בבוקר יום חמישי, 9 באוגוסט 2001, מלכי רוט בת ה-15 הקישה על דלת החדר של הוריה בשכונת רמות בירושלים והציצה פנימה. "אני הולכת עם מיכל (רזיאל, שכנתה בת ה-16)", היא אמרה לאמה, פרימט. "אוהבת אותך". זו הייתה השיחה האחרונה ביניהן. פרימט, ששכבה במיטה עם מיגרנה, אפילו לא פקחה את עיניה.

* * *

באותו בוקר, אחלאם תמימי – אזרחית ירדנית בת 21, סטודנטית לעיתונות באוניברסיטת ביר זית וקריינית חדשות בתחנת הטלוויזיה האיסלאמיסטית איסתיקלאל – נפגשה ברמאללה לראשונה עם עז אל-דין סוהיל אל-מסרי, בן 22, מהכפר אל-עקבה שליד ג'נין, בנו של מסעדן פלסטיני מצליח.

תמימי, פעילה לשעבר בפתח שהצטרפה לחמאס, ואל-מסרי נסעו יחד במונית למחסום קלנדיה שמצפון לירושלים, שם הם ירדו מהמונית ונכנסו לשטח ישראל.

זה היה בשיא האינתיפאדה השנייה, אך כוחות הביטחון חיפשו גברים רווקים חשודים, לא זוגות צעירים ומאושרים. כמה ימים קודם לכן אל-מסרי התגלח והסתפר בסגנון מערבי, וכעת נשא עמו תיק של גיטרה; תמימי הייתה לבושה בבגדים קיציים; הם נראו כמו זוג ישראלי צעיר או תיירים, ולא משכו תשומת לב מצד החיילים בשטח.

משם, הם עלו על מונית נוספת לשער שכם והלכו לאורך רחוב הנביאים אל מרכז ירושלים. קצת לפני שתיים בצהריים, בצומת ההומה של רחובות יפו וקינג ג'ורג', נפרדו.

תמימי חזרה לשער שכם ועלתה על אוטובוס חזרה לרמאללה, שם היה עליה לשדר את מהדורת חדשות הערב. אל-מסרי נכנס למסעדת סבארו ההומה בפינת הרחובות שבה נפרדו, והפעיל את הפצצה שהייתה מוסתרת בתיק הגיטרה – תערובת קטלנית של חומר נפץ, מסמרים, ברגים ואומים שקרעה את בשר קרבנותיו.

לפי דבריה של תמימי, השאלה היחידה שאל-מסרי שאל אותה לפני פרידתם הייתה: "במקום שאנו הולכים לפוצץ, יהיו יהודים דתיים?" היא הבטיחה לו שכן.

15 בני אדם נהרגו בפיצוץ – 13 ישראלים, תיירת אמריקאית הרה וגבר מברזיל. כ-130 נוספים נפצעו; אחת מהן, חנה נכנברג, מאושפזת עד היום במצב ללא הכרה.

בין ההרוגים היו מלכי רוט וחברתה מיכל רזיאל.

* * *

מלכי נהגה לכנות את עצמה "ילדת הסנדוויץ' של משפחת רוט", מספר אביה ארנולד. היא הייתה הבת הראשונה אחרי 3 בנים, ואחריה נולדו עוד 3 בנות, "אך גילינו שהיא הייתה הדבק של המשפחה – אמפתית, מעשית, סוכנת של שינוי".

ארנולד ישב איתי לשני ראיונות ארוכים לצורך הכתבה הזו. פרימט הצטרפה לשני. מדי פעם הבהירה את דבריו, הוסיפה את נקודת המבט שלה, תיקנה אותו כאשר חשבה שהוא טועה בפרטים, אבל באופן כללי הניחה לו לספר את הסיפור שלהם.

בני הזוג רוט הם אנשים חמים בבירור, אנשים טובים, אנשים אוהבים, ששני עשורים של סבל חרוטים בפניהם. לומר שהם לא התאוששו מהרצח של בתם תהיה כמובן לשון המעטה. אבדנה של מלכי שלט בחייהם במשך כמעט 20 שנה.

אבל זה לא רק אבדנה. זו גם העובדה שהסופיות של מותה אינה מסמנת את סוף הסיפור שלה. הפצע הפתוח של אבדנה – שהם חשבו, בתמימותם אשר נגזלה מהם לאחרונה, שאולי יתחיל להיסגר עם הזמן – נותר פתוח עד היום בעקבות סדרה של מעשי בגידה באמון ועלבונות, וביניהם ניצוצות קלושים של תקווה שלא הוגשמה.

ובעוד הם סובלים, אחלאם תמימי – האישה שבחרה את מקום הפיגוע, שליוותה את המחבל כדי להבטיח שהזוועה תצא לפועל ושמדברת על הפיגוע כ"מבצע שלי" – שגשגה; הניחו לה לשגשג. היא התחתנה, מתכננת להקים משפחה והתפרסמה בזכות מעשיה; היא הביעה צער רק על העובדה שלא נהרגו בפיגוע יותר אנשים. היא הטילה את חייהם אל החשכה, אך חייה שלה נצבעו בצבעים בהירים.

אחלאם תמימי התחתנה, מתכננת להקים משפחה והתפרסמה בזכות מעשיה; היא הביעה צער רק על העובדה שלא נהרגו בפיגוע יותר אנשים. היא הטילה את חייהם אל החשכה, אך חייה שלה נצבעו בצבעים בהירים

רק בחודשים האחרונים התעוררה האפשרות שחירותה השערורייתית של אחלאם תמימי עשויה להישלל ממנה. עשיית הצדק הזאת, שהתמהמהה זמן כה רב, אולי עוד תתממש. אפשרות קלושה. לא יותר מכך.

במבטא אוסטרלי עם השפעות של כמה שנים בניו יורק וכמה עשורים בישראל, ארנולד אומר כי הוא מעריך את העובדה שאני מקדיש זמן כדי לשמוע את כל זה, גם אם לא אכתוב על כך מילה בסופו של דבר, כאילו מדובר בטובה מצדי.

הוא מדבר באופן תמציתי במהלך כל שיחתנו, בנימה עניינית ונמרצת העומדת בניגוד למילים שהוא אומר. גם פרימט, כשהיא מצטרפת לשיחה, מרסנת את רגשותיה. הסיפור שהם מספרים הוא כה איום, כה מהפך קרביים וכה גדוש ברשעות ובציניות, שנראה שהדרך הטובה ביותר בשבילם לעבור את החוויה הקשה של פריסתו בפני עיתונאי היא למזער את הדרמה.

כדי לשקף את הנימה המאופקת הזו, אני מביא כאן הרבה ציטוטים ישירים של ארנולד ופרימט, ומניח להם, ככל האפשר, לספר את הסיפור כפי שהוא. זכרו את זה במהלך הקריאה. אלה המילים שהם אמרו, אבל הן טעונות ביגון צורב.

אז הנה דבריו של ארנולד, שמספר על התפקיד שמילאה מלכי במשפחתם: "בת הזקונים שלנו, חיה, נולדה מושלמת ויפהפייה. אבל אחרי כמה חודשים התברר שהיא עיוורת. בגיל שנה היא אושפזה והתברר שיש לה נזק מוחי עמוק. פרימט הייתה והיא עדיין מסורה לה. היא הקדישה את חייה למען חיה, וזה נכון היום כמו אז. ומלכי, שהייתה מבוגרת מחיה בתשע שנים, הייתה יד ימינה. פרימט ומלכי היו קרובות מאוד. היא הייתה קשורה למלכי יותר מאשר לכל אחד אחר".

מלכי, אומר ארנולד, הביאה איתה את הגישה האמפתית והמעשית שלה לבית הספר חורב, שם "עודדה את שילובם של ילדים עם צרכים מיוחדים, הגישה עזרה לאותם ילדים שלמדו בבית הספר". כמדריכה בתנועת הנוער עזרא היא גם התיידדה עם ילדים מבריה"מ לשעבר, הילדים שאולי נזקקו לה שם יותר מכולם.

בקיץ 2001 מלכי וחברה מבית הספר הלכו, ללא תיאום מראש, למחנה הקיץ אתגרים בצפון הארץ, המיועד לילדים בעלי מוגבלויות פיזיות או שכליות. "היא והחברה שלה פשוט הופיעו שם בשער, וביקשו לעזור. שתי ילדות בנות 15", אומר ארנולד. "המחנה לא קיבל מתנדבים. אבל כמובן, בתוך כמה דקות הן היו בפנים".

ימים ספורים לאחר מכן, אנשים שהכירו אותה מהמחנה הגיעו לשבעה שלה. "הם אמרו לנו כמה השפעה הייתה ליחסים עם שתי ילדות בנות 15 על הילדים. היא הותירה טביעת רגל ענקית, מלכי הקטנה".

ארנולד אומר שהוא לא יודע אם מלכי הייתה ממשיכה לעבוד בעתיד עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים. "זה היה הטבע שלה. אני לא יודע אם זה היה הייעוד שלה". אבל אין לו ספק שבמהלך חייה "הייתה רוצה להמשיך להשפיע לטובה על אנשים".

ארנולד נזכר כי בשנה שלפני כן, בקיץ 2000, "מלכי, אז בת 14, אמרה לפרימט, 'למדתי כל כך הרבה על חיה, אני רוצה לעזור גם למישהו אחר'. פרימט הציעה לה לדבר עם אישה צעירה שהתגוררה קרוב אלינו, שפרימט קצת התיידדה איתה זמן קצר קודם לכן. זו הייתה אם יחידנית שבעלה נטש אותה כשבנם התינוק אובחן כחולה קנוואן. זו הפרעה נוירולוגית מתקדמת וחשוכת מרפא שמתחילה בינקות. מלכי התנדבה להיות העוזרת של האם, ובילתה שבועות עם רועי – שהוזן בצינור ולא דיבר, אבל היה לו חיוך רחב – בידיעה שהוא עומד למות בקרוב.

"והוא אכן מת. זמן לא רב אחריה".

* * *

ארנולד, ובהמשך פרימט, מכריחים עצמם לשחזר את הזוועה הלא נתפסת מיום הפיגוע:

פרימט צועקת בטלפון לארנולד שהיה פיגוע במרכז העיר ושהיא לא מצליחה ליצור קשר עם הילדים.

ארנולד משוכנע שפרימט נסערת מדי. "הסיכויים היו כל כך קלושים".

הם יוצרים קשר עם הילדים אחד אחד, למעט מלכי.

קווי הטלפון קורסים כשאנשים רבים מנסים לאתר את יקיריהם.

פרימט, בטוחה ש"קרה משהו ממש רע", מפצירה בארנולד לחזור הביתה מעבודתו בפארק התעשייה הר חוצבים. "כשהלכתי לאוטובוס, התחלתי להתמקח עם אלוהים: תעשה שתהיה רק חסרת הכרה. שתהיה רק באזור ללא קליטה", אומר ארנולד. "ניסיתי לשכנע אותו: בבקשה השם, אל תיתן לזה להיות רע כמו שזה נראה".

השעות חולפות. הטלפונים חוזרים לעבוד. הם מתקשרים לבתי חולים. אביבה רזיאל, אמה של מיכל, מספרת לפרימט שגם היא לא מצליחה לאתר את בתה. פרימט אומרת: "ההבנה התחילה לחלחל בהדרגה…".

פרימט ואביבה נוסעות יחד לבית החולים שערי צדק, שם אחותה של אביבה עובדת כאחות בחדר המיון. בדרך היא מקבלת הודעה: חבר של מלכי מדווח שהוא סימס לה, "אולי ניפגש בסבארו?".

בתוך המהומה בבית החולים, האימהות נפרדות. אביבה מגלה שמיכל עדיין חיה, אבל בקושי. ארנולד: "היא מתה זמן קצר לאחר מכן, בזרועותיה של אביבה".

פרימט: "עובדת סוציאלית לקחה אותי הצידה ונתנה לי טלפון: אבו כביר. הם שאלו אותי מה מלכי לבשה. לא ידעתי. הייתה לי מיגרנה באותו בוקר, לא הסתכלתי עליה, רק דיברתי איתה. אז לא יכולתי לומר להם. תיארתי להם אותה. הם אמרו שאין שם אף אחד שתואם את התיאור הזה. זה נתן לי קצת תקווה".

"עובדת סוציאלית לקחה אותי הצידה ונתנה לי טלפון: אבו כביר. הם שאלו אותי מה מלכי לבשה. לא ידעתי. הייתה לי מיגרנה באותו בוקר, לא הסתכלתי עליה, רק דיברתי איתה. אז לא יכולתי לומר להם. זה נתן לי קצת תקווה"

פרימט, ארנולד וכל שאר ילדיהם, שהיו עכשיו בבית, מתפללים, אומרים תהילים, "מנסים להיאבק בתהום". עדיין אין שום סימן, שום מילה, שום דבר על מלכי. שכנים, חברים, באים אל ביתם. כמה נשים יושבות עם פרימט.

בשעה שבע בערב, חמש שעות לאחר הפיגוע, אחד השכנים מופיע בדלת בפנים חיוורות ומספר שראה בחדשות שמיכל רזיאל היא אחת ההרוגים בפיגוע.

בשעה עשר וחצי, חברם ד"ר ג'רי לייפר, פרופסור וראש מחלקה במרכז הרפואי הדסה, מגיע לביתם ואומר שנודע לו שיש ילדה על שולחן הניתוחים שעשויה להיות מלכי. הוא וארנולד נוסעים לעין כרם, בסצנה של אימה ולחץ אדיר. מחכות שם עוד עשרות משפחות באותו המצב. "הצוות עבד עם אנשים גוססים ומתים במשך תשע שעות. ג'רי אומר 'אל תזוז' והולך; הוא חוזר: זאת לא הבת שלך".

שברי שיחה: מנתח אומר לג'רי "לך לחדר ההוא. יש שם שתי בנות. אחת מתה, את השנייה אנחנו עומדים לנתח". אף אחת מהן לא הייתה מלכי.

בשלב הזה ארנולד כבר "שקע בגיהינום". הוא חדל מ"כל המשחקים ששיחקתי בראש שלי".

עובדת סוציאלית מגיעה ואומרת לו שעליו לנסוע לאבו כביר. הוא מסרב ואומר שהוא צריך לחזור הביתה כדי להיות עם אשתו, אבל שניים מבניו ייסעו לשם.

בשעה שתיים בלילה, 12 שעות אחרי הפיגוע, "הבן הצעיר יותר התקשר אליי ואמר לי, מצאנו את מלכי". אמרתי את הברכה (ברכת ברוך דיין אמת). פרימט צעקה ורצה החוצה אל תוך הלילה".

"בשעה שתיים בלילה, 12 שעות אחרי הפיגוע, הבן הצעיר יותר התקשר אליי ואמר לי, מצאנו את מלכי. אמרתי את הברכה – ברכת ברוך דיין אמת. פרימט צעקה ורצה החוצה אל הלילה"

* * *

בשעה הבאה, ארנולד כתב מכתב ל"מלבורן אייג'" העיתון של עיר הולדתו מלבורן. הוא שפך את נשמתו מתוך החשכה. המכתב פורסם כמה שעות לאחר מכן, תחת הכותרת "בתי נרצחה היום":

בתי האהובה מלכי נולדה במלבורן לפני 15 שנה. הלוואי שיכולתי לספר לכם יותר על אישיותה והישגיה הנפלאים. היום, כאן בירושלים, היא נרצחה בידי פנאט שלא ידע עליה דבר.

לאשתי ולי פשוט אין כלים להתמודד עם זה. אנחנו רק רוצים לעשות כל שביכולתנו כדי שהיא לא תהפוך לעוד נתון סטטיסטי. הנה תמונה שלה שצילמתי לפני שישה שבועות. אני מקווה שתמצאו לנכון לפרסם את זה כדי שאנשים ברי-דעת יבינו את הטרגדיה האנושית.

ארנולד רוט

* * *

תקופת השבעה הייתה הפרק הראשון בגיהינום הספציפי שהוריה של מלכי עוברים מאז – מסע בלתי נגמר, מההלם הבל-יתואר והכאב הקשה-מנשוא של השכול שלהם, דרך הצביעות, הטיפשות והשקרים שהם נתקלו בהם מצד פוליטיקאים, בעלי תפקידים שונים ועיתונאים ועד הפצע הפתוח של חוסר הצדק המתמשך.

היו רגעים של נחמה באותם שעות וימים נוראים של השבעה. ארנולד מספר:

הגיעו לבית מאות אנשים, שרבים מהם לא הכרנו, "באמת רק כדי להחזיק בידינו ולומר לנו 'ליבנו אתכם'. חלק מהאנשים שבאמת עזרו לנו היו זרים גמורים שאמרו 'אנחנו לא יודעים מה לומר'.

"פרימט הייתה בלתי ניתנת לניחום. אבל היא הייתה צריכה לטפל בחיה. בשלב מוקדם קיבלנו שיחה מקליפורניה. אלה היו הוריה של שושנה היימן גרינבאום (הרוגה נוספת בפיגוע, שהייתה בחודש ה-5 להריונה). אמה, שפרה, ביקשה לדבר עם פרימט, לתת לה כוח. הן דיברו כל יום. שפרה התקשרה כל יום מקליפורניה.

"היו אנשים שאמרו, 'תראו את הבת שלכם בקרוב. המשיח מגיע. הפסקתי אותם; זה לא מה שרציתי לשמוע באותו רגע".

ההלוויה התקיימה ביום שישי.

ארנולד אומר: "אין לי שום זיכרון משבת".

ביום ראשון בבוקר, הם קיבלו טלפון מה-BBC. שדרנית רדיו שאלה את ארנולד אם הוא ירצה לדבר בתכנית שלה, ואמרה לו, 'יש לנו את האבא של הבחור שפוצץ את עצמו'. ראיתי שחור מול העיניים. היא רצתה לקיים דיון בין… אמרתי, לא!

בבוקר, הם קיבלו טלפון מה-BBC. שדרנית שאלה את ארנולד אם הוא ירצה לדבר בתכנית שלה, ואמרה לו, 'יש לנו את האבא של הבחור שפוצץ את עצמו'. ראיתי שחור מול העיניים. היא רצתה לקיים דיון בין… אמרתי, לא!"

"לא טרקתי את הטלפון בכעס. באותו שלב הייתי מבולבל מהפנייה הזאת.
"שנים אחר כך, 'רוסיה טודיי' רצו שפרימט תשתתף בעימות עם אחלאם תמימי. מיותר לומר שזה לא קרה".

* * *

באותם ימים ושבועות ראשונים, אומר ארנולד, "כל הקיום שלי סבב סביב הניסיון לעזור לנו לשרוד את זה, להתמודד עם זה כמשפחה".

באחד הלילות של אותו שבוע הם דנו יחד בשאלה איך יוכלו להנציח את זכרה של מלכי בצורה מעשית, מועילה; הם חשבו על הניסיון שלהם עם אחותה חיה. התוצאה הייתה קרן מלכי, שנועדה לסייע להורים לילדים עם מוגבלויות. תעודת הרישום של העמותה הונפקה חודש בלבד לאחר הפיגוע… ב-11 בספטמבר 2001.

ארנולד: "הקרן גדלה והתפתחה, היא באמת עושה דברים יפים, מאפשרת לנו לחוש קצת גאווה, קצת סיפוק, בידיעה שאנו קושרים את חייה של מלכי – שהיו מלאי טוב – עם משפחות כמו שלנו, שיש להן ילד עם מוגבלות קשה. אנו עוזרים להם כמו שהיא עזרה לחיה שלנו, כמו שהיא עשתה עם רועי מהבניין ממול".

באותו הזמן, ובמשך כמה שנים לאחר מכן, ארנולד ופרימט חשבו שמה שמצפה להם הוא "רק" התהליך הכואב של הניסיון להתאושש מאבדן שאי-אפשר להתאושש ממנו, הניסיון לחיות את חייהם בצורה הטובה ביותר האפשרית בצלו של צער שאינו קהה ושאי-אפשר להתגבר עליו.

אל-מסרי, המחבל שפוצץ את סבארו, מת. תמימי, שתזמרה את הפיגוע, נעצרה על ידי השב"כ כעבור כמה שבועות ונדונה ל-16 מאסרי עולם באשמת רצח. השופטים ציינו בהחלטתם כי הם ממליצים להשאירה בכלא לצמיתות.

בשנים הראשונות לאחר הרצח של מלכי, ארנולד הרבה לדבר בפורומים של אח"מים בארץ ובחו"ל מטעמם של משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ: "המסר שלי היה שהטרור הוא פגע, וכך צריך לראות אותו ולהתייחס אליו, לא כמו משהו שאפשר לתת לו לגיטימציה ולהבין אותו". אם לא נשנה את הגישה הזו, הוא היה אומר, "זה יכול וימשיך לקרות לכולם – לא רק לנו בירושלים. כולנו נשלם מחיר כבד מאוד".

ארנולד טען בפניהם שממשלות השואפות להביס את הטרור חייבות לסרב לשחרר טרוריסטים מורשעים מבתי הכלא, היות שהדבר מחזק אותם ואת השותפים שלהם. אם נזין את האמונה שלהם שדרישותיהם עשויות להתקבל בעתיד, הוא טען, נעודד סחטנות טרוריסטית בדיוק מהסוג שאנחנו רוצים לעצור. רק סירוב בלתי מתפשר להיכנע לסחטנות כזאת יוכל לעצור את זה.

טיעוניו נשענו על דברים שקרא בספר מ-1997 בשם "מלחמה בטרור: כיצד יביסו המשטרים הדמוקרטיים את הטרור המקומי ואת הטרור הבינלאומי". שם המחבר: בנימין נתניהו.

ארנולד דיבר בפני נשיאים אירופאים, ראשי ממשלות ומלכים – "חלקם היו פחות קשובים ממה שהיית מצפה", הוא נאנח בעייפות.

אבל "למסר שלי לא היו קצוות חדים". כלומר, עד 2007, אז הוא צפה בסרט התיעודי "הביטחוניים" של שמעון דותן – סרט ש"קיבל ביקורת מדהימה בניו יורק טיימס", שתיארה אותו כ"מבט מרתק על הפלסטינים שמוחזקים בבתי כלא ישראליים… מלא בראיונות יוצאי דופן".

"הוא התמקד", אומר ארנולד לאט, כמי שעדיין מתקשה להאמין לכך, "באישה שרצחה את הבת שלנו. הפנים המחייכות שלה – תמונה של שביעות רצון עצמית מוחלטת – ניבטו מעמוד השער של אחד המוספים של הניו יורק טיימס. הסרט הזה צולם בבתי כלא ישראליים. ישראל אפשרה להם לראיין את אחלאם תמימי.

"הסרט התמקד", אומר ארנולד לאט, כמי שעדיין מתקשה להאמין לכך, "באישה שרצחה את הבת שלנו. הפנים המחייכות שלה – תמונה של שביעות רצון עצמית מוחלטת – ניבטו מעמוד השער של הניו יורק טיימס"

"ובסרט, היא מעמידה פנים שרק עכשיו, מול המצלמה, נודע לה כמה ילדים היא רצחה. דותן שואל אותה, את יודעת כמה מתו בפיגוע? שלושה, היא אומרת. לא, הוא אומר. שמונה. היא מחייכת. הרי נערך לה משפט, היא ללא ספק ידעה את מספר המתים. זו הייתה הצגה.

"החיוך על כך שהיו שמונה ולא שלושה יצא לטובת הניו יורק טיימס; זה היה תרגיל בהאנשת מפלצת, ברברית שמעולם לא הביעה חרטה. להפך, היא בנתה קריירה מלהתגאות בעצמה ולעודד אחרים לנהוג כמוה".

עד שקראו את הכתבה בניו יורק טיימס, אומר ארנולד, הם חשבו שהמאבק שלהם הוא למצוא דרך להמשיך הלאה אחרי מותה של מלכי ולכבד את זכרה. הסרט, והריאיון, לדבריו, היו רמז ראשון לכך שיהיה עליהם לנהל גם מאבק למען הצדק.

ואז הגיעה עסקת שליט.

* * *

ביוני 2006, שני חיילים ישראלים נהרגו וחייל נוסף נחטף מהטנק שישב בו בבסיס בדרום, על ידי חוליית טרור שחדרה לישראל דרך מנהרה מתחת לגבול עם עזה.

גלעד שליט, בן 19, נגרר דרך המנהרה לעזה, שם הוא הוחזק בשבי חמאס, ששנה לאחר מכן השיג שליטה מלאה על הרצועה. חמאס, שנהנה מחוסר יכולתה של ישראל לאתר את שליט ולחלצו, דרש מישראל לשחרר מספר רב של רוצחים טרוריסטים ואסירים ביטחוניים פלסטינים אחרים שהוחזקו בבתי הכלא שלה.

וישראל – מדינה המחויבת שלא להפקיר שום חייל, מדינה שהוכיחה שוב ושוב את נכונותה להסכים ל"חילופי" אסירים לא שוויוניים בעליל כדי להחזיר הביתה חיילים, למרות שיחד עם זאת תמיד טענה שלעולם לא תחזור על כך – נכנעה.

כשאנשים החלו לדבר על עסקה אפשרית לשחרור שליט, בני משפחת רוט החלו לקבל תחושה מבשרת רעות. זה היה, כמובן, בלתי מתקבל על הדעת שהאישה הזחוחה שתזמרה את אחד הפיגועים הקשים ביותר של האינתיפאדה השנייה, שהתהללה בגזילת חייהם של 15 אנשים חפים מפשע, שעודדה אחרים ללכת בעקבותיה והביעה את ההפך הגמור מחרטה, עשויה להשתחרר מהכלא. הלא כן?

פרימט פנתה שוב ושוב למשרד המשפטים, כדי לבקש הבטחה שתמימי לא תשוחרר. נאמר לה שוב ושוב שאין שום רשימה של אסירים שמיועדים לשחרור.

ואז, ממש לפני שהעסקה אושרה ויצאה לפועל באוקטובר 2011, מנהלת מחלקת החנינות במשרד המשפטים דאז, אמי פלמור, התקשרה לארנולד "ואמרה לנו שתמימי כן כלולה" בין 1,027 האסירים שישראל עמדה לשחרר מבתי הכלא תמורת שחרור שליט (פלמור, שלדבריהם של בני הזוג רוט הייתה אחת מבעלי התפקידים הבודדים שניסו לעזור להם ומעולם לא שיקרה להם, מונתה למנכ"לית משרד המשפטים ב-2014; היא פוטרה בקיץ האחרון על ידי אמיר אוחנה).

ממש לפני שעסקת שליט אושרה ויצאה לפועל, מנהלת מחלקת החנינות במשרד המשפטים דאז, אמי פלמור, התקשרה לארנולד "ואמרה לנו שתמימי כן כלולה" בין 1,027 האסירים שישראל עמדה לשחרר מבתי הכלא

"שנינו כתבנו לביבי, שלושה מכתבים בתוך כמה חודשים, והפצרנו בו: תעשה מה שתעשה, רק אל תכלול אותה בזה", אומר ארנולד. "לא 'אל תעשה את עסקת שליט', אבל היא מיוחדת" – מיוחדת במובן ששחרורה יגרום נזק רב, יהיה לא מוסרי, לא צודק… ומסוכן.

"היא עיתונאית, כריזמטית, שגזלה את חייהם של כל כך הרבה קרבנות והפגינה היעדר חרטה מוחלט".

שלושת המכתבים לא זכו למענה.

להלן אחד מהם, שנשלח לנתניהו בפקס חודשיים לפני יישום עסקת שליט:

מכתב לראש הממשלה, 17 באוגוסט 2011

קראנו על חידוש המו"מ בין ישראל לחמאס בנוגע לשחרור מאות מחבלים פלסטינים בתמורה לשחרור שליט. על פי הדיווחים, ישראל נוטה לפשרה. החדשות האלה מדאיגות אותנו באופן עמוק ומאוד אישי. סביר להניח שהרוצחת של בתנו היא אחת מהמחבלים שחמאס דורש את שחרורם.

לפני עשר שנים, אחלם תמימי שינעה פצצה מחוזקת במסמרים במשקל 10 קילוגרם, מסרה אותה לידיו של עז אל-דין אל-מסרי וליוותה אותו ברחובות מרכז ירושלים אל מסעדת סבארו, המטרה שהיא בחרה בגלל קהל הנשים והילדים שלה. היא הורתה ל"נשק שלה", אל-מסרי, המחבל המתאבד, להשהות את הפעלת המטען כדי שיהיה לה מספיק זמן להימלט מהזירה. 15 גברים, נשים וילדים נהרגו בטבח שנגרם מכך.

לאחר הודאתה, הרשעתה ושפיטתה ל-16 מאסרי עולם, תמימי הכריזה בריאיון: "אני לא מתחרטת על מה שעשיתי. אני אשתחרר מהכלא".

אנחנו מפצירים בך לזכור את נשמותיהם היקרות של הקרבנות. אל תפחית בערך חייהם בכך שתאפשר לרוצחת שלהם לחמוק מעונש. המפלצת הזאת ממש חייכה כששמעה ממראיין שמספר הילדים שהיא שחטה היה גדול מכפי שהניחה. היא הורשתה, באופן בלתי ניתן להסבר, להתראיין ולהופיע בסרט תיעודי, ובשתי ההזדמנויות היא הצהירה כי היא אינה חשה כל חרטה.

שחרורה של תמימי יהיה, עבורנו, כמו לרצוח את בתנו פעם שנייה. יתר על כן, הוא יוכיח כי זוהי מדינה שבה באמת אפשר "לחמוק מרצח" ויתיר את הרסן מעל מפלצת רצחנית שנשבעה להמשיך בפעולות טרור נגד ישראלים.

האם אתה יכול ליטול את הסיכון הזה?

פרימט וארנולד רוט

ארנולד: "כשביבי הודיע על השחרור הצפוי, הוא אמר 'לבי עם הקרבנות'. הוא אמר שהוא יכתוב לכולם".

פרימט: "הרושם שהוא נתן היה שכולנו נקבל מכתב אישי. התקשרתי למשרד רה"מ כמה שבועות אחרי העסקה. אני לעולם לא אשכח את השיחה הזו. אמרתי, לא קיבלתי מכתב, ואף אחד אחר מהקרבנות שאני מכירה לא קיבל. האישה בטלפון (פרימט ציינה בפניי את שמה; היא פיתחה מאז קריירה מרשימה במגזר הפרטי) אמרה שהם נמסרו לדואר. מישהו ברקע אמר לה, תגידי לה, מאות מכתבים. היא אמרה לי, מאות מכתבים נשלחו. ביקשתי ממנה שפשוט תגיד לי את האמת. אמרתי שאתקשר שוב בעוד 24 שעות. לא הצלחתי להשיג אותה יותר…"

* * *

אחלאם תמימי נולדה וגדלה בירדן, וחיה שם עד שנה לפני הפיגוע. על פי ברברה ויקטור, שראיינה אותה בכלא עבור ספרה "צבא של שושנים" (שעוסק במחבלות), היא נשלחה על ידי משפחתה לגדה לאחר שהרתה מחוץ לנישואים; התינוק נלקח ממנה וגודל על ידי אחיה; היא הייתה אמורה לגאול את עצמה כפעילת פתח.

תחת זאת, היא גויסה לחמאס באוניברסיטת ביר זית, והוזמנה לסייע בהוצאתם לפועל של פיגועים – האישה הראשונה שגויסה אי פעם לחמאס, על פי הפרקליטות הצבאית. מאוחר יותר היא טענה שהייתה לה תעודת עיתונאית מהרשות הפלסטינית, שלכאורה אפשרה לה גישה קלה יותר, אבל הדבר לא אומת.

אחלאם תמימי נולדה וגדלה בירדן, וחיה שם עד שנה לפני הפיגוע. היא נשלחה על ידי משפחתה לגדה לאחר שהרתה מחוץ לנישואים; התינוק נלקח ממנה וגודל על ידי אחיה; היא הייתה אמורה לגאול את עצמה

היא התגוררה בכפר נבי סלאח שמצפון לרמאללה, שם יש לה קרובי משפחה רבים. אחד מהם הוא באסם תמימי, פעיל זכויות אדם שהורשע על ידי ישראל באשמת שידול לאלימות, וב-2015 יצא לסבב הרצאות במימון סניף ארצות הברית של אמנסטי אינטרנשיונל, בכלל זאת בפני תלמידי בתי ספר יסודיים. בתו של באסם, עהד, עשתה כותרות בעולם לאחר שהתעמתה עם חייל וסטרה לו ב-2017.

לפי דבריה של אחלאם עצמה, היא ביצעה רצח המוני עוד לפני סבארו. פחות משבועיים קודם לכן, הטמינה מטען – פצצה בפחית בירה – בין הירקות בסופר במרתף בניין המשביר ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים. מאוחר יותר טענה שהמטען החריב את החנות והרג יהודים רבים, אך הציונים הזדוניים טייחו את המקרה. למעשה, המטען גרם לפיצוץ קל, מבלי לגרום נזק. תמימי הזועמת הייתה נחושה שלא להיכשל שוב.

ארנולד: "היא אמרה לחמאס, תנו לי פצצה הגונה".

המטען שהתפוצץ בסבארו היה פצצה קטלנית, שהוכנה על ידי מרכיב פצצות של החמאס בשם עבדאללה ברגותי, שנעצר על ידי שב"כ שנתיים לאחר מכן.

ברגותי מרצה 67 מאסרי עולם ועוד 5,200 שנים בבידוד בבית הסוהר גלבוע בגלל 66 ההרוגים ומאות הפצועים בפעולות שהוא וחומרי הנפץ שלו היו מעורבים בהן. מאסרו הוא הארוך ביותר שהוטל אי פעם בארץ; ישראל סירבה לשחררו בעסקת שליט (חמאס דחף לשחרור ברגותי במשך שנים; אמו אמרה לטלוויזיה הירדנית בסוף 2018 שהיא אופטימית לגבי האפשרות שישוחרר בקרוב).

תמימי היא זו שבחרה וסקרה את צומת הרחובות קינג' ג'ורג' ויפו לפיגוע שאירע ב-9 באוגוסט. מאוחר יותר התרברבה, באופן נאמן למציאות או שלא, בהיבטים אחרים של המומחיות הרצחנית שלה, אך התובעים היו החלטיים: "ב-8 באוגוסט הנאשמת הלכה מרמאללה לירושלים כדי למצוא מקום מתאים לפיגוע", נכתב בכתב האישום.

כשחזרה לשם למחרת עם אל-מסרי, היא הורתה לו ללכת למרכז הצומת ולהפעיל שם את המטען שבתיק הגיטרה בקרב העוברים ושבים הרבים שחוצים את הכביש, בציפייה שהדבר יביא למספר מרבי של הרוגים, בכלל זאת ילדים רבים. תחת זאת, דקות לאחר שנפרדה ממנו הוא החליט להיכנס למסעדת סבארו.

Meet #AhlamTamimi who killed my daughter #Malki and 15 others. Hard not to see the thrill she gets from talking about her massacre. She's not in prison: #Jordan's king can explain why.
Thanks to @MEMRIreports who do non-Arabic-speakers a great service by translating such clips. pic.twitter.com/e9ZtUW6e2Q

— Arnold Roth (@arnoldroth) June 19, 2018

בדרכה חזרה לרמאללה, כשהחדשות על הפיגוע פורסמו, "כל הפלסטינים בשער שכם חייכו", אמרה תמימי ב-2012 בריאיון לערוץ אל-אקצא של החמאס. "יכולת להרגיש שכולם שמחים מאוד. כשעליתי על האוטובוס (לרמאללה), אף אחד לא ידע שאני זאת שהובלתי אותו (את אל-מסרי לזירת הפיגוע)".

אך היא עצמה הייתה קצת מדוכדכת: אל-מסרי התעלם מהוראותיה ונכנס למסעדה במקום להתפוצץ בחוץ, והדיווחים הראשוניים דיברו על 3 הרוגים בלבד.

"אני מודה שהייתי קצת מאוכזבת, כי קיוויתי למספר גבוה יותר של הרוגים. ועדיין, כשאמרו '3 הרוגים', אמרתי 'השבח לאל'… 2 דקות אחר כך, אמרו ברדיו שהמספר עלה ל-5. רציתי להסתיר את החיוך, אבל פשוט לא יכולתי. השבח לאל, זה היה מעולה. כשהמספר המשיך לעלות, הנוסעים הריעו. והם אפילו לא ידעו שאני הייתי ביניהם.

כשהחדשות על הפיגוע פורסמו, "כל הפלסטינים בשער שכם חייכו", אמרה תמימי לערוץ של חמאס. "יכולת להרגיש שכולם שמחים. כשעליתי על האוטובוס (לרמאללה), אף אחד לא ידע שאני זאת שהובלתי אותו"

"בדרך חזרה עברנו דרך מחסום של המשטרה הפלסטינית, והשוטרים צחקו. אחד מהם הכניס את הראש פנימה ואמר 'ברכות לכולנו'. כולם שמחו".

היא שיבחה את ברגותי, שהרכיב את הפצצה, ואמרה ש"הוא עשה עבודה מושלמת… והתוצאות הדהימו את כולם, תודה לאל".

בשעה שבע בערב תמימי הקריאה את החדשות בתחנת הטלוויזיה איסתיקלאל, ודיווחה על הפיגוע שהיא סייעה בהוצאתו לפועל.

מבלי ליידע בכך את הציבור הישראלי, ובתחילה גם את משפחת רוט, היא אותרה ונעצרה בתוך כמה שבועות, הועמדה למשפט בפני בית הדין הצבאי, הודתה בכמה אישומי רצח ונשפטה ל-16 מאסרי עולם.

ארנולד: "אדם שמעולם לא הזדהה התקשר והציע שניפגש ליד מחנה עופר. הוא נתן לי את מסמכי הפרוטוקול וגזר הדין. היינו אמורים לקבל אותם באופן רשמי, אך עכשיו אנחנו מבינים שזה לא היה קורה. האיש הזה עזר לנו מאוד".

פרימט: "התקשורת הערבית דיווחה על עונש של 16 שנות מאסר במקום 16 מאסרי עולם, ונרמז שבשלב מסוים היא עשויה להיות מועמדת לשחרור מוקדם. עוד אחד מהשקרים. בגזר הדין שלהם, שלושת השופטים כתבו בפירוש שתמימי לא צריכה להיות מועמדת לחנינה, לשחרור מוקדם או לכל סוג אחר של שחרור".

ארנולד: "אף אחד מהממשלה אף פעם לא סיפר לנו שום דבר על כל זה, או על שום דבר אחר, חוץ מאמי פלמור. היא הזמינה אותי לפגישה אחרי עסקת שליט. היא נתנה לי מסמכים שהראו, שוב בניגוד לכל הדיווחים, שאף אחד לא מקבל חנינה. העונשים שלהם הומתקו והומרו למאסר על תנאי, שזה שונה מאוד. הרעיון שהנשיא פרס ישב כל הלילה וחתם על חנינות, כפי שדווח בכמה מהדורות – הוא כוזב. פלמור הראתה לי את תנאי השחרור; העונש של תמימי הומתק בתנאים מוגדרים".

עם שחרורה באוקטובר 2011, תמימי הועלתה יחד עם משוחררים אחרים על אוטובוס לקהיר, שם קיבל את פניה מנהיג חמאס חאלד משעל. משם "טסה לירדן כמו אח"מית", אומר ארנולד. כאזרחית ירדן היחידה ששוחררה בעסקה והושבה לממלכה, היא זכתה לקבלת פנים נלהבת בנמל התעופה על שם המלכה עאליה.

כמה ימים לאחר מכן נערך לכבודה טקס קבלת פנים ליד בניין ביהמ"ש הירדני. כשנשאלה אז בריאיון אם הייתה מוציאה שוב לפועל פיגוע בסדר גודל כזה אילו יכלה "לחזור אחורה בזמן", היא השיבה: "בוודאי. אני לא מתחרטת על מה שקרה. בהחלט לא. זו הדרך. הקדשתי את עצמי לג'יהאד למען אללה, ואללה הבטיח את הצלחתי. את יודעת כמה הרוגים היו. זה קרה בעזרת אללה. את רוצה שאגנה את מה שעשיתי? זה לא בא בחשבון. הייתי עושה את זה שוב היום, ובאותו האופן".

שנים אחר כך אמרה לאל-ג'זירה שהשחרור שלה היה כמו "להיוולד מחדש".

פרימט כתבה בבלוג שלה בטיימס אוף יזראל ששחרור תמימי גרם לה להרגיש כאילו "מלכי נרצחה בפעם השנייה". ארנולד כתב בזמנו: "כולם רוצים את גלעד בבית, בריא ומוגן. אם היינו ההורים שלו, אולי היינו נוהגים כמוהם. אבל זה לא אותו הדבר כמו להחליט, בתור ראש הממשלה או הקבינט, מה טוב בשביל המדינה, בשביל עם ישראל.

"השמחה שנובעת הלילה משתי ממשלות פלסטיניות, זו של חמאס וזו של אבו מאזן, צריכה להבהיר לידידי ישראל בכל מקום שמשהו נורא קרה הלילה. אנו עלולים להתחרט מרות על העסקה הזאת למשך שנים".

ואז הדברים נהיו אפילו גרועים יותר.

* * *

ארנולד: "תקוותנו הייתה שהיא תיעלם מעין הציבור, ושהחשש שלנו שהיא תהיה מוקד רעיל של דברים איומים בירדן יתגלה כחסר בסיס. אבל ההפך הוא הנכון".

לאחר שתזמרה את הפיגוע בסבארו, התהללה בו, זכתה להלל בגללו ואז שוחררה על ידי ישראל עשור לאחר מכן, מבלי שהביעה חרטה, תמימי חשה מחוזקת, אפילו אופורית. אחרי הכול, היא הוכיחה שהיא מעל החוק וזכתה לשבחים על אכזריותה מצד תומכיה הפלסטינים והירדנים.

ארנולד: "הסימן הראשון לקריירה החדשה שלה, החל מפברואר 2012, היה שהיא הפכה למגישת התכנית הירדנית 'רוחות החופשיים' שמשודרת בעולם הערבי באמצעות ערוץ הלוויין אל-קודס של חמאס ואתרים לצפייה ישירה. התכנית החלה עם ערכי הפקה בסיסיים אבל הפכה להפקה מהוקצעת, בכל שישי במשך 5 שנים, שנועדה לשרת, לדבריה, כ'גשר בין האסירים שלנו לעם הפלסטיני'".

תמימי נסעה ברחבי ירדן והעולם הערבי, כולל ביקורים חוזרים באלג'יריה, כווית, לבנון, קטר, תוניסיה ותימן, כדי לדבר לפני תלמידים, סטודנטים, חברי איגודים מקצועיים ובטלוויזיה, והתפארה בתפקיד המרכזי שמילאה בטבח, במספר ההרוגים הגבוה ובכוונתה להרוג ילדים יהודים, ומוטב דתיים, אומר ארנולד. היא הפיצה את מה שהוא מכנה "מסר של גאולה באמצעות אלימות מרובה".

ואז נערכה חתונתה כטרוריסטית סלבריטאית לבן דודה ניזאר תמימי.

כמו אחלאם, ניזאר תמימי הוא רוצח מורשע; כמוה, הוא שוחרר בעסקת שליט. שבועות לאחר החתימה על הסכם אוסלו ב-1993, ניזאר רצח באכזריות את חיים מזרחי, תלמיד ישיבה מההתנחלות בית אל. הוא ארב לו יחד עם קרוב משפחה נוסף, סעיד תמימי, כאשר הלך לקנות ביצים ממגדל פלסטיני ברמאללה, כפי שעשה מדי שבוע. ניזאר וסעיד דקרו אותו למוות, הכניסו את גופתו לתא המטען של רכבו והציתו אותו.

"האהבה והאירוסים שלי לאסיר הזה הם פעולה של התנגדות לכיבוש", אמרה תמימי לאל-ג'זירה. "הצד החיובי של השהייה בכלא הוא שהיא קירבה בינינו".

אבל הצד השלילי היה שעל פי תנאי השחרור נאסר עליה להיכנס לשטח הגדה המערבית מירדן, ועליו נאסר לצאת מהגדה. שטף כתבות בתקשורת הערבית, נזכר ארנולד, גינו את ישראל האכזרית שמפרידה בין שני האוהבים.

ארנולד: "בקיץ 2012 קיבלתי התראת גוגל שניזאר, הארוס של אחלאם, מנסה לחצות את גשר אלנבי לירדן כדי להתחתן ולחיות איתה, וישראל מונעת את זה.

"באותו היום שכרנו עורך דין, במטרה להוציא צו שימנע מישראל לאפשר לו לצאת. הגשנו את המסמכים למחרת. בשלושת הימים הבאים פנו אלינו נציגי הממשלה ואמרו לנו שלא נערב את ביהמ"ש העליון. הם הבטיחו לנו שיטפלו בזה. ביום השלישי גילינו שהוא הורשה לעבור לירדן כמעט מיד. הוא כבר היה בירדן כאשר התעסקנו בצו. ישראל כלל לא התנגדה לזה. הירדנים הם שסירבו בהתחלה".

כמה שבועות לאחר מכן, ביוני, השניים נישאו בחתונת ראווה בהשתתפות מאות אורחים, ששודרה בשידור חי בתחנות טלוויזיה ערביות. החתונה התקיימה בשטח מטה האיגודים המקצועיים בעמאן, שעל רצפת מבואת הכניסה שלו הוטבע דגל ישראל, כדי שהמבקרים במקום ידרכו עליו.

השניים נישאו בחתונת ראווה ששודרה בשידור חי בתחנות טלוויזיה ערביות. החתונה התקיימה בשטח מטה האיגודים המקצועיים בעמאן, שעל רצפת מבואת הכניסה שלו הוטבע דגל ישראל, כדי שהמבקרים ידרכו עליו

אחלאם תמימי תזמרה את הרצח של בתם ושל 14 אנשים נוספים. לאחר שנתפסה והורשעה, היא שוחררה כעבור פחות מעשור, והפכה למודל לחיקוי עבור קיצונים, שיורקת שנאה בטלוויזיה. ועכשיו, בגיל 31, היא החלה חיי נישואים – בציפייה לילדים משלה – עם בעלה הרוצח ניזאר, בן 38, שגם שוחרר על ידי ישראל.

ארנולד: "כשהיא נכלאה, חשבנו שזה נגמר. אבל אז היא שוחררה. ועכשיו ניתנו לה לא רק חיי חופש אלא חיי פריבילגיה ותהילה. החלטנו להביא אותה לצדק".

* * *

במרץ 2012, שלושה חודשים לפני חתונתה, ארנולד טס לוושינגטון הבירה. היה לו עורך דין. הם עשו כמה טלפונים. מחלקת המשפטים הסכימה להיפגש איתו.

ארנולד: "ממחקר שערכתי בעצמי ומשיחות עם מומחים, גיליתי שארה"ב חוקקה חוק שמעניק לה סמכות שיפוטית עולמית להתערב במקרה שאזרח אמריקאי נהרג בפעולת טרור שבוצעה מחוץ לארה"ב. החוק אומר שצריך להביא את המפגע לדין בארצות הברית, וזרועות אכיפת החוק השונות של ארה"ב אחראיות לכך.

"אנו מנצלים את זכותנו לשמש במעמד הוריו של אזרח אמריקאי, דבר המאפשר לנו להפעיל את 18 (USC Sec. 2332 (b", מסביר לי ארנולד. "זהו חוק פדרלי שלפיו אם אזרח אמריקאי נרצח בידי טרוריסטים על אדמה זרה, ממשלת ארה"ב טוענת לסמכות שיפוטית ופועלת לתבוע את המפגע במלוא חומרת הדין, ללא כל מגבלות זמן.

"גיליתי גם שלארה"ב יש הסכם הסגרה עם ירדן, מאז 1995. אבל גיליתי גם שארצות הברית מעולם לא הפעילה את הסמכות השיפוטית העולמית שלה בעקבות פיגוע שבוצע בארץ". ארנולד הסיק שוושינגטון תזדקק לקצת עידוד.

"הלכתי למחלקת המשפטים עם עורך הדין שלי. בילינו שם כמה שעות. הקלטתי את פרימט בווידיאו בלילה שלפני כן; היא לא יכולה לטוס בגלל חיה. המסר שלנו היה שאנו רודפים נואשות אחר הצדק שחמק מאתנו בדרכים אכזריות במיוחד".

זו הייתה ללא ספק הצגה אפקטיבית של הדברים. "הפגישה הניבה התחייבות 'לרדוף את האישה הזאת אם נוכל'", אומר רוט.

בחזרה בירושלים, הוא איתר את תיק התביעה נגד תמימי במטה המשטרה במגרש הרוסים. כשצילם את המסמכים, כיסה את עיניו למראה התמונות של מלכי ויתר הקרבנות. אחד השוטרים הביט בו ושאל אם הוא בסדר. "אני קורא את תיק הרצח של הבת שלי", השיב. הוא סרק את העותקים ושלח אותם למחלקת המשפטים בוושינגטון. כפי שגילה מאוחר יותר, זה הפך לבסיס עבור פעולה אמריקאית.

ארנולד: "במשך חמש שנים לא שמענו שום דבר. איבדנו תקווה במהלך הדרך".

פרימט: "הם אמרו מדי פעם לעורך הדין שלנו שדברים זזים".

ארנולד: "פתאום, לפני פורים 2017, קיבלנו שיחת טלפון: אנחנו מעוניינים להיפגש אתכם בירושלים בשבוע הבא". הם נפגשו במלון מצודת דוד – כמה נציגים של מחלקת המשפטים האמריקאית, בני הזוג רוט והוריה של שושנה היימן גרינבאום.

ארנולד: "הם אמרו, הזמנו אתכם כי אנחנו עומדים להכריז בוושינגטון על פתיחת קובלנה פלילית. תמימי הואשמה בבית משפט פדרלי. ביקשנו מירדן להסגירה. היא נוספה לרשימת המבוקשים של האף-בי-איי. זה יוכרז בעוד שלוש שעות".

"הם אמרו, אנחנו עומדים להכריז בוושינגטון על פתיחת קובלנה פלילית. תמימי הואשמה בבית משפט פדרלי. ביקשנו מירדן להסגירה. היא נוספה לרשימת המבוקשים של האף-בי-איי. זה יוכרז בעוד שלוש שעות"

כמה שעות לאחר הפגישה בירושלים, אכן נערכה מסיבת עיתונאים בוושינגטון, מלאה במה שארנולד מכנה "הצהרות פומפוזיות על עשיית צדק". שוחררה הודעה לתקשורת. פרימט: "שמחנו מאוד. חשבנו שזה באמת משהו. היינו כל כך טיפשים".

ארנולד: "אחד הנציגים האמריקאים אמר שאנו צריכים לראות את עצמנו כמי שנמצאים עכשיו בבית המשפט של דעת הקהל. אני חושב שמה שהוא התכוון לומר זה שהתיק של ארה"ב תקוע. הם ישבו על זה שנים. השופט הפדרלי הוציא צו מעצר ב-2013 – ארבע שנים קודם לכן. הם ניהלו מו"מ עם הירדנים ונתקלו בקיר לבנים. כמו שגילינו מאוחר יותר, לירדן לא הייתה בעיה לבצע הסגרה לארה"ב במסגרת ההסכם (בכמה הזדמנויות אחרות). עד המקרה של תמימי".

פחות משבוע לאחר מכן, ביהמ"ש העליון של ירדן פסק שהסגרתה של תמימי לארה"ב אינה חוקתית. אמריקה לא הגיבה לכך בפומבי. ובזה זה נגמר.

ב-2017, תמימי התראיינה לכתב אל-ג'זירה, שהתייחס באהדה ל"חוויה הקשה שעברה בעקבות בקשת ההסגרה". היא התלוננה על כך שעוכבה לזמן קצר על ידי האינטרפול הירדני בזמן שביקרה את אביה, והכריזה שהיא "המומה מהתנהגות ארה"ב, שמבקשת לתבוע אותה". כמו תמיד, היא לא הסתירה את תפקידה בטבח בסבארו, אך אמרה שלא ידעה כי בין ההרוגים היו אזרחים אמריקאים. "ארה"ב החליטה לרדוף אחרי אישה אחת ללא סיבה ברורה", הכריזה בפנים חתומות.

אחרי כמה חודשים, בינואר 2018, ערכה מחווה לבת דודתה הסוטרת עהד באירוע הזדהות שבו, ישובה לצד ראש ממשלת ירדן לשעבר, הייתה הדוברת הראשית.

בערך באותו הזמן, לאחר לחץ מצד ארנולד על הרשויות בארצות הברית, פרס של 5 מיליון דולר הופיע לצד תמונת תמימי ברשימת המבוקשים של האף-בי-איי. זה לא הרתיע אותה. כמה חודשים מאוחר יותר, תמימי ובעלה זכו למחווה ארוכה בסגנון "חיים שכאלה" ב"קרוואן", תכנית לנוער באחד מערוצי הטלוויזיה הפופולריים בירדן.

ארנולד: "ניסינו לגרום לאנשים להתעניין במקרה. לא הצלחנו להגיע לשום מקום. הבנו שסידרו אותנו. הבנו שארה"ב יודעת בדיוק איפה היא נמצאת. היא התראיינה מביתה לגופי תקשורת כמו אל-ג'זירה וסוכנות הידיעות האמריקאית בקביעות (במרץ האחרון, תמימי אמרה לאל-ג'זירה בביטחון: "השהייה שלי בירדן נתנה לי כוח, כי אין שום הסכם בינה לבין אמריקה על הסגרת אדם מבוקש").

"ניסינו לגרום לאנשים להתעניין במקרה. לא הצלחנו להגיע לשום מקום. הבנו שסידרו אותנו. הבנו שארה"ב יודעת בדיוק איפה היא. היא התראיינה מביתה לגופי תקשורת כמו אל-ג'זירה וסוכנות הידיעות האמריקאית"

"התחלנו להתעקש שהאמריקאים יגידו לנו מה קורה. התגובות היו מתחמקות.
"התחלנו ליצור קשר עם פעילים יהודים בוושינגטון, אנשים מהקונגרס. דיברנו לקיר. היה נראה שאנשים לא רוצים להיות מעורבים בזה".

בני הזוג רוט אומרים שהם "קיבלו רמזים בוושינגטון" שישראל פעלה מאחורי הקלעים כדי לוודא שארצות הברית לא תגנה את ירדן על המקרה – משתי סיבות.

הסיבה הראשונה: ישראל לא רצתה ולא רוצה שמעמדו ומנהיגותו של המלך יתערערו בעקבות דרישה אמריקאית מתוקשרת להסגרת טרוריסטית גיבורה. זהו שיקול משמעותי, בהתחשב בסכנה התמידית של ערעור היציבות בירדן, ובוודאי בעקבות מקרה רגיש כמו זה. השלום בין המדינות אולי קר, ודעת הקהל בירדן אולי עוינת ברובה את ישראל, אך השותפות הביטחונית והמודיעינית היא אינטרס אסטרטגי חשוב של ישראל. גם ארה"ב מושקעת מאוד בברית שלה עם הירדנים.

הסיבה השנייה: נתניהו לא רצה להיות מושפל ולהינזק פוליטית בעקבות התערבות ארה"ב ודרישתה לעשיית צדק עם רוצחת המונים שהוא עצמו שחרר.

לדברי בני הזוג, אין להם הוכחה ישירה להתערבות ישראלית כזו, אך הם משוכנעים שזה מה שקרה. ארנולד: "מישהו בממשל האמריקאי אמר למישהו שעוזר לנו שמשרד רה"מ לא רוצה לראות את תמימי מוסגרת למשפט בארה"ב".

למה?

פרימט: "כי זה גורם לנתניהו להיראות רע. הוא שחרר אותה".

* * *

בחודשים האחרונים צצו סיבות קלושות לתקווה. הראשונה הגיעה בנובמבר, כשמחלקת המדינה האמריקאית הגישה לקונגרס את הדוח השנתי על הטרור בעולם. תחת הכותרת "ירדן" הופיעה פסקה שנכללה בו גם בשנה הקודמת:

"ארה"ב פתחה ב-2017 קובלנה פלילית נגד אחלאם עארף אחמד אל-תמימי, אזרחית ירדנית באמצע שנות ה-30 לחייה, באשמת קשירת קשר לשימוש בנשק להשמדה המונית נגד אזרחים אמריקאים מחוץ לארה"ב, שהובילה למוות. האישום קשור למעורבותה בפיגוע ההתאבדות ב-9 באוגוסט 2001 במסעדה בירושלים, שבו נהרגו 15 בני אדם, בהם שני אזרחים אמריקאים.

"ארבעה אזרחים אמריקאים נוספים היו בין כ-122 הפצועים. כמו כן נפתחו צו למעצרה של אל-תמימי ותצהיר התומך בקובלנה הפלילית ובצו המעצר".

בהמשך הופיעו עוד שני משפטים מעניינים:

"ב-2018 ירדן המשיכה לצטט פסיקת בימ"ש שלפיה החוקה אוסרת הסגרת אזרחים ירדנים. ארצות הברית מחשיבה את הסכם ההסגרה לתקף".

בני הזוג לא היו בטוחים כיצד עליהם להבין את זה. האם פירוש הדבר שארצות הברית עומדת להקשיח את עמדתה כלפי ירדן, או שזה היה רק עוד מס שפתיים? הם נטו להאמין באפשרות השנייה. עם זאת, זה בבירור הרגיז את הירדנים.

ארנולד: "תוצאה אחת, ככל כנראה לא מכוונת, של הדוח של מחלקת המדינה הייתה שהתחנה הערבית של 'רוסיה טודיי' פרסמה גרסה מסולפת של הדברים, שהשתמע ממנה כאילו השמים עומדים ליפול בגלל זה. זו הייתה המצאה מוחלטת, כמובן, אבל אז גם גופי תקשורת ערביים אחרים הציגו את זה בצורה מוגזמת. וזה גרם לחבר הפרלמנט הירדני יחיא אל-סעוד לדרוש שממשלת ירדן תבהיר שאחלאם תמימי לא תוסגר לארצות הברית בשום תנאי.

"בפרלמנט הירדני יש הרבה התקפות על ישראל – כמו ההתנגדות להסכם הגז בין ירדן לישראל לפני כמה חודשים. רובן לא מובילות לשום מקום. אבל הפעם זה התפתח: שבוע אחר כך, שר החוץ איימן אל-ספדי הבטיח בפומבי שירדן לא תסגיר את אחלאם תמימי. הסירוב של ירדן, שעד אז היה מתחת לרדאר, לקיים את התחייבותה על פי הסכם ההסגרה הפך לגלוי ופומבי. הודינו לשר בבלוג שלנו".

"בפרלמנט הירדני יש הרבה התקפות על ישראל. רובן לא מובילות לשום מקום, אבל הפעם זה התפתח: שר החוץ הבטיח שירדן לא תסגיר את אחלאם תמימי. הסירוב הירדני הפך לגלוי ופומבי. הודינו לשר בבלוג שלנו"

דבריו של אל-ספדי במסיבת עיתונאים במשרד החוץ הירדני ב-11 בנובמבר היו:

"החוק הירדני אינו מתיר להסגיר שום אזרח ירדני למדינה שלישית אלא אם כן קיימים הסכמים. אין שום הסכם בין ירדן לארצות הברית על הסגרתה של אל-תמימי. לפיכך, אין כל בסיס משפטי להסגרתה. אנחנו מצייתים לחוק בנוגע למקרה הזה. היו בקשות מצד כמה גורמים אמריקאים להסגיר אותה. יש נגדה קובלנה משפטית. אנחנו אומרים שאנחנו פועלים בהתאם לחוק. החוק הממשלתי אינו מתיר לנו להסגיר אותה. אנחנו לא נסגיר אותה".

ארנולד: "זאת הייתה הפעם הראשונה שירדן התייחסה לנושא רשמית, פומבית".

הסירוב הפומבי של שר בממשלת ירדן אפילו לשקול לכבד את הסכם ההסגרה עם ארה"ב גרר תגובה מוושינגטון. במרץ 2019 חבר הקונגרס סקוט פרי, רפובליקאי מפנסילבניה, החתים 20 מעמיתיו על מכתב דו-מפלגתי למזכיר המדינה מייק פומפאו, הדורש שארצות הברית תפעל להסגרת תמימי "בכל המישורים" של היחסים עם ירדן.

פרי הציע תיקון לחוק ההקצבות לפעולות הפנים והחוץ, שיבטיח כי ירדן, שנהנית מתמיכה אמריקאית רחבה, תסתכן באבדן הסיוע הכלכלי הזה אם לא תכבד את הסכם ההסגרה ותמסור לידיה את תמימי.

התיקון לא הובא לדיון, אבל באופן יוצא דופן, הפעם זה לא היה סוף העניין. דרישה דומה במהותה – שירדן תסגיר את תמימי או תסתכן באבדן סיוע אמריקאי בהיקף של כ-1.7 מיליארד דולר – מצאה את דרכה אל "חוק ההקצבות המגובש 2020", שאושר ב-20 בדצמבר.

בסעיף קצר (7055), תחת הכותרת "הסגרה", נאמר כי "שום חלק מהכספים המוקצים בחוק זה לא ישמש לאספקת סיוע… לממשלה מרכזית של מדינה שהודיעה למחלקת המדינה על סירובה להסגיר לארצות הברית כל אדם שהואשם בעברה פלילית שהעונש המרבי בגינה הוא מאסר עולם ללא אפשרות שחרור מוקדם… כפי שמפורט בבקשת ההסגרה של ארצות הברית".

ארנולד: "החוק גם מעניק למזכיר המדינה זכות לוותר על התביעה, אם הוא סבור שהיא לא משרתת את האינטרס האמריקאי. אז אם ארה"ב תחליט לממש אותה, זה ישנה את כל הדיאלוג האמריקאי-ירדני. אבל הכול יכול פשוט לקרוס עכשיו".

עדיין, עכשיו כשממשלת ארה"ב טוענת שהסכם ההסגרה תקף במקרה של תמימי, וחוק ההקצבות מזהיר מפני ההשלכות הכלכליות שירדן עלולה לסבול מהן אם המקרה לא יטופל כראוי, בני הזוג רוצים להאמין שיש סוף סוף סיכוי להתקדמות.

ב-30 באפריל, באופן מעודד, שבעה חברי קונגרס, בהם פרי, כתבו לשגרירת ירדן בארצות הברית, דינה קעוואר. במכתבם הם ציינו את האפשרות לאיום בסנקציות מצד ארצות הברית במסגרת החוק החדש, וקראו לממלכה להסגיר את תמימי:

"כמחוקקים, לראות את ירדן מעניקה פטור חוקי מעונש למפגעת על פי הודאתה, בעודה מתנגדת לצו מעצר ולבקשת הסגרה מבעלת בריתה וידידתה החשובה ביותר, ארה"ב, זהו תרחיש מטריד באופן עמוק", כתבו.

"החומרה הפוטנציאלית של הסנקציות הללו משקפת את דאגתם העמוקה של הקונגרס, הממשל והעם האמריקאי. אנו מאמינים כי יש חשיבות עליונה עבור יחסי ארה"ב וירדן שיימצא פתרון שיכבד את החוק הירדני וגם יבטיח שהטרוריסטית חסרת החרטה הזאת, שרצחה אמריקאים חפים מפשע, תובא לצדק בארה"ב. הסגרתה במסגרת הסכם ארוך טווח ובר-תוקף היא הצהרה רבת-עוצמה מצד ירדן כי היא לא תסבול טרור או קידום של טרור".

בני הזוג רוט מנסים להגיע עכשיו ליהודי ארצות הברית באמצעות ההנהגה היהודית המאורגנת והתקשורת היהודית, כדי לגרום להם להתערב בנושא. והם שואלים הרבה שאלות לא נוחות, שיש אנשים שללא ספק היו מעדיפים שלא יישאלו, כמו איך ייתכן שתמימי חמקה מצדק במשך כל השנים האלה.

בני הזוג רוט מנסים להגיע עכשיו ליהודי ארצות הברית, כדי לגרום להם להתערב בנושא. והם שואלים הרבה שאלות לא נוחות, שיש אנשים שללא ספק היו מעדיפים שלא יישאלו, כמו איך ייתכן שתמימי חמקה מצדק עד כה

פרימט: "כל כך הרבה משלחות הגיעו לבקר את המלך – קבוצות של חברי הקונגרס, ארגונים ומנהיגים יהודיים – חלקו לו כבוד, הנעימו את זמנו, ובקושי שאלו אותו על תמימי".

ארנולד: "בצד החיובי, דיברתי עם מלקולם הונליין (סגן יושב הראש הביצועי היוצא של ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים העיקריים בארצות הברית), עם דניאל מריאשין (מנכ"ל ארגון בני ברית העולמי) ואחרים. אמרתי להם, אני פשוט לא מבין למה לא פועלים כמו שצריך בעניין הזה. אני לא רואה את החיסרון בזה, אז תגידו לנו אם יש כזה. זה מפני שאתם לא רוצים להביך את ביבי?

"כשאני מנהל את השיחות האלה, אני רואה לנגד עיניי את פניה של מלכי. אנחנו לא מבקשים הקלות במס או מינוי לשגריר. מדובר בצדק עבור מלכי; זו המטרה העליונה שלנו. ואנשים צריכים להבין שיש לזה השלכות נוספות. לא נעשה צדק במקרה של הרוצחת של הבת שלנו. אבל הבת שלנו הייתה אחת מ-16 אנשים שנרצחו באותו היום (ארנולד מכליל בכך את חנה נכנברג). הולכת השולל הזאת, שנעשתה כדי למנוע מהצדק להיעשות, צריכה לזעזע אנשים".

פרימט: "זה היה מאבק מפרך בצורה שלא תיאמן, אפילו ברמת העובדות הבסיסיות. בדרך כלל, רצח מזוהה כפשע איום ונורא, כפי שהוא. כאן יש כל כך הרבה אנשים שטוענים שזה בכלל לא היה רצח, אלא פעולת התנגדות. בחדשות הרבה פעמים מתארים את תמימי כמי ש'הסיעה' את המחבל. אך היא לא הסיעה אותו. היא קבעה את המקום, הביאה את הפצצה וחיפשה את המטרה הכי טובה, את המקום שבו תוכל להרוג הכי הרבה ילדים ונשים יהודים. היא אמרה זאת.

"ועדיין אני מרגישה שאנחנו כל הזמן צריכים לציין את העובדות האלה. הן מטואטאות מתחת לשטיח. זה הופך את המאבק שלנו להרבה יותר קשה.
"ויש גם פיל בחדר: הקרבנות הישראלים נתפסים כמי ששייכים לקטגוריה אחרת".

ארנולד: "התקשורת ברובה התחילה להתייחס אליי ואל פרימט כמצורעים. עשרות פעמים הופעתי בתקשורת על פי בקשת ממשלת ישראל. זה נגמר אחרי עסקת שליט.

"אבל הסיבה האמיתית (לסירוב לעשות מאמצים כדי להביא את תמימי לדין) היא שיש אנשים שלא רוצים ששלטונו של המלך הטוב עבדאללה יתערער בגלל האובססיה של הורים אבלים שלא יכולים לשחרר. יש עניינים גדולים יותר, של ריאליזם פוליטי, עבור המבוגרים שבחדר".

"עשרות פעמים הופעתי בתקשורת על פי בקשת ממשלת ישראל. זה נגמר אחרי עסקת שליט. אבל הסיבה האמיתית היא שיש אנשים שלא רוצים ששלטונו של המלך הטוב עבדאללה יתערער בגלל אובססיה של הורים אבלים"

שני המשפטים האלה – יחד עם האמונה שסביבת נתניהו רוצה להגן על ראש הממשלה מפני האשמות על האופן שבו טיפל במקרה, ועל כל עסקת שליט – נוגעים בתמצית המרמור הנואש שחשים בני הזוג. הם פשוט לא יכולים להסכים להקרבת הצדק למען האינטרס הרחב יותר, כמדומה, של הגנה על ראש ממשלת ישראל, על מלך ירדן, או אפילו על המטרה האסטרטגית של שמירת היציבות בממלכה ההאשמית.

תחת זאת, הם טוענים שישראל תהיה בריאה וחזקה יותר אם היא תתמודד בצורה כנה ורצינית עם ההשלכות האיומות של ה"חילופים" השגויים בעסקת שליט. הם טוענים שירדן תהיה בריאה וחזקה יותר אם ההנהגה שלה תתייצב אל מול רוע הטרור ותפקידה של האזרחית שלה אחלאם תמימי בטרור, תעשה את הדבר הנכון ותעביר את המסר הנכון לציבור שלה בהסגרתה.

במילים אחרות, הם לא רק מחפשים צדק עבור מלכי, אלא רואים את תכלית מאבקם גם בחשיפת כשלים ותפיסות מוטעות, חוסר כנות וצביעות מתמשכים ופוליטיקה שגויה, שמשמעותם סיכון ואבדן חייהם של עוד חפים מפשע.

ארנולד: "מאז הפיגוע נחשפתי להשקפות של דמויות פוליטיות מכל העולם, פחות או יותר, מספיק כדי לדעת שבאופן עקרוני ומסוכן, הטרור איננו מובן.

"אני יכול להדגים את זה באמצעות מה שקרה אחרי התקפת הטרור על מועדוני הלילה בבאלי ב-2002. בין הקרבנות הרבים היו כמאה משפחות אוסטרליות שאיבדו את ילדיהן. העורך של עיתון בולט באוסטרליה, המלבורן הראלד סאן, פנה אליי וביקש ממני לכתוב טור – מסר אישי למשפחות שאיבדו את ילדיהן. כתבתי אותו. העיתון מעולם לא פרסם את זה. והעורך מעולם לא השיב לי.

"אנשים (בעמדות כוח) לא רוצים להתמודד עם הטרור. הם משלמים הרבה מס שפתיים במקום להתייחס אליו באמת. אנחנו צריכים להזכיר להם את חשיבותו של הצדק ביחס למפגעים ואת המדרון החלקלק שמוביל אנשים למסקנות שגויות לחלוטין לגבי מי שמעודדים ומבצעים פעולות טרור. יש דו-ערכיות לא מוצדקת בהתייחסות של העולם לטרור בכלל ולישראלים כקרבנות טרור בפרט.

"אין מקור ברור יותר לתובנות לגבי מאבק בטרור מאשר האיש שכתב את הספר השלם בנושא, בנימין נתניהו, שהיה לו רב מכר שיצא בכמה מהדורות. העצה שהוא נותן שם היא ההפך הגמור ממה שהוא עשה לנוכח האתגר של עסקת שליט. אני מבין למה הוא מרגיש נבוך מכדי להתמודד אתנו".

"אין מקור ברור יותר לתובנות לגבי מאבק בטרור מאשר בנימין נתניהו. העצה שהוא נותן בספריו בנושא היא ההפך הגמור ממה שהוא עשה בעסקת שליט. אני מבין למה הוא מרגיש נבוך מכדי להתמודד אתנו"

* * *

היום, אחלאם תמימי חיה בעמאן – בגלוי, לא במסתור, למרות שיש על ראשה פרס של 5 מיליון דולר ולמרות שארצות הברית דורשת את הסגרתה באופן מוצהר. לאחרונה היא השלימה לימודי תואר שני בעיתונות באוניברסיטת המזרח התיכון בעמאן. היא אמרה לאל-ג'זירה ב-2017 שהיא מתכננת לגדל משפחה.

במהלך השנים בני הזוג רוט הצליחו להביא לסגירת חשבונות רבים שלה בפייסבוק ובטוויטר, ולאחרונה הליגה נגד השמצה הודיעה שטוויטר ואינסטגרם חסמו אותה בפעם המי יודע כמה. אבל היא ממשיכה להתראיין ולכתוב טורי דעה. היא ממשיכה להוות השראה למוסלמים צעירים וקלים להשפעה.

ארנולד: "לפני כעשור, רים ברהימי, כתבת לשעבר של ה-CNN ובת למשפחה אלג'יראית בולטת, שנישאה לנסיך עלי (אחיו למחצה של המלך) והפכה לנסיכה רים אל-עלי, לקחה על עצמה לבנות בעמאן בית ספר לעיתונות ברמה עולמית: מכון התקשורת הירדני. זה היה צעד מבורך, היות שהתקשורת בירדן מאוד לא חופשית לפי סטנדרטים עולמיים (על פי הדוח של ארגון פרידום האוס האמריקאי ל-2019, שמתאר את ירדן כ"חופשית באופן חלקי", התקשורת וקבוצות החברה האזרחית שלה "מופרעות על ידי חוקים מגבילים ולחץ ממשלתי").

"ב-2014, הסטודנטים במכון התקשורת הירדני, שמפעילים אתר אינטרנט, הכריזו שתמימי היא המודל שלהם להצלחה, עיתונאית כמו שהם רוצים להיות.

"כתבתי על זה, וכתבתי להנהלת מכון התקשורת הירדני. כתבתי למממנים הזרים של המכון. שליש מהם עצרו את המימון וביטלו את הקשר עם המוסד. ממשלות אוסטרליה וארה"ב בחרו שלא למשוך את המימון שלהן. איש מהמכון לא הגיב. הם סגרו את האתר ובנו אותו מחדש שישה חודשים לאחר מכן בלי זכר לתמימי.

"בטור דעה שפורסם לאחרונה בכ-20 עיתונים, היא תקפה ישירות את המלך עבדאללה. היא אמרה שאם זה היה המלך חוסיין, הוא היה מוצא דרך לשחרר את האסירים הירדנים מבתי הכלא הציוניים באמצעות שימוש בישראלי-רוסי שהועמד למשפט לאחר שחצה את הגבול לירדן באופן לא חוקי.

"כתבתי על זה: היא תוקפת את המלך! למה הוא מגן עליה?".

* * *

מבחינה משפטית, האם תמימי באמת יכולה לעמוד לדין? כלומר, האם אפשר להעמיד אותה שוב למשפט לאחר שהורשעה ברצח, נשלחה למאסר ושוחררה על פי הוראת ממשלת ישראל?

דאוד כותאב, עיתונאי ופרשן מעמאן, טוען שהתשובה שלילית: "יש חוק נגד סיכון כפול. היא לא יכולה להיענש ולשלם את המחיר בישראל ואז להישפט על אותו דבר בארצות הברית". אבל בני הזוג רוט מתעקשים שהתשובה חיובית, ומומחים אחרים ששוחחתי איתם נטו להסכים.

ארנולד: "היא הורשעה על מעשי רצח על פי הודאתה. עכשיו היא מואשמת באישומים שונים ובאזור שיפוט שונה. יש הסכמה מקיר לקיר של מומחים במחלקת המשפטים האמריקאית שאין כאן חשש ל'סיכון כפול'".

האישום שהוגש באמריקה נגד תמימי הוא "קשירת קשר לשימוש בנשק להשמדה המונית נגד אזרחים אמריקאים מחוץ לארה"ב, שהובילה למוות".

* * *

הרשות הפלסטינית שילמה מאות אלפי דולרים לשמונת הטרוריסטים שהיו מעורבים בפיגוע בסבארו ו/או למשפחותיהם. לפי נתונים שפרסם מכון המחקר "מבט לתקשורת פלסטינית" בסוף 2018, מרכיב הפצצות ברגותי, למשל, קיבל מהרשות הפלסטינית קצבאות המסתכמות בכ-200 אלף דולר; בילאל ברגותי, שגייס את המחבל המתאבד, קיבל סכום דומה; משפחת אל-מסרי קיבלה כ-50 אלף דולר. תמימי עצמה, עד שחרורה ב-2011, קיבלה 52,681 דולר.

כששאלתי את ארנולד אם הוא שקל להגיש תביעת נזיקין אזרחית נגד תמימי, הוא השיב: "הנכס היחיד שלה שמעניין אותנו הוא החופש שלה".

בריאיון טלפוני ישיר בצורה אופיינית עם יעקב עמידרור, שעמד בראש המועצה לביטחון לאומי ב-2011, בזמן עסקת שליט, הוא אומר בבוטות כי הוא אינו תומך בהסגרתה של תמימי לארצות הברית, בגלל הסכנה הטמונה בכך ליציבות בירדן.

בריאיון עם יעקב עמידרור, שעמד בראש המועצה לביטחון לאומי ב-2011, בזמן עסקת שליט, הוא אומר בבוטות כי הוא אינו תומך בהסגרתה של תמימי לארצות הברית, בגלל הסכנה הטמונה בכך ליציבות בירדן

"ירדן חשובה מאוד לביטחון השוטף שלנו. יש לנו את הגבול הכי ארוך איתה. היא הפכה לאזור חיץ נגד כל הצרות ממזרח – דאע"ש, איראן…".

בזכות ירדן, הוא מוסיף, ישראל אינה צריכה להקצות כוחות גדולים להגנה מפני האיומים הללו. כמובן, הוא מעיר, "אנו בהחלט עוזרים להם הרבה. אך יש תחום אחד שבו אנו לא יכולים לעזור לירדן – וזה במצב של מתיחות פנימית. אז בכל מה שקשור לירדן, יש שאלה אחת שאני תמיד שואל: כמה דבר זה או אחר יפגע בשלטונות שם?

"אם היית אומר לי, השלטונות בירדן יצטרכו לסבול מחוסר יציבות כי אחרת איראן תשיג פצצה גרעינית, הייתי אומר, בסדר, שיהיה. אבל אם אתה שואל אותי אם אנחנו צריכים לעזור לערער את השלטון שם כדי להביא איזו טרוריסטית מתועבת לארצות הברית – לא הייתי עושה את זה, כי נראה לי שזה יקשה מאוד על השלטונות שם; אם הם יסגירו אותה, הם יהיו בצרות".

אז מה עמידרור היה אומר למשפחת רוט? "לא מתפקידי להגיד למשפחה מה לומר", הוא משיב. "המשפחה תמשיך ללחוץ, וישראל לא צריכה להתערב".

תגובתו של ארנולד רוט לכך, שהגיעה במייל, הייתה נזעמת: "לא יעלה על הדעת שבתור אסטרטגיה, ישראל וארה"ב רואות (לדבריהן) את מילוי התחייבויותיה של ירדן לארה"ב לפי ההסכם ביניהן כאיום על ביטחון העולם כפי שאנו מכירים אותו. צדק משמעותו שממשלות צריכות להתמודד עם ההשלכות ההרסניות של חוסר צדק ושל הכישלון לכוננו ולהגן עליו. לאור ההתעלמות מאתנו והתבוסה שלנו נכון לעכשיו, אנו מאמינים שיש כלפינו הרבה דיבור כפול של פוליטיקאים בישראל ובארה"ב. זה היה שיעור בשבילנו לראות איך אנשים מתנערים מזה".

הבעת העמדה של עמידרור, שאינה חסרת היגיון, נגד הפעלת לחץ להסגרת תמימי הייתה מרשימה לא בגלל ההסבר שלו – שללא ספק מנחה הרבה מדרך החשיבה של ישראל במקרה הזה – אלא מפני שהיה מוכן לדון בעניין מלכתחילה.

אי-נכונותם של בעלי תפקידים בהווה לדבר לציטוט על הסיבה לכך שישראל אינה תומכת ברצונה המוצהר של ארה"ב לקבל לידיה את תמימי אינה מאוד מפתיעה. מדוע לעורר מחלוקת פומבית עם בעלת ברית שמעוניינת להביא לצדק אישה שהייתה שותפה לרצח של ישראלים? אבל בעלי תפקידים לא היו מוכנים להציע הסבר גם שלא לציטוט – שום חשיפת מידע על עמדתה של ישראל בנוגע למקרה.

ארנולד, שלדבריו תופס את "ממשלת נתניהו, ובעיקר אותו עצמו" כאחראים העיקריים לכישלון להבטיח שייעשה צדק במקרה, אמר לי ששום בעל תפקיד בארץ אינו מוכן לדון בנושא. אבל מה שהוא מכנה "חומת השתיקה", שנתקל בה, לא נועד לדעתו להימנע מעימות עם האמריקאים, אלא להגן על נתניהו פוליטית.

נתניהו הוא זה שבסופו של דבר חתם על עסקת שליט ושחרר את תמימי ואת כל הרוצחים האחרים. לכן, טוען רוט, ייגרמו לו נזק ומבוכה רבה אם ארה"ב תפעיל לחץ להסגרת תמימי, ובסופו של דבר תצליח ותחזיר אותה אל מאחורי הסורגים.

נתניהו הוא זה שבסופו של דבר חתם על עסקת שליט ושחרר את תמימי ואת כל הרוצחים האחרים. לכן, טוען רוט, ייגרמו לו נזק ומבוכה רבה אם ארה"ב תפעיל לחץ להסגרת תמימי, ובסופו של דבר תצליח ותחזיר אותה לכלא

זמן ישראל ניסה לשוחח על המקרה – בכלל זאת שאלות בסיסיות כגון אם ארה"ב התייעצה עם ישראל לגבי בקשת ההסגרה של תמימי ואם ישראל תומכת במאמצי ההסגרה – עם כמה בעלי תפקידים שיש להם נגיעה לנושא במשרד רה"מ, בכללם חברי המועצה לביטחון לאומי ונתניהו עצמו באמצעות דובריו. כל הניסיונות הללו נתקלו בגרסאות שונות של קיר לבנים: אין תגובה; אין לנו מה לומר בנושא.

ניסיונות לשוחח עם בכירים ודיפלומטים שונים, בהם שגריר ישראל בארצות הברית רון דרמר, גם הם לא הניבו תוצאות. משרד החוץ אמר שהוא אינו מעורב במקרה בשום צורה, וכמוהו גם שגרירות ישראל בירדן.

כמה מהגורמים שפנינו אליהם הפנו אותנו לגורמים אחרים, שגם הם לא שיתפו פעולה. במשרד ראש הממשלה ובמשרד החוץ, למשל, היו שהפנו אותנו למשרד המשפטים.

זמן ישראל הציג למשרד המשפטים את שלוש השאלות הבאות:

1. האם המשרד מילא תפקיד כלשהו, או קיבל מארצות הברית פנייה להתייעצות, בנושא ההסגרה? לדברי מקור שלנו, סביר שהתקיימה התייעצות ברמה מסוימת, וארצות הברית ללא ספק יידעה את ישראל במעשיה.
2. האם המשרד והממשלה תומכים במאמצי ההסגרה?
3. האם ממשלת ארה"ב, לפני עסקת שליט ב-2011, ביקשה מישראל באופן רשמי או בלתי רשמי שלא לשחרר אסירים שידיהם מוכתמות בדם אזרחים אמריקאים? (למרות שארה"ב ציינה כי לא מילאה כל תפקיד בהסכם, התובע הכללי דאז, אריק הולדר, כתב לבני הזוג רוט ב-2012 כי "השגרירות בת"א, יחד עם מחלקת המשפטים ומחלקת המדינה, הפצירו בישראל לפני שני השחרורים שבנדון שלא לשחרר אסירים שהיו אחראים לרצח או לפגיעה באזרחים אמריקאים לפני שירצו את עונשם עד תום").

דוברת משרד המשפטים הגיבה בנימה של "תעזבו אותנו" במסווה: המשרד, היא אמרה לנו לאחר בדיקה, "לא יענה או יגיב בנוגע לקשרים או דיאלוג בין מדינות".

כמה מדוברי המשרדים הממשלתיים ניסו בתחילה להשיב לנו בצורה מועילה, והבטיחו לפנות לבעלי התפקידים הנוגעים בדבר. כולם חזרו אלינו מתוך נימוס כמה ימים מאוחר יותר, לאחר שסיימו את הבירור שלהם. כולם אמרו כעת שאינם יכולים לעזור לנו בשום צורה. כמה מקורות פוטנציאליים, שהודו כי הם מכירים את הנושא, אמרו שהוא פשוט רגיש מכדי שיוכלו להציע תרומה כלשהי.

האם נתניהו כפה שתיקה על חברי ממשלה ודיפלומטים כדי לחסוך מעצמו נזק פוליטי בעקבות מקרה רוט-תמימי? האם ייתכן שמאותה סיבה הוא אפילו ניסה להניא את הממשל האמריקאי מלעסוק בנושא? ללא ספק, לדברי בכיר לשעבר במשרד ראש הממשלה; לא ייתכן, לדבריו של אחר.

כששאלתי על כך את שופט בית המשפט העליון לשעבר אליקים רובינשטיין, שמילא תפקיד מרכזי במשא ומתן על הסכם השלום עם ירדן ב-1994 ובניסוחו, הוא אמר: "שחררנו אותה. ייתכן שקיימת היום מבוכה על כך בממשלה. זה נראה משונה מאוד שהיא שוחררה, בהתחשב בחומרה הנוראה של המקרה הזה… זה מנוגד לשכל הישר, אבל, אני מדגיש, אני לא יודע מה היו נימוקי הממשלה.

"חיוני להתייחס לירדן בכבוד. ירדן היא לא מדינה חזקה, אבל היא בעלת חשיבות רבה עבור ישראל, עם הגבול המשותף הארוך ביותר", הוא הוסיף, כשהוא מהדהד את דבריו של עמידרור. "אם דעת הקהל בירדן תופסת את הסגרתה של אישה מרושעת כזאת לאמריקאים כחטא גדול, זה עשוי להשפיע על אופן הפעולה שלה".

"שחררנו אותה. ייתכן שקיימת היום מבוכה על כך בממשלה. זה נראה משונה מאוד שהיא שוחררה, בהתחשב בחומרה הנוראה של המקרה הזה… זה מנוגד לשכל הישר, אבל אני אני לא יודע מה היו נימוקי הממשלה"

רובינשטיין, שאחת מארבע הבנות שלו נפטרה מסרטן, הקדיש רגע כדי למסור את תנחומיו למשפחת רוט. "לאבד בת זה דבר איום, כמו שחוויתי על בשרי בנסיבות שונות מאוד", הוא אמר בקול עדין. "זה אבדן שאינו ניתן לתיקון".

* * *

גם בממשל האמריקאי שמרו על שתיקה. לא מחלקת המשפטים, לא מחלקת המדינה ולא מדור "פרסים עבור צדק" במחלקת המדינה היו מוכנים להגיב לכתבה – אולי באופן מובן. במשך שנים תמימי חשבה שהיא מוגנת לחלוטין בעמאן מפני העמדה לדין; אם זה עומד להשתנות, לא יהיה מן הראוי להזהירה.

אבל מחלקת המדינה אמרה בינואר לפוקס ניוז שבקשת ההסגרה בעלת "חשיבות ייחודית" (בפוקס ניוז תיארו את תמימי כ"אישה המבוקשת ביותר בעולם").

בעוד ששגריר ארצות הברית בישראל, דיוויד פרידמן, העדיף שלא להתייחס לנושא, קודמו, דן שפירו (כיום, עמית מחקר אורח במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב) נחוש בדעתו שתמימי אכן צריכה להיות מוסגרת לארצות הברית – ומוטב באמצעות משא ומתן עם ירדן. "הן ממשל אובמה והן ממשל טראמפ לא הפעילו מספיק לחץ על ירדן להסגיר לידיהם את תמימי", אומר שפירו.

"אין ספק שבנוגע למעורבות טרוריסטית ברצח אזרחים אמריקאים, לארה"ב יש זכות מלאה לדרוש את הסגרתה. ירדן היא בעלת ברית קרובה, והיא צריכה לכבד את נקודת המבט של הצד האמריקאי".

כמובן, אומר שפירו, "איש לא רוצה לגרום קשיים למלך ירדן, מפני שהוא בעל ברית קרוב, מפני שהיציבות בירדן חשובה, והיא שותפה ביטחונית של ארה"ב ושל ישראל. אבל יש כאן עיקרון שלא נבחן כראוי". נוסף על כך, הוא מעיר, "ארה"ב היא בעמדת יתרון בגלל כל הסיוע שאנחנו מספקים לירדן; זה אמור לעזור לנו לפתור את המקרה הזה".

לשאלה על משמעות הצהרתה של ארה"ב כי היא מחשיבה את ירדן למי שאינה מכבדת את הסכם ההסגרה, שפירו משיב: "זה אומר שארה"ב כנראה הגבירה לפחות באופן שולי את תשומת הלב שלה לנושא ואת הלחץ על ירדן להסגירה".

מה שצריך לעשות עכשיו, לדבריו, הוא לנהל "שיחות ישירות עם ממשלת ירדן… על דרכים להשגת המטרה שלנו ולבחון איך אנחנו יכולים לנצל את היתרון שיש לנו כדי לעודד את הירדנים לעשות את זה אם הם יישארו בסירובם".

בהתייחס להתקבלות השלילית הצפויה להסגרה ולקשיים שהדבר יגרום להנהגת ירדן, שפירו מדגיש כי "זה שיקול ביטחוני לגיטימי לנסות לפתור את המקרה בדרך שלא תגרום אי-יציבות או קשיים פוליטיים לבעלת ברית חשובה במזרח התיכון".

עם זאת, הוא שב ואומר, "מעורב בכך עיקרון, וזהו עיקרון שארצות הברית עומדת מאחוריו בבירור: הוגשו אישומים נגד תמימי והוגשה בקשה להסגרתה, אבל לא נעשה מספיק כדי לגרום לירדן למלא את הבקשה".

בתשובה לשאלה מה ארה"ב יכולה וצריכה לעשות כדי ללחוץ על עמאן ולנצל את היתרון מולה, שפירו מציין "אפשרות להצמיד תנאים לכמה ערוצי סיוע" ו"צורות אחרות של תמריצים ולחצים דיפלומטיים שאפשר להפעיל גם ביחסים קרובים".

יש חשיבות מכרעת, לדבריו, לכך שירדן תבין שהנושא ימשיך להוות מקור למתיחות ביחסים שחשובים גם להם, ושיהיה להם תמריץ לרצות להסירה.

באופן אידאלי, הוא אומר, ארצות הברית צריכה לעבוד יחד עם הירדנים כדי למזער את החיכוך שתגרום הסגרתה של תמימי. "זאת הדרך הנכונה להשגת פתרון – לא באמצעות הפעלת לחצים וסחיטה של הירדנים, אלא באמצעות שיח בין בעלות ברית, שבו הם מבינים שהם חייבים למלא את ההתחייבות הזאת, ואנחנו מבינים שצריך לעשות את זה בדרך שתמזער את הנזק".

אפשר למצוא "דרכים יצירתיות" שונות ומגוונות כדי לעזור לירדנים לצמצם את הנזק האפשרי, וארצות הברית ללא ספק צריכה לתת להם "זמן ומרחב להודיע לנו איך הם מתכוונים לעשות את זה", אומר שפירו. "זה שונה מאוד מהיעדר השיח הממושך, שבו הם פשוט מסרבים לדון בזה ואנחנו ממשיכים בעסקים כרגיל".

הונליין ומנכ"ל ועידת הנשיאים ויליאם דארוף אמרו לזמן ישראל בפברואר כי זו שערורייה שתמימי מתהלכת חופשיה בירדן. "אני בקשר עם ההורים, ואנחנו מגבירים את המעורבות שלנו בזה", אומר הונליין. "הם צודקים: זו שערורייה.

"בגלל העמדה הרגישה שהמלך נמצא בה, כולם הולכים על בהונות. בצדק, יש לנו יחסים טובים איתו, וכשהוא מגיע לאמריקה הוא תמיד נענה לנו ואנחנו רוצים לראות אותו מתחזק. אנחנו לא רוצים לסכן את היציבות של ירדן, דבר שיהיו לו השלכות חמורות על ישראל, על כולם באזור. אבל זה באמת מצב בלתי קביל".

מלבד עקרון הצדק הפשוט, חבר הקונגרס פרי – שהציע להתנות את הסיוע לירדן בכיבוד הסכם ההסגרה – העלה עוד נקודה מרכזית בשקילת האיזון בין הפעלת לחץ על ירדן להסגרת תמימי לבין שימור היציבות הפנימית בירדן: ההכרח שלא לאפשר לירדן, או לשום מדינה אחרת לצורך העניין, להפוך למקלט לטרוריסטים.

"עשיית צדק עם משפחותיהם של שלושת האמריקאים שנהרגו בפיצוץ חסר ההצדקה באוגוסט 2001 היא בעדיפות עליונה. על פי החוק האמריקאי, יש לנו סמכות חוקית להעמיד לדין פרטים שהתקפותיהם נגד אזרחים אמריקאים מחוץ לאדמת ארצות הברית הסתיימו במוות; לפיכך, אנחנו מבקשים את הסגרתה הצודקת של אל-תמימי מידי ירדן", כתב פרי בהודעת דואר אלקטרוני.

"חוסר הנכונות של ירדן לשתף פעולה עם בקשת ההסגרה שלנו הוא בלתי קביל, ואני חושש שסירובה יהפוך אותה למקלט עבור טרוריסטים ופושעים בינלאומיים.

"אם ירדן אינה מוכנה לאפשר לתמימי לעמוד למשפט בארצות הברית על מעשים שהיא מתגאה ומתרברבת בהם בפומבי", הוא הוסיף, "זהו מסר מסוכן מאוד לגורמים רעים אחרים ששוקלים לתקוף אזרחים תמימים".

"אם ירדן אינה מוכנה לאפשר לתמימי לעמוד למשפט בארצות הברית על מעשים שהיא מתגאה ומתרברבת בהם בפומבי", הוסיף פרי, "זהו מסר מסוכן מאוד לגורמים רעים אחרים ששוקלים לתקוף אזרחים תמימים"

* * *

נכון למועד כתיבת שורות אלה, לא ברור כמה לחץ מתכוונת ארצות הברית להפעיל עכשיו על הירדנים. בני הזוג רוט בהחלט אינם עוצרים את נשימתם. אבל הם גם לא מוותרים על המאבק. ארנולד רוט הודה שאפילו כמה מילדיהם שואלים אותם לפעמים אם לא עדיף שהם פשוט "ישחררו". אבל הם לא יכולים, הוא הסביר בתכתובת דואר אלקטרוני בעקבות הראיונות שערכנו.

"חוסר הצדק שבמצב הזה, שבו אנחנו איבדנו את מלכי , ותמימי פתחה בקריירה של כוכבות והפצת קנאות מסוכנת, היה ועדיין כואב ולא הוגן בצורה שאי-אפשר לתאר. באותה נשימה, אנו תמיד מנסים להיות ברורים ככל האפשר… שאנחנו לא רוצים לראות אותה מתה (ההצעה עולה לפעמים, עם אזכור חרישי למוסד), אלא מועמדת למשפט פומבי ונשפטת לעונש הולם. אנו רוצים להשיג צדק ולא נקמה".

אם כך, כמה אופטימיים הם צריכים להיות?

דאוד כותאב, העיתונאי והפרשן מעמאן, נחוש בדעתו: "ירדן לא תסגיר אותה. אני יכול להבטיח לך את זה. לא מדובר בתחום אפור. זה יהיה עניין בעייתי מאוד עבור ירדן…

"גם כשהמצב בין ירדן לישראל היה טוב יותר, היה קשה מאוד להסגירה. אבל במצב היחסים הגרוע שקיים היום, הסגרה שלה תהיה בגדר התאבדות. ירדן לא תמסור לאמריקאים מישהי שנתפסת כפטריוטית פלסטינית. שלא להזכיר את העובדה שארה"ב הציבה את ירדן בעמדה קשה מאוד כשהיא הציגה תכנית לפתרון הסכסוך שכוללת נזק גדול לירדן. למה שירדן תסגיר אותה עכשיו?".

אבל ייתכן שעמידרור, היועץ לביטחון לאומי שבמשמרת שלו הושגה עסקת שליט, הציג את המצב לאשורו בצורה הגלויה ביותר. לאחר שהסביר מדוע ישראל, מתוך דאגה ליציבות ירדן, לא צריכה לדחוף להסגרה, הערתי שאמריקה ודאי מודעת לרגישויות האלה, ועדיין היא מוחה עכשיו בפומבי על סירובה של ירדן לפעול. "כן", השיב, "אבל לאמריקאים אכפת פחות מאתנו, הרבה פחות, מה קורה בירדן…"

"אף פעם לא ממש הבנתי איך זה עובד", הוא המשיך. "אבל לאמריקאים לא אכפת איזה נזק נגרם כשמישהו באחת מזרועות הממשל שלהם פועל למען עשיית צדק כפי שהם רואים את זה. הם שונים מאתנו לחלוטין".

אם כך, לחצתי, הוא לא רואה את ההתפתחויות האחרונות כמס שפתיים בלבד לאידאל הצדק מצד ארצות הברית?

"יש להם את הגישה שלהם", אמר עמידרור. "קשה מאוד לבוא אליהם ולומר, כן, אבל דבר זה או אחר ייפגע כפועל יוצא מכך. אם הבית הלבן לא יעצור את זה, טחנות הצדק אולי יטחנו לאט, אבל הן יטחנו במלוא העוצמה ובסבלנות אדירה".

* * *

כמה ימים לאחר שמלכי רוט נרצחה, כתב בכיר של רשת ABC האוסטרלית פנה לארנולד בבקשה לקיים איתו ריאיון. היות שזה היה עדיין בזמן השבעה, ארנולד סירב וחזר אליו כמה ימים מאוחר יותר. כתב ה-ABC, בדומה לשדרנית מה-BBC, רצה לראיין אותו ראש בראש עם אביו של אל-מסרי.

ארנולד: "הוא אמר לי: 'אני לא אמריקאי, חבר. אני רוצה לתת כיסוי הולם'. אמרתי, תקשיב, חבר, אני לא מוכן לעשות את זה. הוא אמר, האב מתנגד למעשה של הבן שלו. הוא רוצה שלום. האב, כך התברר לאמיתו של דבר, התראיין חמש פעמים ביום הראשון לאחר הפיגוע ואמר, אני כל כך גאה בבן שלי, ואני מקווה שגם הבנים האחרים שלי יהרגו יהודים בעצמם. הכתב הזה, שלא מדבר ערבית, רוצה להגיד לי שאביו של הרוצח של בתי הוא בחור טוב…"

קולו של ארנולד דועך, והוא משתתק.

דיברנו במשך כמה שעות, וזו ההפסקה הארוכה ביותר שהוא עשה בדבריו.
"כל זה הורס אותי", הוא אמר לבסוף. "הבת שלנו הייתה אדם כל כך טוב.
"אני יכול לדבר על זה בפנים רגועות, אבל זה הורס אותי".

בהכנת הכתבה השתתף אדם רזגון