אין מחצבות מאושרות, בטח לא בגדה המערבית

פרק 5מחצבות היו ביזנס חשוב בכלכלה הפלסטינית, ענף ייצוא מרכזי שמעסיק עשרות אלפי עובדים ● אך אחרי שהגדה בותרה במסגרת הסכמי אוסלו, הופרדו למעשה רוב עובדי המחצבות הפלסטינים מכור מחצבתם ● וכך החלו המחצבות הישראליות לשגשג, ולספק כ-20% מחומרי הבנייה בישראל ● אמיר בן-דוד ממשיך במסע על מפת הסיפוח, והפעם הוא הולך אחרי הכסף

מחצבת כוכב השחר בגדה המערבית (צילום: אמיר בן-דוד)
אמיר בן-דוד
מחצבת כוכב השחר בגדה המערבית

כל המחצבות בעולם דומות זו לזו, וכולן אומללות כל אחת על פי דרכה המאובקת. ראית מחצבה אחת, ראית את כולן. זה תמיד אותו כביש גישה משובש, שיורד מהדרך הראשית אל תוך פצע לבן שנפער בהר. תמיד עולים מסביב אותם קולות מתכתיים של טרררר… טקטקטק…. טרררר…. עם אותו מקדח גמלוני שחוצב באבן.

מישהו צועק, בדרך כלל בערבית, וההד חוזר מהסלעים החשופים. ומלמטה עולות משאיות – משום מה הן תמיד צהובות – ובהן נהגים בעלי עורף פר שזוף ומיוזע ומראה רגוז, שגמרו להעמיס מחצבים, ומחכים בקוצר רוח שסדרן העבודה התורן יחתום להם כבר על אישור היציאה וישלח אותם לדרכם, אל אתרי הבניה. האוויר תמיד כבד, מחניק ומשרה דכדוך. קשה לנשום במחצבה, ונשימה היא הרגל שלא קל להשתחרר ממנו.

אין מחצבות מאושרות, בטח לא בגדה המערבית, ומחצבת "כוכב השחר" לא שונה, למרות שמה האופטימי. ודווקא ב"כוכב השחר" אני מוצא את עצמי באמצע יום עבודה עמוס, בפרק הזמן הקצר שבין משאית למשאית, יושב בתוך חדרון קטנטן בחברת ש' מההתנחלות "אש קודש" ומנהל איתו שיחה משונה מאוד, ישראלית מאוד, על הסיפוח שאולי עומד בפתח, על זכויות אדם בשטחים, על יהודים וערבים ומה שביניהם, על הבטחות אלוהיות שניתנו או לא ניתנו במעמד הר סיני, ועל הפריווילגיות המיוחדות שמגיעות או לא מגיעות לעם הנבחר.

הכניסה למחצבת כוכב השחר בגדה המערבית (צילום: אמיר בן-דוד)
הכניסה למחצבת כוכב השחר בגדה המערבית (צילום: אמיר בן-דוד)

השיחה שלנו נקטעת מדי פעם כשש' – שמוכן לדבר איתי, אבל לא מסכים ששמו יוזכר כאן, כי הוא לא סומך על התקשורת, ונראה לי שגם לא כל כך עלי – קורא ברמקול לאחד מנהגי המשאיות הערבים, שממתינים בדריכות לקריאות, שיתקרבו לחלון הקטן בחזית המשרד ויקבלו את המסמכים שהם מחכים להם, כדי שיוכלו להתחפף כבר מכאן.

בזמן שש' מטפל בעוד משאית, אפשר להיזכר בסמטוכה המיוחדת שמבדילה את "כוכב השחר" ואת המחצבות בגדה המערבית בכלל ממחצבות אחרות בעולם.

מחצבות היו תמיד ביזנס חשוב בכלכלה הפלסטינית. ענף ייצוא מרכזי – כ-17% מהייצוא הפלסטיני – שמעסיק עשרות אלפי עובדים.

אחרי שהגדה המערבית בותרה בהסכמי אוסלו לשטחי A, B ו-C, הופרדו למעשה רוב עובדי המחצבות הפלסטינים מכור מחצבתם. הערים הגדולות ומחנות הפליטים, שבהם מתגוררים רוב הפלסטינים, הוגדרו שטחי A (שבשליטת הרשות), אבל מחצבות מעצם מהותן לא נמצאות במרכזי ערים אלא בשטחים הפתוחים, המרוחקים יותר – שרובם הוגדרו שטחי C שבשליטת ישראל.

אחרי הסכמי אוסלו, הופרדו למעשה רוב עובדי המחצבות הפלסטינים מכור מחצבתם. הערים הגדולות ומחנות הפליטים, שבהם מתגוררים רוב הפלסטינים, הוגדרו שטחי A, אבל המחצבות הוגדרו שטחי C שבשליטת ישראל

עד 1994 המנהל האזרחי נהג – בדרך כלל – על פי הגדרת התפקיד שלו: הסדרת העניינים האזרחיים של האוכלוסייה שנמצאת בשטח הכבוש. מעת לעת הוא חידש והעניק למחצבות הפלסטיניות בגדה רישיונות עבודה. אחרי חתימת הסכם אוסלו הפסיק המנהל להנפיק רישיונות למחצבות פלסטיניות חדשות, כשבמקביל צצו עוד ועוד מחצבות ישראליות.

מחצבה ליד חברון, ב-2009 (צילום: Najeh Hashlamoun/Flash90)
מחצבה ליד חברון, ב-2009 (צילום: Najeh Hashlamoun/Flash90)

ב-2012 המנהל גם הפסיק לחדש את הרישיונות של המחצבות הפלסטיניות הקיימות, ומאז כמעט כל ענף המחצבות הפלסטיני מוגדר "פעילות בלתי חוקית".

בעולם האמיתי לא השתנה דבר: החוק נשאר אותו חוק, הפועלים אותם פועלים ועשרות המחצבות הפלסטיניות נותרו באותו מקום – הן רק עברו לפעול בלי רישיון, מה שאיפשר פשיטות תקופתיות, החרמת ציוד, קנסות, טרטורים. הפעלת המסחטה הבירוקרטית, שיכולה להוציא גם לאופטימיסט הגדול ביותר את החשק לחיות.

הפועלים הפלסטינים שנשבר להם לעבוד יום-כן-יום-לא-יום-אולי עברו לעבוד במחצבות הישראליות, כמו "כוכב השחר". זה הרקע לאחד הטיעונים המקובלים ביותר של מצדדי הסיפוח, שהפלסטינים עצמם, אם רק נקשיב להם באמת, בלי להתנשא עליהם, נגלה שהם בכלל מעדיפים לעבוד אצל ישראלים כי גם הם יודעים שישראל הביאה שגשוג כלכלי לאזור ולכן הוא טובה גם להם.

אם לא נותנים לך לעבוד ומערימים עליך אינספור קשיים, מה תעשה? תלך לעבוד אצל מי שיאפשר לך.

זה מהצד של המועסקים. למשוואה הזו יש גם צד שני, הצד של המעסיקים: אם יש לכם עסק, ועומד לרשותכם צבא ומנגנון בירוקרטי משוכלל, שיעזור לכם לפגוע במתחרים שלכם, לדכא אותם, להקשות עליהם את החיים – לכם יהיה יותר קל לעשות עסקים, נכון?

מחצבה ליד חברון, ב-2009 (צילום: Najeh Hashlamoun/Flash90)
מחצבה ליד חברון, ב-2009 (צילום: Najeh Hashlamoun/Flash90)

וכך המחצבות הפלסטיניות דעכו והמחצבות הישראליות החלו לשגשג, ולספק כ-20% מחומרי הבנייה בישראל. מחקר של מנהל מקרקעי ישראל מלפני חמש שנים קבע כי "לולא פעילות המחצבות ביו"ש היה הענף נקלע כבר לפני שנים למשבר של חוסר בהיצע, אשר לו השלכות חמורות אף מעבר לעליית המחירים". ענף חיוני, מה שנקרא.

כשאנחנו מדברים עכשיו על סיפוח, חשוב לזכור גם את הסיפור של המחצבות, שהוא רק חלק מהסיפור הגדול יותר של האינטרסים הכלכליים בגדה. העצה העיתונאית הקלאסית, פולואו דה מאני, תקפה כאן במיוחד. "זאת נקודה קריטית להבנת הנושא עצמו בפרט והאחיזה הישראלית בשטחים בכלל", כתב פרופ' עידן לנדו בבלוג שלו.

"נסיגה מן השטחים וויתור על משאבי הטבע שלהם יפגעו באינטרסים כלכליים רבי עוצמה של שחקנים מרכזיים במשק הישראלי. האינטרס הברור של בעלי המחצבות, חברות הבנייה והקבלנים, הוא להמשיך להנות מקרן השפע של השטחים, כל עוד אפשר.

"על פי החוקרים של מנהל מקרקעי ישראל, בשטחים יש עוד עתודות של 120 מיליון טון אבן לשוק הישראלי. השמאל הישראלי, ששקוע בשיח 'היפרדות' ובדיונים אינסופיים על ערכים וחזון, אף פעם לא הבין את הממד החומרי, הקולוניאלי לגמרי, שחורץ את גורל השטחים".

"בשטחים יש עוד עתודות של 120 מיליון טון אבן לשוק הישראלי. השמאל הישראלי, ששקוע בשיח 'היפרדות' ובדיונים אינסופיים על ערכים וחזון, אף פעם לא הבין את הממד החומרי, הקולוניאלי לגמרי, שחורץ את גורל השטחים"

ובמקרה של מחצבת "כוכב השחר" הממד החומרי הזה לא רק חורץ גורלות, אלא ממש נוגס נגיסות ענקיות בגב ההר, שמפתה להשתמש בהן כמטאפורה למצב.

מחצבת כוכב השחר בגדה המערבית (צילום: אמיר בן-דוד)
מחצבת כוכב השחר בגדה המערבית (צילום: אמיר בן-דוד)

העיתונאים גיא לשם ועמיר רפפורט פירסמו בדצמבר 1999 ב"ידיעות אחרונות" את הסיפור שמאחורי מחצבת "כוכב השחר". בקיצור נמרץ: חברת "כוכב השחר" הוקמה ממש סמוך להסכמי אוסלו, בספטמבר 1993 על ידי שניים – משה רבינוביץ' מההתנחלות אלקנה ואסתר קישיק כהן מההתנחלות "כוכב השחר". בעלה של אסתר קישיק כהן – דוד קישיק כהן, דמות מוכרת מאוד בגדה – עבד באותו זמן כראש יחידת הפיקוח של המינהל האזרחי.

זמן קצר אחרי שנרשמה חברת "כוכב השחר" של אסתר קישיק כהן, קודמה במינהל האזרחי שבו עבד בעלה דוד קישיק כהן תוכנית מיתאר מספר 52/23 עבור "מחצבת כוכב השחר". התוכנית אושרה בסוף 1994 והמחצבה החלה לפעול ולשגשג. היום "כוכב השחר" היא אחת מעשר המחצבות הישראליות שפועלות בגדה המערבית. היא עברה מאז כמה ידיים, ומופעלת היום על ידי קבוצת הבניה "ארגיל".

מבחינת המשפט הישראלי, הסיפור שמתואר כאן אינו בעייתי. יש על זה פסיקת בג"ץ, הגוף הזה שהמתנחלים מתעבים וטוענים שהוא מתנכל להם, כשבעצם הוא מעניק את חותמת הכשרות המשפטית והמוסרית לרוב העניינים השנויים במחלוקת.

בשנת 2009 עתר ארגון "יש דין" לבג"ץ בדרישה להפסיק את הכרייה והחציבה של מחצבות ישראליות בגדה המערבית, בטענה שהכרייה של אוצרות טבע בגדה המערבית לשימושה של מדינת ישראל היא מעשה בלתי חוקי על פי החוק הבינלאומי.

פועל פלסטיני במחצבה ליד חברון ב-2017 (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)
פועל פלסטיני במחצבה ליד חברון ב-2017 (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)

אנשי "יש דין" הציגו לשופטים מסמך של משרד הפנים המעיד על כך ש-75% ממוצרי החציבה הישראלית בגדה המערבית הועברו לשטחי ישראל לשימוש תעשיית הבנייה הישראלית. "עניינה של עתירה זו בפרקטיקה בלתי חוקית של ניצול כלכלי ברוטלי של שטח כבוש לצרכיה הכלכליים הבלעדיים של המעצמה הכובשת, תוך הפרה בוטה וחזיתית של עקרונות בסיסיים של המשפט הבינלאומי", נכתב בעתירה.

"פשע שאנחנו מבצעים באדמת הגדה המערבית, כאשר את מרבצי האבן והחצץ שלה אנחנו שולפים מבטן האדמה ומעבירים במשאיות לתחומיה הריבוניים של מדינת ישראל ולצרכי הכלכלה הישראלית. במשפט הבינלאומי, פעילות מסוג זה מהווה הן הפרה של דיני הכיבוש והן של דיני זכויות האדם ובמקרים מסוימים אף מוגדרת כביזה".

"פשע שאנחנו מבצעים באדמת הגדה המערבית, כאשר את מרבצי האבן והחצץ שלה אנחנו שולפים מבטן האדמה ומעבירים במשאיות לתחומיה הריבוניים של מדינת ישראל ולצרכי הכלכלה הישראלית"

בעקבות הגשת העתירה הודיעה המדינה במאי 2009 כי תקפיא את כל הליכי הקצאת הקרקעות לצורכי חציבה בגדה המערבית, וכי לא תאפשר הרחבת מחצבות קיימות. הפרקליטות הודיעה, כי החלה בעבודת מטה לבחינה משפטית של חוקיות פעולות החציבה על ידי חברות ישראליות.

פועלים פלסטינים במחצבה ליד חברון, ב-2017 (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)
פועלים פלסטינים במחצבה ליד חברון, ב-2017 (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)

במאי 2010 פרסמה המדינה מסמך מקיף על מדיניות החציבה שלה בגדה המערבית, בו טענה כי מדובר בסוגיה מדינית שאף נידונה בהסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית, ולכן אין מקום שבית המשפט יתערב בנושא. המדינה הודתה כי הרוב המוחלט של תוצרי המחצבות משמש את ישראל, אולם טענה שמדובר בחלק מזערי מחומרי החציבה הקיימים בגדה המערבית. עם זאת, המדינה התחייבה שלא יוקמו מחצבות ישראליות חדשות מעבר לקו הירוק.

במאי 2010 פרסמה המדינה מסמך מקיף על מדיניות החציבה שלה בגדה, בו טענה כי מדובר בסוגיה מדינית שאף נידונה בהסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית, ולכן אין מקום שבית המשפט יתערב בנושא

בדצמבר 2011 דחה בג"ץ את העתירה. בפסק הדין כתבה נשיאת העליון דאז, דורית ביניש, כי כריית המחצבים איננה מנוגדת לחוק הבינלאומי. עוד נקבע בפסק הדין כי הפסקת הכרייה עלולה לפגוע קשות בבעלי המחצבות, באוכלוסייה ובכלכלה הפלסטינית.

גם הבקשה לדיון נוסף בנושא נדחתה על ידי שופט בג"ץ אליעזר ריבלין. הבקשה לדיון נוסף כללה חוות דעת מקיפה של מומחים למשפט בינלאומי שטענו כי פסק הדין של בג"ץ שמאפשר את המשך כריית המחצבים על ידי ישראל בגדה "יוצר מהפכה של ממש בדיני התפיסה הלוחמתית", והזכירו את העיקרון שישראל התנהלה לאורו – ולכאורה עדיין מתנהלת לאורו, לפחות עד שתחליט רשמית על סיפוח השטח – לפיו שליטתה בשטח היא זמנית, עד שיושג הסדר שיהיה מקובל על כל הצדדים.

מחצבת כוכב השחר בגדה המערבית (צילום: אמיר בן-דוד)
מחצבת כוכב השחר בגדה המערבית (צילום: אמיר בן-דוד)

כשאנחנו מדברים עכשיו על סיפוח, אין ברירה אלא לחזור שוב ושוב על הנקודה העקרונית הזאת. השטח ממילא מסופח דה-פקטו. כמו מחצבת "כוכב השחר". כמו כל המחצבות הישראליות בגדה.

הסיפוח הזה שפעם קראו לו "סיפוח זוחל" ובהמשך הוא למד ללכת ואחר כך התחיל לרוץ ולהתאמן לאולימפיאדה של הסיפוחים, עבר עם השנים גלגולים שונים, עמד במבחנים משפטיים, שירת בעלי אינטרסים מגוונים – בעיקר ישראלים ומאז הסכמי אוסלו גם את האליטה שמקורבת לרשות הפלסטינית – ואת טביעות אצבעותיו אפשר למצוא בכל מקום. מהמחצבים שמתחת לאדמה במחצבת "כוכב השחר", דרך המים המעטים שזורמים בנחלים המזוהמים, ועד לנתיבי הטיס בשמים.

הסיפוח הזה שפעם קראו לו "סיפוח זוחל", למד ללכת ואחר כך התחיל לרוץ ולהתאמן לאולימפיאדה של הסיפוחים, עבר עם השנים גלגולים שונים, עמד במבחנים משפטיים, ושירת בעלי אינטרסים מגוונים

אבל הדיון המשפטי-פוליטי-מוסרי הזה לא ממש מעניין את ש' מההתנחלות "אש קודש", שסיים עכשיו לשלח לדרכן משאיות עם חומרי בנייה. הוא לא אוהב ולא סומך על עיתונאים בכלל, ובטח לא על העיתונאי התל אביבי המוזר שצץ לו במשרד באמצע יום עבודה ורוצה לדבר איתו על סיפוח. גם הסיפוח לא ממש מעניין את ש' מ"אש קודש". הוא שמע על זה משהו, אבל לא ממש התעניין. הוא בכלל רוצה להבין איך זה יכול להיות שבן שיחו התל אביבי, לא מאמין בבורא עולם ובהבטחה שנתן לעמו ישראל.

* * *

מחר, בפרק הבא: שיחה נוגעת ללב עם ש' מ"אש קודש"

עוד 1,588 מילים
סגירה