו ביקר בפלשתינה, שם הוא נפגש עם קיסר גרמניה.

קל לדמיין את האיש שנודע כ"אבי הציונות" כפוליטיקאי במקצועו, אבל ייסודה של התנועה הלאומית החדשה היה למעשה רק עבודה צדדית לעיתונאי והמחזאי.

לפי הספר "תאודור הרצל: המנהיג הכריזמטי" (Theodor Herzl: The Charismatic Leader) – ביוגרפיה חדשה מאת דרק פנסלר – מייסד הציונות נאבק ב"מזג אמנותי" והתמודד עם התקפי מלנכוליה ועם אפיזודות מאניות.

פנסלר, פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת הרווארד, מתאר את הגישה שלו כייחודית. לדבריו, הספר שלו הוא "הביוגרפיה הפוסט-מודרנית הראשונה של הרצל", שמתארת את הגיבור שלה כדמות שהייתה לה "משמעות שונה עבור אנשים שונים, שהשתנתה לא מעט מזמן לזמן וממקום למקום".

הספר הוא הכרך האחרון שיצא בסדרת "חיים יהודיים" של הוצאת אוניברסיטת ייל והביוגרפיה האחרונה מני רבות על מייסד הציונות שנכתבו במהלך העשורים.

"תאודור הרצל: המנהיג הכריזמטי" מנסה למצוא את מה שמחברו מתאר כ"דרך האמצע בין ביוגרפיות שמתארות את הרצל כדמות קדושה לבין אלה שמדגישות את הפגמים הרבים שלו". בעיניו של פנסלר, "אותם פגמים בדיוק, אותם צדדים באישיות שלו שכל כך הציקו לו, הם אלה שהפכו אותו למנהיג פוליטי גדול".

פנסלר אומר שהספר הוא גם "מחקר על כריזמה כשלעצמה", ומציין כי לכריזמה של גיבור ספרו "הייתה השפעה על אנשים רבים, בעיקר יהודים". הוא מפרט את המאפיינים הפנימיים והחיצוניים שתרמו לכריזמה של הרצל – "ארשת של עצב, מוות בעיניים, קסם אישי, יכולת מנהיגותית חזקה, מוסר עבודה בלתי נלאה".

"לכריזמה של הרצל הייתה השפעה על אנשים רבים, בעיקר יהודים. בין המאפיינים הפנימיים והחיצוניים שתרמו לכריזמה שלו היו ארשת של עצב, מוות בעיניים, קסם אישי, יכולת מנהיגותית חזקה ומוסר עבודה בלתי נלאה

הרצל לא היה נשיא או ראש ממשלה, אך ייסד "תנועה לאומית חדשה", אומר פנסלר. הוא כתב את הקונטרס הציוני רב ההשפעה "מדינת היהודים" ב-1895, וכינס קואליציה יהודית מגוונת לקונגרס הציוני הראשון בבזל ב-1897. הרצל היה אפילו מספיק משכנע כדי לזכות לאוזן קשבת אצל מנהיגי עולם או נציגיהם.

הרצל על מרפסת בית המלון טרואה רואה בבזל, שווייץ, 1897 (צילום: CC-PD-Mark, by Wikigamad, ויקישיתוף)

בעקבותיו של הרצל

לכריזמה יש גבול. הרצל לא השיג את תמיכתן של מעצמות עולמיות בהקמת בית לאומי ליהודים בפלשתינה, הגם שהיה קרוב להשגת אלטרנטיבה במזרח אפריקה. הוא לא שידל לכך את האוכלוסייה המקומית בפלשתינה עצמה, ערבים או יהודים, והעדיף לתאר חזון אוטופי ברומן "אלטנוילנד" ("ארץ ישנה-חדשה") מ-1902.

הביוגרפיה כוללת ציטוטים רבים של הרצל, בהם ההכרזה מ"אלטנוילנד", "אם תרצו אין זו אגדה", אם כי פנסלר משתמש במילה "מעשייה" במקום "אגדה".

פנסלר נסע עם בני משפחתו להר הרצל בירושלים, שם הוא ערך סיורים וביקר במוזיאון הרצל ובאתרי הקבר של הרצל ורוב בני משפחתו, לצד אלה של מייסדי המדינה. הוא מציין כי תמונתו של הרצל תלויה בכיתות הלימוד בישראל וכי דיוקנו הוטבע על שטרות ומטבעות. הוא מזכיר גם את הגרסה העליזה יותר שדמותו זכתה לה בארץ – "הרצל כהיפסטר, הרצל מגניב, עם זקן היפסטרי אופנתי, עגיל, בלבוש אופנתי של המאה ה-20. הוא הפך למם".

הרצל ההיפסטר לא מופיע בספר, אבל באחד העמודים הראשונים שלו מופיעה תמונה של הרצל עם אשתו ג'ולי ואמו ג'נט, שמרמזת על חייו האישיים הסוערים. "אני לא חושב שמישהו ראה את זה אי פעם", אומר פנסלר. "זו התמונה היחידה שכוללת את אשתו ואמו ביחד בצורה כלשהי. הן כל כך לא אהבו זו את זו".

בבחינת יומניו הרבים של הרצל ו-6,000 המכתבים שלו, "מצאתי כמה דברים שאנשים לא השתמשו בהם", אומר פנסלר, בכלל זאת תכתובת בין הרצל לעורכי העיתון הווינאי שעבורו הוא כתב, "די נויה פרייה פרסה" ("Die Neue Freie Presse"), ובין הרצל למקס נורדאו, חברו הקרוב ביותר בתנועה הציונית.

להרצל הייתה משרה תובענית ב"נויה פרייה פרסה" – תחילה ככתב בפריז, משם דיווח על פרשת דרייפוס, ולאחר מכן כעורך ספרותי. פנסלר אומר ש"חשוב מאוד שכל מי שקורא על חייו יבין שכל הפעילות הציונית שלו נעשתה בזמנו הפנוי".

דרק פנסלר (צילום: באדיבות אוניברסיטת טורונטו)

חייו החיצוניים הנרחבים של הרצל לוו באי-שקט פנימי. "הוא תיעד את הדיכאון שלו", אומר פנסלר. "לא צריך לקרוא בין השורות. הוא כתב בגילוי על המלנכוליה שלו. היו לו תקופות של התרוממות נפש. היום אולי היינו קוראים לזה מאניה".

הרצל, שנולד ב-1860 בדוהאני אוצ'ה, בלב הקהילה היהודית של פשט (כיום בודפשט) בהונגריה, הושפע בצעירותו עמוקות ממותן של אחותו פאולינה ושל אישה צעירה בשם מדלן הרץ. "הוא מעולם לא התגבר על מות אחותו", אומר פנסלר, "והוא טען שהוא רחש אהבה עמוקה להרץ. אני חושב שלשילוב של שני האובדנים האלה בהחלט הייתה השפעה".

"הרצל תיעד את הדיכאון שלו. לא צריך לקרוא בין השורות. הוא כתב בגילוי על המלנכוליה שלו. היו לו תקופות של התרוממות נפש. היום אולי היינו קוראים לזה מאניה. והוא מעולם לא התגבר על מות אחותו פאולינה"

פנסלר מתאר את נישואיו של הרצל לג'ולי נשאוור כ"גרועים מאוד". לדבריו, שניהם סבלו מבעיות, ואף על פי שהרצל אהב את שלושת ילדיהם, פאולינה, הנס ומרגריטה, "רוב הזמן הוא היה אב נעדר" והיה עסוק בפעילות ציונית.

"מנהיגים פוליטיים הרבה פעמים סובלים מבעיות", אומר פנסלר. "להרצל היו בעיות יוצאות דופן, רעב יוצא דופן, שאיפות יוצאות דופן. במובן הזה, הרצל לא היה בלתי טיפוסי בהשוואה למנהיגים פוליטיים גדולים אחרים".

פנסלר מתאר אותו כ"צמא לסוג של תהילה. הייתה טבועה בו תחושה של דיכאון וכישלון. הוא חיפש משהו שייתן משמעות וערך לחייו".

"מנהיגים פוליטיים הרבה פעמים סובלים מבעיות. להרצל היו בעיות יוצאות דופן, רעב יוצא דופן, שאיפות יוצאות דופן. במובן הזה, הרצל לא היה בלתי טיפוסי בהשוואה למנהיגים פוליטיים גדולים אחרים"

תאודור הרצל מדבר בקונגרס הציוני הראשון או השני בבזל, 1898-1897 (צילום: באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית)

איך פותרים בעיה כמו אנטישמיות?

ה"משהו" הזה היה התנועה הציונית. פנסלר אומר שאף על פי שהרצל "לא היה מלומד בתורה ושומר מצוות", הוא "בהחלט ידע שהוא יהודי", ובתחילת שנות ה-1890 "הוא התחיל לחשוב על אלטרנטיבות לפתרון בעיית האנטישמיות".

הרצל קידם אלטרנטיבה כזו – בית לאומי ליהודים – בספרו "מדינת היהודים". החיבור גינה הן את האנטישמיות והן את דיכוי מעמד הפועלים, וקישר את הרצל עם תנועה בינ"ל להתיישבות יהודית בפלשתינה, שהייתה אז בשליטת האימפריה העות'מאנית, והרצל התגבר על הרתיעה שלו מהמונח שהלך ונהיה רווח: ציונות.

אף על פי שהרצל לא הצליח לגייס את תמיכתם של הפילנתרופים היהודים הגדולים של התקופה, הוא ניצל את מנהיגותו הכריזמטית כדי לכנס קואליציה מגוונת של בני עמו. דתיים, וחילונים, מרכז-אירופאים ומזרח-אירופאים, דוברי יידיש ומחיי השפה העברית, כולם התכנסו לקונגרס הציוני הראשון בבזל.

"הקונגרס היה סוג של מרחב שהעולם לא ראה קודם לכן", אומר פנסלר. "בגדול, הוא באמת עשה את הכול בעצמו". פנסלר מציין שהרצל היה צריך להתמודד עם "אנשים בעלי אישיות עוצמתית" ועם "השקפות אידאולוגיות שונות", בהם המשורר הנערץ אשר גינצברג, (אחד העם), "שדחה אותו כבור חסר ידע ביהדות".

בנוסף, לא כל היהודים תמכו בציונות. "רוב היהודים של התקופה לא התעלמו מהאנטישמיות, אבל לא היה להם בראש פתרון כמו להרצל", אומר פנסלר. הוא מוסיף שהם התייחסו אליו כ"קצר רואי במקרה הטוב וכמסוכן במקרה הגרוע".

יהודי חצר בלתי סביר

הרצל היה עסוק גם בדיפלומטיה גבוהה – הוא נפגש עם אישים כמו הסולטן העות'מאני עבד אל-חמיד השני, עם קיסר גרמניה וילהלם השני ועם שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין. האחרון הציע בית לעם היהודי, אבל במזרח אפריקה הבריטית (שנקראה אז אוגנדה והיום היא חלק מקניה).

למרות שפנסלר מתאר את הפגישות האלה כיוצאות מגדר הרגיל, הוא אומר שהרצל "מעולם לא היה קרוב להשיג את רצונו".

עטיפת הספר  (צילום: באדיבות הוצאת אוניברסיטת ייל)

פנסלר אומר שעבד אל-חמיד לא היה מעוניין לתת להרצל "שום שטח מפלשתינה או מכל חלק אחר של האימפריה", והוא רק רצה להעריך אם הרצל יוכל לעזור לעות'מאנים להשתחרר מחבותם כלפי מעצמות אירופה.

פנסלר גם מתאר את הקיסר וילהלם כאנטישמי, שדווקא היה עשוי לגלות עניין ב"רעיון להוציא את היהודים מאירופה". אולם הרצל ערך את ביקורו היחיד בפלשתינה באוקטובר 1898, לאחר שנודע לו כי וילהלם נמצא שם.

מסעו, שנמשך עשרה ימים, כלל שתי פגישות עם הקיסר – אחת במקווה ישראל והשנייה בסמוך לירושלים. פנסלר אומר שהרצל "לא מאוד התרשם" מפלשתינה, ו"בייחוד מירושלים, שהייתה בעיניו מלוכלכת ולא עמדה בסטנדרטים מערביים".

הרצל לא ניסה ליצור קשר עם האוכלוסייה המקומית בפלשתינה – בין אם הרוב הערבי, שמנה 90% ממנה או 30,000 היהודים, שהיוו רוב קטן בירושלים. לדברי פנסלר, הרצל "לא גילה שום עניין בתרבות המקומית"; הוא קרא על הבוטניקה של האזור, אך "לא על האנשים שחיו בו, ולא על האסלאם או המקומות הקדושים לו".

"לחזון הציוני שהיה לו בראש היה מעט מאוד קשר לפלשתינה האמיתית של אותו הזמן", אומר פנסלר. רמזים לכך אפשר למצוא ב"אלטנוילנד". כותרת הספר מתייחסת למדינה יהודית עתידית ומתקדמת מבחינה חברתית בפלשתינה.

"הרצל לא ניסה ליצור קשר עם האוכלוסייה המקומית – ערבים או יהודים, ולא גילה שום עניין בתרבות שלהם. לחזון הציוני שהיה לו בראש היה מעט מאוד קשר לפלשתינה האמיתית של אותו הזמן"

הקמתה "פותרת את בעיית היהודים", אומר פנסלר. "היהודים חיים בנוחות ובביטחון. אין יותר אנטישמיות בעולם… הרצל באמת האמין שהתנועה הציונית תהווה דוגמה לעולם מבחינת קדמה חברתית ושוויון".

ראש הממשלה נתניהו מסתכל בכרזות של בולים הנושאים את דיוקנו של הרצל, 2010 (צילום: איי-פי/סבסטיאן שיינר)

מותו המוקדם ומורשתו

הרצל לא הצליח לפתור את הסכסוכים הנפשיים שהתישו אותו, ומת ב-1904 כשהוא רק בן 44, יותר מארבעה עשורים לפני הקמתה של מדינת ישראל.

פנסלר אומר ש"קשה לדעת בדיוק מה לא היה בסדר" אצל הרצל, אבל מוסיף כי אובחנה אצלו מחלת לב בגיל 35, ושבשנות ה-30 המאוחרות ובשנות ה-40 המוקדמות שלו הוא התלונן על דפיקות לב, עייפות, התעלפויות וקוצר נשימה. "כל זה מצביע על אי-ספיקת לב", אומר פנסלר, שהתייעץ עם כמה רופאים.

בני משפחתו הקרובה של הרצל נפטרו גם הם בגיל מוקדם. האחרונה מבין ילדיו ששרדה, בתו מרגריטה, שכונתה טרודֶה, נשמדה עם בעלה בטרזיינשטט. בנם, נכדו היחיד של הרצל, שטפן נוימן, שינה את שמו לשטפן נורמן והתאבד ב-1946 לאחר שנודע לו על מות הוריו.

"קשה לדעת בדיוק מה לא היה בסדר אצל הרצל, אבל אובחנה אצלו מחלת לב בגיל 35. בשנות ה-30 המאוחרות ובשנות ה-40 המוקדמות שלו הוא התלונן על דפיקות לב, עייפות, התעלפויות וקוצר נשימה"

היום, הר הרצל המפורסם הוא מקום מנוחתו האחרונה של האיש שהוא קרוי על שמו. אף על פי כן, לפי נתונים סטטיסטיים שמביא הספר, חצי מתושביה הצעירים של ישראל אינם יודעים מי הוא היה. "אנשים יודעים שהוא היה מישהו מפורסם, מישהו חשוב, אבל ההקשר המדויק יותר מתעמעם", אומר פנסלר.

פנסלר מקווה שהספר שלו יתורגם לעברית ואולי יביא ל"הבנה חדשה של גדולתו, של איכויות הגדולה שהיו באדם מסוכסך, אפילו מיוסר".