אודות האתר
מדיניות פרטיות

היה רק חבר יהודי אחד בקבינט הבריטי, בעת הדיון בבקשתו של חיים ויצמן, לתמיכה בהקמת בית לאומי ליהודים בפלשתינה, במהלך קיץ וסתיו 1917.

אולם בניגוד לציפיות, אדווין מונטגיו לא היה התומך הנלהב ביותר במסמך שנודע כ"הצהרת בלפור". למעשה, הוא היה המתנגד העיקרי לו.

מונטגיו זעם על "האמונה הפוליטית הנכלולית" של הציונות, תקף את עצם הרעיון של אומה יהודית, ולעג לרעיון שיהודים אשר "יובאו מכל קצוות תבל" יהיו מסוגלים לתקשר זה עם זה במדינה שיקימו.

במזכר זועם לחברי הקבינט האחרים באוגוסט 1917, הוא אף הצהיר כי להצעה העומדת בפני הממשלה תהיה "תוצאה אנטישמית, והיא תהווה כר פורה לאנטישמיות בכל מדינה ברחבי העולם".

חיים ויצמן (צילום: Hugo Mendelson / Wikipedia)
חיים ויצמן (צילום: Hugo Mendelson / Wikipedia)

כפי שכתב ההיסטוריון ג'ונתן שניר: "באופן אירוני, יהודי היווה את המכשול הגדול ביותר בפני אישור הצהרת בלפור בקבינט".

עם זאת, שלא במתכוון, מונטגיו ככל הנראה מילא תפקיד מכריע במימוש החלום הציוני. תפקיד זה לא היה קשור כלל לפוליטיקה גבוהה או לעקרונות נעלים.

הוא היה תוצאה של משולש אהבים מוזר, שכלל את המנטור הפוליטי של מונטגיו, ראש הממשלה הבריטי הרברט אסקווית', ואת אשתו לעתיד, ונישיה סטנלי.

קשרים פוליטיים משני חיים

כבנו של בנקאי עשיר שהפך לפוליטיקאי ליברלי, מונטגיו היה תלמיד ממוצע ולא מרשים במיוחד. עם זאת, הוא יצא מאוניברסיטת קיימברידג' עם קשרים פוליטיים עוצמתיים ומשני חיים, לאחר שהתחבר עם בנו של אסקווית', ריימונד.

כגורם מוביל במפלגה הליברלית, אסקווית' האב לקח את מונטגיו תחת חסותו, ותוך ארבע שנים היהודי הבריטי הצעיר כבר נבחר לפרלמנט. אסקווית' נתן למונטגיו דחיפה נוספת במעלה הסולם הפוליטי, כשבחר בו לעוזרו. היות שאסקווית' שימש כשר האוצר בממשלה הליברלית החדשה, היה זה מינוי נחשק.

בהמשך הגיעו עוד קידומים: לאחר שאסקווית' הפך לראש ממשלה ב-1908, הוא לקח איתו את מונטגיו למעון ראש הממשלה ברחוב דאונינג, וכעבור שנתיים מינה אותו לשר זוטר. ב-1915, כשהוא בן 36 בלבד, מונטגיו צורף לקבינט. גילו הצעיר, הפוליטיקה הרדיקלית שלו וקרבתו לראש הממשלה סימנו אותו ככוכב עולה.

שני הגברים ראו עין בעין את שאלת הציונות.

הקהילה היהודית בבריטניה הייתה חלוקה בנושא, לעתים אפילו בתוך משפחות. לפיכך, כאשר באביב של 1915 החל הרברט סמואל, שר יהודי בקבינט, בקידום המטרה הציונית בממשלה, הוא עשה זאת ללא תמיכת בן דודו, מונטגיו.

ויצמן, שנפגש כמה חודשים קודם לכן עם סמואל ועם דיוויד לויד ג'ורג', מחליפו רב העוצמה של אסקווית' באוצר, הופתע לגלות כי השנים "פתוחים" לטיעוניו.

לויד ג'ורג' הפציר בוויצמן ליצור קשר עם ראש הממשלה ועם ארתור בלפור, ראש הממשלה לשעבר ומנהיג מפלגת השמרנים שישבה באופוזיציה.

העצה של לויד ג'ורג' התבררה כמוצלחת: כעבור כמה חודשים חזר בלפור לקבינט כשהורכבה קואליציית מלחמה, ואף הפך לשר החוץ ברגע מכריע בדצמבר 1916.

אקסווית', לעומת זאת, התברר כמתנגד עיקש לכל רעיון של מולדת יהודית בפלשתינה. כשסמואל הציג לו מסמך בנושא בינואר 1915, הוא דחה אותו מיד.

עם זאת, כמה שבועות לאחר מכן אפשר אקסווית' לסמואל להביא לקבינט הצעה מרוככת בהרבה. בחדרי חדרים, לעומת זאת, הוא הביע חוסר סימפתיה לציונות.

"המזכר הנלהב" של סמואל, הוא ציין בשיחות פרטיות, דגל בכך ש"היהודים הפזורים בכל העולם ינהרו בחזרה מכל קצוות תבל ויקבלו לידיהם את השלטון בבוא הזמן". בקבינט, רק לויד ג'ורג' תמך נחרצות בסמואל. עמדתו של אקסווית' קיבלה חיזוק מהתנגדותו העזה של עמיתו היהודי הקרוב יותר, מונטגיו.

"אני לא יכול לדמיין שום יהודי שאני מכיר מגדל עצי זית או רועה כבשים", כתב מונטגיו לראש הממשלה. הוא הוסיף כי "לא קיים היום גזע יהודי הומוגני", וכי המולדת היהודית תורכב מ"אוסף רב-לשוני, מרובה-צבעים והטרוגני של אנשים מתרבויות שונות, מערכות חוקים שונות ומסורות שונות".

אולם החשש הגדול ביותר שלו היה כי הקמתה של מדינה יהודית בפלשתינה תוביל לגירושם של יהודים ממדינות המוצא שלהם.

לדברי שניר, הציונים אולי הפסידו בסיבוב הזה, אבל "המזכר של סמואל ודחייתו על ידי בן דודו, המחישו לשרי הקבינט כי הקהילה היהודית הבריטית מפוצלת".

יתרה מכך, אף על פי שכלל לא היו מודעים לכך ולא מילאו בכך תפקיד כלשהו, ויצמן ועמיתיו הציונים קיבלו דחיפה משמעותית הודות לפעולותיו של מונטגיו.

חופשה משפחתית בסיציליה

ב-1912, שנתיים לפני שאירופה נכנסה למלחמה עקובה מדם שבה הייתה שקועה לקראת פרסום ההצהרה, משפחת אקסווית' נפשה בסיציליה. מונטגיו הצטרף. בתו של ראש הממשלה, ויולט, הזמינה את חברתה בת ה-25, ונישיה סטנלי.

סטנלי, בת של קולגה, הייתה כבר חלק ממה שאשתו של ראש הממשלה, מרגוט, כינתה "ההרמון הקטן" של בעלה. אך לאחר החופשה, אקסווית' כתב לוונישיה, "לפתע עיניי נפקחו, והייתה לי תחושה עמומה שהגעתי לנקודת מפנה בחיי".

הן ראש הממשלה והן בן חסותו היהודי פיתחו כעת משיכה גורלית כלפי ונישיה. על אף שאסקווית' לא לקח אותה כמאהבת, הוא הפך אובססיבי לחלוטין לגביה.

בביוגרפיה של אקסווית' מאת רוי ג'נקינס, נכתב כי במהלך שלושת החודשים הראשונים של 1915 כתב ראש הממשלה הלהוט לסטנלי ב-141 הזדמנויות שונות. ביום אחד במרץ 1915 הוא חיבר ארבעה מכתבים, באורך כולל של 3,000 מילים.

התוכן של "רומן במכתבים" היה חסר זהירות לחלוטין, שכן אסקווית' שיתף את האישה הצעירה גם בהערכותיו הצבאיות, במהלכיו הפוליטיים ובהערכתו הנמוכה לשרין. ונישיה, כפי שאמר לה אסקווית' במאי 1915, הפכה ל"כוכב הצפון של חיי".

אך גם מונטגיו התאהב בוונישיה בסיציליה. היא הסכימה – ואז סירבה – להצעת הנישואים שלו כמה חודשים לאחר מכן, בעיקר בשל העובדה כי הירושה של מונטגיו הייתה תלויה בכך שיתחתן עם יהודייה, מה שהיה דורש ממנה להתגייר.

אסקווית', שהיה מודע לדחייתה של ונישיה את הצעתו של מונטגיו, הופתע לחלוטין כשגילה במאי 1915 כי היא הסכימה לבסוף להינשא לשר הצעיר. שלושה חודשים לאחר מכן, זמן קצר לאחר השלמת תהליך הגיור שלה, הזוג נישא.

הנישואים לא היו מאושרים. מונטגיו התמודד עם בגידות אשתו, עם הוצאותיה הגבוהות, ועם האפשרות שמעולם לא אהבה אותו ושהילד שלהם לא היה שלו.

התגובה של משפחת ראש הממשלה לחדשות הייתה שזורה בנימה לא נעימה של אנטישמיות. ויולט, הבת, כתבה על בעלה של חברתה כי הוא "דוחה מבחינה פיזית", וש"לא רק שהוא לא כמו כל אדם אנגלי אחר – או אירופאי לצורך העניין – אלא גם ממש לא כמו אדם… אין לו חוסן, און, אומץ, יכולת פיזית".

עם זאת, היא קבעה כי מונטגיו ניחן ב"אמביציה, אש בבטן (המעלה המועדפת עליי!), נדיבות ועוצמה של דבקות במטרה. יותר חבר טוב ממאהב, הייתי אומרת".

אסקווית' היה שותף לקושי של בתו להבין מדוע בחרה ונישיה להינשא למונטגיו, ורמז, בדומה לה, על היותו יהודי. "הכול חוץ מזה!", הוא כתב לאחותה של ונישיה. "זה לא רק הצד הפיזי (רע ככל שיהיה) – ולא אגיד שום דבר על גזע ודת אם כי לא מדובר בגורמים שוליים. אבל הוא לא גבר: גיבוב של מילים ועצבים ותסמינים, שקוע בעצמו ברמה קיצונית ו… אבל אני לא אמשיך ברשימה השלילית".

"מכת מוות עבורי"

החדשות על נישואיה של ונישיה, הודה אסקווית', היו "מכת מוות עבורי", ואילו הביוגרף ג'נקינס מתאר את השפעתן על ראש הממשלה כ"כמעט בל תתואר".

בכל זאת, אסקווית' נותר בתפקיד 18 חודשים נוספים. נפילתו בדצמבר 1916 לא נבעה באופן ישיר ובלעדי מהעצב הגדול שלו לנוכח נישואיה של ונישיה.

חולשה פוליטית, מות בנו ריימונד במלחמה והקנוניות של אויביו בממשלה ובתקשורת הובילו בסופו של דבר להתפטרותו ולהחלפתו על ידי לויד ג'ורג'. אך עדיין אין להכחיש כי אובדנה של ונישיה שלל ממנו תמיכה נפשית חיונית.

מימין: הרברט סמואל, לורד בלפור ולורד אלנבי. האוניברסיטה העברית בירושלים, 1925 (צילום: Library of Congress)
מימין: הרברט סמואל, לורד בלפור ולורד אלנבי. האוניברסיטה העברית בירושלים, 1925 (צילום: Library of Congress)

ההשפעה של גורל השאיפות הציוניות הורגשה בתוך זמן קצר. כפי שהרולד וילסון, ראש ממשלה בריטניה לאחר המלחמה ותומך נלהב של ישראל, כתב על תפקידה של בריטניה בייסוד המדינה היהודית: "בהתנגדותו, (מונטגיו) בהחלט הצליח לדחות את ההצהרה. לנישואיו לוונישיה סטנלי הייתה השפעה הפוכה.

"אסקווית' כבר לא היה יכול לפעול כראש ממשלה בזמן מלחמה. אילו היה נשאר, ניתן לטעון כי שום שילוב כוחות בקבינט לא היה מוציא לפועל את הצהרה בלפור. השילוב של לויד ג'ורג' ובלפור דאג שזה יקרה".

מונטגיו, שפרש מהקבינט עם התפטרותו של אסקווית', אך זמן לא רב לאחר מכן הסכים להצעתו של לויד ג'ורג' לחזור לממשלה, ללא ספק השיב מלחמה.

כפי שתיאר שניר, הממשלה כבר קיצצה את טיוטת ההצהרה שהכינו הציונים לבקשתו של בלפור. הוסרו, למשל, ההתייחסויות לפלשתינה בתור "הבית הלאומי של העם היהודי", והוחלפו ב"בית לאומי לעם היהודי". סעיפים המבטיחים "זכויות אזרחיות ודתיות לקהילות הלא-יהודיות בפלשתינה" נוספו גם הם.

אבל כל אלו לא ריצן את מונטגיו, שהיה כעת היהודי היחיד בקבינט, עם עזיבתו של סמואל ב-1916. הוא פתח במאבק נגד התכניות המתפתחות של הממשלה.

בסוף אוגוסט, מונטגיו, שקודם זמן קצר לפני כן למזכיר המדינה לענייני הודו, הכין מזכר ארוך ולהוט – "האנטישמיות של הממשלה הנוכחית" – ובו הציג את טיעוניו בפני עמיתיו. הוא ראה בהם אנשים בעלי עקרונות ופרקטיים.

הוא כינה את הציונות "אמונה פוליטית נכלולית, ששום אזרח פטריוטי בממלכה המאוחדת לא יכול להגן עליה". ולמרות הליברליות המובנית שלו, הוא הציע לנקוט יד קשה כלפי תומכיה. "אני מוכן לשלול זכויות לכל ציוני. אני כמעט מתפתה להגדיר את התנועה הציונית כבלתי חוקית וכנוגדת את האינטרס הלאומי", כתב.

מונטגיו גם הכחיש את קיומה של אומה יהודית מלוכדת. "לומר שאנגלי יהודי ומורי יהודי הם בני אותו לאום, זה לא נכון יותר מאשר לומר שאנגלי נוצרי וצרפתי נוצרי הם בני אותו לאום", הוא אמר, בד בבד עם הכחשת עצם הרעיון שפלשתינה מחוברת ליהדות באופן היסטורי או דתי יותר מאשר לאסלאם או לנצרות.

עם זאת, חששו הגדול ביותר היה ש"כאשר יגידו ליהודים שפלשתינה היא הבית הלאומי שלהם, כל המדינות מיד ירצו להיפטר מהאזרחים היהודים שלהן".

"פלשתינה", הוא טען, תהפוך ל"גטו של העולם… מדוע שהרוסים יעניקו ליהודים זכויות שוות? הבית הלאומי שלהם הוא פלשתינה".

מונטגיו גם רמז כי הציונים הפכו שלא ביודעין לכלי שרת עבור אנטישמיים מבית.

חשש זה היה כרוך גם בשיקולים פרקטיים. "יש בעולם פי שלושה יהודים ממספר האנשים שיוכל להיכנס לפלשתינה, אם כל האוכלוסייה הנוכחית שם תגורש", הוא הזהיר. "כך שרק שליש לכל היותר יחזרו, ומה יקרה עם השאר?".

"למען המדוכאים"

מונטגיו פירט את טענותיו בפני ראש הממשלה החדש. הוא כתב ללויד ג'ורג' כי הוא מעריך "את נדיבותו ואת נכונותו לספוג את המהלומות למען המדוכאים".

אבל, הוא טען, "אם תפרסם את ההצהרה על פלשתינה כבית לאומי ליהודים, כל ארגון ועיתון אנטישמי ישאלו איזו זכות יש לאנגלי יהודי, שמעמדו במקרה הטוב יהיה של זר ניטרלי, להחזיק בתפקיד בכיר בממשלה של האימפריה הבריטית".

"המדינה שלמענה פעלתי מאז סיימתי את לימודיי באוניברסיטה – אנגליה – המדינה שלמענה נלחמה משפחתי, אומרת לי שהבית הלאומי שלי, אם ארצה להגיע לשם… הוא פלשתינה", הוא סיכם.

אולם יחסיו של מונטגיו עם לויד ג'ורג' לא היו קרובים כמו יחסיו עם אסקווית', ולפיכך הייתה לדעותיו השפעה פחותה הרבה יותר בעניינים חשובים.

אף על פי כן, בתחילת ספטמבר קיבל מונטגיו אישור לשטוח את טענותיו בפני קבינט המלחמה. התנגדותו הצליחה להביא להשהיית ההחלטה, מה שהוביל את ויצמן לפעול מול תומכיו בארצות הברית כדי לשכנע את הנשיא וודרו וילסון להפעיל את כובד משקלו מול הממשלה הבריטית לטובת מטרתם. מונטגיו הצליח לעכב שוב את קבינט המלחמה בפגישה נוספת חודש לאחר מכן.

אולם הוא לא היה מצליח לעשות זאת בפעם השלישית. כאשר – כעת בתמיכת האמריקאים – קיבל קבינט המלחמה את החלטתו ההיסטורית לפרסם את הצהרת בלפור ב-31 באוקטובר, מונטגיו כבר עזב להודו. אולי כדי להרגיע את עמיתם שלא היה נוכח, התווסף להצהרה סעיף נוסף, המגבה את "הזכויות והמעמד הפוליטי של היהודים" מחוץ לפלשתינה.

אף על פי ששגה, הכאב של מונטגיו לנוכח התנהגות הקבינט היה אמיתי לחלוטין.

"מוזר להיות חבר בממשלה שיוצאת מגדרה, לדעתי, ללא סיבה ראויה שאני יכול לזהות, כדי לפגוע כך בקולגה שעושה כמיטב יכולתו להיות נאמן לה למרות ההתנגדות לו", הוא כתב ביומנו. "הממשלה גרמה נזק בלתי הפיך לבריטים היהודים, ופעלה להקמת עם שלא קיים".

מה היה קורה אילו

אם אסקווית' היה נשאר בתפקיד, ייתכן כי צורכי המלחמה ואמונתם של חברי הקבינט, כפי הנראה, בפוטנציאל של "הכוח והאחדות של היהודים" בעולם לעזור להם בהשגת ניצחון, היו מובילים להסרת התנגדותו לציונות.

יתרה מכך, בהינתן הפרות האמון של בריטניה תחת המנדט, הצהרת בלפור לא היוותה פתרון ממשי למדינה יהודית בארץ ישראל.

עם זאת, אם מונטגיו ואסקווית' היו מצליחים בדרכם, בריטניה אולי לא הייתה מקבלת על עצמה לעולם את ההתחייבות המוסרית שנכנסה אליה בסתיו 1917.

הכתבה התפרסמה לראשונה ב-The Times of Israel

סגירה