כל משפחה אומללה אומללה בדרכה, וכל דיקטטורה דיקטטורה בדרכה.
אנשים חושבים שדיקטטורה זה רשימת שינדלר, יום אחד הכל שחור לבן ומרתפי העינויים מאובזרים בסאדיסטים במדים. זה לא עובד ככה.
דיקטטורה זה סך הכל משטר שמדוכא בו פלורליזם פוליטי טבעי.
אנשים חושבים שדיקטטורה זה רשימת שינדלר, יום אחד מרתפי העינויים מאובזרים בסאדיסטים במדים. זה לא עובד ככה. דיקטטורה זה בסך הכל משטר שמדכא פלורליזם פוליטי טבעי
כל דיקטטורה מתאפיינת בדרכים שונות שבה היא מדכאת את הפלורליזם הפוליטי הטבעי. בדיקטטורה בברזיל למשל, הזמרים הכי גדולים ואהובים הוגלו מברזיל. לא תלשו להם ציפורניים. המוסיקאים ז'ילברטו ז'יל וקייטנו וולוסו למשל קיבלו אפילו אישור מהמשטר לעשות הופעת פרידה לגייס לעצמם כסף לטיסה.
במזרח גרמניה השטאזי הגדיר את ״סטנדרט הזהב״ של איסוף מודיעין על אזרחים מהאזנות, תצפיות ורשת ענפה ביותר של מלשינים – ועם זאת, אפשרו כל הזמן לזרזיף של מתנגדי משטר לברוח למערב כדרך למנוע צמיחה של תנועת נגד.
בצ׳ילה, בין השאר, על פי העדויות, עינו מתנגדות ומתנגדי משטר על ידי אונס באמצעות כלבים והחדרת עכבישים ועכברושים חיים, והשליכו את גופות הנרצחים לים ממסוקים – אבל הזמינו את הכלכלן מילטון פרידמן לדבר על איזה יופי של כלכלה חופשית הם עושים.
המיסקונספציה הכי נפוצה לגבי דיקטטורה, זה שאין בכלל מתנגדי משטר ואין ביטויים של מחאה. כך אפילו שפי פז הסבירה לי בטוויטר שלא יתכן שישראל היא דיקטטורה כי עובדה שנותנים ל״שמאל הרדיקלי״ להפגין בכיכר העיר.
אין טעות גדולה יותר. בכל דיקטטורה תמיד יש מחאה, גם גלוייה וגם סמוייה. גם בדיקטטורות מתקיימות הפגנות, מפיצים טקסטים מחאתיים ומוסיקת מחאה. אנשים משתייכים לארגונים מתנגדי משטר, וכפי שאנחנו יודעים, בסוף גם צוברים מספיק כח כדי להפיל דיקטטורות.
בצ׳ילה, בין השאר, עינו מתנגדות ומתנגדי משטר באונס ע"י כלבים, עכבישים ועכברושים, והשליכו את גופות הנרצחים לים ממסוקים – אבל הזמינו את הכלכלן מילטון פרידמן לדבר על איזה יופי של כלכלה חופשית הם עושים
אז זו הזדמנות טובה להדגים דרך כל מה שקרה סביב ההפגנה נגד מלחמת הסיפוח ובעד דמוקרטיה ושלום ב-6.6.20 את מה שמאפיין את מדינת ישראל כדיקטטורה. כמשטר שמדכא פלורליזם פוליטי.
1
בשבוע לפני ההפגנה, המשטרה מנסה למסמס אותה ללא הצלחה. אי אפשר לצעוד, אולי תעבירו למקום אחר, לא נסגור לכם כבישים. אבל זה לא עובד, המארגנים עומדים יפה בלחצים.
2
יומיים לפני ההפגנה, באופן חסר תקדים, מודיעים במהדורת החדשות של ערוץ 12 שההפגנה בוטלה. ממתי מודיעים בישראל בחדשות שהפגנה בוטלה? אף פעם. התקשורת מפזרת דיסאינפורמציה כדי לדכא מחאה.
3
לא נכנס לכך שאיימן עודה עבר 2 בדיקות קורונה שליליות ועדיין חוייב להיות בבידוד ולא לדבר בהפגנה, לעומת אתם יודעים מי.
4
ההפגנה מתקיימת, עולה על גדותיה מרב משתתפים, המשטרה חייבת לסגור את אבן גבירול.
בסוף ההפגנה מתחילים מעצרים אלימים, המשטרה תוקפת צלם של הארץ שמתעד מעצר אלים, הודפת אותו לרצפה ומרסקת לו את הציוד המקצועי.
5
תקשורת המיינסטרים וכל השופרים בתיאום מושלם מדברים ומפיצים שוב ושוב תמונות (חלקם מהפגנות אחרות) שהיו בהפגנה דגלי הרשות הפלסטינית.
השמאל נוהג לומר לפעמים שבגין היה מתבייש במעשי הימין.
אתמול ללא ספק רבין ז״ל היה מסמיק מבושה כאשר ראה את נושאי שמו ומוקירי זכרו לכאורה.
תומכים בטרור.
ובמי שרוצים לחסל את מדינת ישראל.
ומניפים דגלים של ארגון טרור.
אני במקומם הייתי מבקש סליחה ממנו על שזה נעשה בכיכר שנושאת את שמו— שמעון ריקלין (@Riklin10) June 7, 2020
שמעון ריקלין מגדיל ומכנה את כל משתתפי ההפגנה תומכי טרור בציוץ בטוויטר, שמזכה אותו לראיון עם אמנון לוי בערוץ 13 שם הוא מבהיר:
״ישראלים שהולכים עם גדלי טרור מבחינתי ברור, הם ישראלים על תנאי, זה אפילו שאלה בן אדם כזה, אם בכלל מותר לו להיות ישראלי״.
יומיים לפני ההפגנה, באופן חסר תקדים, מודיעים במהדורת החדשות של ערוץ 12 שההפגנה בוטלה. ממתי מודיעים בישראל בחדשות שהפגנה בוטלה? אף פעם. התקשורת מפזרת דיסאינפורמציה כדי לדכא מחאה
עכשיו, כדי להבין מה קורה כאן צריך לחזור ליום בו ראש המשטר הנאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים עמד למשפט, ואותו שמעון ריקלין יחד עם ינון מגל רקדו לכבודו עם עוד קומץ תומכים.
באותו היום התקשורת סיפרה על המונים שהגיעו לתמוך בנאשם. זה היה שקר. היו קומץ תומכים, ופי עשרה מתנגדים. אבל מי שלומד מה קורה מהתקשורת הבין שיש המון אנשים שתומכים בנאשם בפלילים, וקומץ קיצוני וספק פלילי של מתנגדים לסיפוח.
האמת היא ש-53 שנה המדיניות הרשמית של כל ממשלות ישראל זה להתנגד לסיפוח.
זה בערך הדבר הכי מוסכם בחברה הישראלית.
אבל עכשיו ראש המשטר החליט לרצות את חברו שזקוק לכסף של אוונגליסטים כדי לנצח בבחירות בארצות הברית. אז כל התקשורת מגוייסת לספר לציבור שמי שמתנגד לסיפוח הוא ״ישראלי על תנאי״.
היעדר פלורליזם פוליטי.
למרות שרוב הציבור בישראל הצביע נגד נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים, ונגד מלחמת סיפוח – 62 מנדטים – אין לזה ביטוי פוליטי.
לא משנה מה ישראלים שמו בקלפי, הם כאילו שמו פתק אחד.
ראש המשטר החליט לרצות את חברו שזקוק לכסף של אוונגליסטים כדי לנצח בבחירות באמריקה. אז התקשורת מגוייסת לספר לציבור שמי שמתנגד לסיפוח הוא ״ישראלי על תנאי״
האופוזיציה מוסמסה לוועדה אחת שקבועה בחוק, נוצרה אינפלציה של שרים כך שאין להם ערך, וגם ״חוק הקורונה״ המעודכן מעניק לראש המשטר סמכות להפשיט מאזרחי ישראל זכויות יסוד על דעת עצמו.
אז לא תולשים ציפורניים או משליכים גופות לים. בינתים לפחות. כל דיקטטורה דיקטטורה בדרכה שלה.
הדיקטטורה הישראלית, נכון לעכשיו, מדכאת פלורליזם פוליטי בעיקר בכח המדיה.
ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם. Nitzan Waisberg is a design thinking specialist, lecturing and advising various organization. She is also a social and political activist in the field of education. She served as a Consulting Professor at the Stanford University d.school before returning to her homeland to find it almost unrecognizable. She lives in Hod-HaSharon with her husband and their four children.
הסיפור ״מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה״ מאת אקיוקי נוסקה מתאר את יום כניעת יפן במלחמת העולם השנייה מעיני לוויתן עצוב. בילדותו לימדה אותו אמו להיזהר מהחיות החכמות והאכזריות המכונות בני-אדם, שעלולות להטיל צִלצַל ולפגוע בו:
״לא עשינו להם כל רע״, אמרה לו, ״בכל הים הגדול אין יצור שישווה בתבונתו לבני האדם מלבדנו, הלווייתנים. לו רק היו מגלים מעט חביבות כלפינו!״.
לאחרונה קרַב הלוויתן ברישול לסירת בני אדם. להפתעתו במקום לפגוע בו, שמחו האנשים בסיפון לראותו ונופפו לו בחיבה. אחר כך פגש באיש צף על גבי סירה צהובה מגושמת שהביט בו בתחנונים. האנשים בספינה היו חיילים יפנים שהוסעו לקרב על איווג׳ימה וקינאו בלוויתן השלֵו למראה. בסירת ההצלה הצהובה שכב טייס אמריקאי פצוע, שפִּילל להיגרר בידי הלווייתן לחוף מבטחים.
הסיפור ״מעשה בלוויתן גדול מדי שהתאהב בצוללת קטנה״ מתאר את יום כניעת יפן במלחמת העולם השנייה מעיני לוויתן עצוב. בילדותו לימדה אותו אמו להיזהר מהחיות החכמות והאכזריות המכונות בני-אדם
ביום כניעת יפן נַדֲמו השמיים כי נעלמו מהם להקות המטוסים שהזכירו לו להקות סרדינים. הוא אהב סרדינים. בגלל תאבונו גדל גופו באופן שהרחיק מעליו נקבות, ולכן נהיה בודד.
והנה, ביום הכניעה פגש בלוויתנית שאִפשרה לו לשהות בקרבתה מבלי להירתע מפניו. למעשה הייתה זו צוללת יפנית שהמתינה במפרץ למשימת התאבדות. אנשיה לא ידעו כיצד לנהוג בלוויתן המוזר שנצמד אליהם. במסירותו לנקבה שהסכימה לקִרבתו ספג במקומה הלווייתן את פצצות העומק שהוטלו עליה. במותו, הציל הלווייתן את הצוללת.
כך באחרית ימיו נחשף הלוויתן לטוּבם ולחביבותם של בני האדם וגם להגיונם, לאכזריותם ולשרירותם. נזכרתי בסיפורו למראה הלוויתן הגדול שהגיע לחוף ניצנים, פה. האם זכה גם הוא לקורטוב של נחת ביומו האחרון בדומה לאחיו מיפן? האם למד דבר-מה על בני האדם? ואולי ראה כלי-שיט משחרר מגופו פסולת שחורה וממשיך הלאה בדרכו כאילו לא ארע דבר? מה קלט מבטו של הלוויתן בחוף ישראל, כיצד נראו הדברים מעיניו?
אולי כבר קרַב בעבר לחופים ולמד לדעת את צבעם וצורתם. על כל פנים, תחנתו האחרונה התגלתה כחוף שחור. מוכר שלגונים המכריז ״אני הולך, אני בא, לא להפעיל עלי לחץ״ נעדר מהחוף; תחתיו התרוצצו בו אנשים שדיברו בהתרגשות למיקרופונים מול עדשות מַצלמות. היו אלו כתבים שסיקרו את הסופה. הכתבים התעלמו מהלוויתן ועסקו בדקלום שבחים על אודות השלג הלבן. הוא התפלא שאינם משגיחים בו: ככל שידע, לוויתנים כמותו לא נראו מעולם בחוף הזה. בנוסף תמה מדוע מדברים על לבן כשהכל סביב נצבע שחור ותהה האם ראייתם של בני-אדם שונה מזו של לוויתנים. כלומר, האם אנשים אינם רואים את מה שניצב מול עיניהם?
בחולשתו התקשה לקבוע האם דמויות נוספות שזיהה אכן התהלכו סביבו או בקעו מתעתועי דמיונו. איש נוקשה למראה הפיק עשן סמיך באמצעות תנור ישן; אדם זה הופקד על איפול האירוע. אחרים הפריכו כזבים מילקוטם לכיוון אנשים שפערו את פיהם ובלעו לתיאבון מבלי למיין ולבדוק. ״אפילו את הפלנקטון שלי הייתי מסנן טוב יותר״, חשב הלווייתן. מרחוק גזר אדם במספריו את האוויר. איש זה הופקד על ניתוק הקשר בין סיבה לתוצאה. אנשים תשושים בסירות שצבאו על החוף בדרישה לשוב ארצה נהדפו חזרה למים בהסבר שרק לזפת מותר להיכנס לארץ כי בניגוד אליהם, היא דבקה במקומה ולכן קלה להשגחה.
ביום הכניעה פגש בלוויתנית שאִפשרה לו לשהות בקרבתה מבלי להירתע מפניו. למעשה הייתה זו צוללת יפנית שהמתינה במפרץ למשימת התאבדות. במסירותו לנקבה שהסכימה לקִרבתו ספג במקומה הלוויתן את פצצות העומק
אדם עולץ וזחוח הזוקף כרס קטנה החווה סביב בידיו והצהיר ״הכל עשיתי אני, הכל בזכותי. תראו, איזה יופי, איזה יופי!״, מורה בגאווה על דברים טובים ויפים לכאורה, אך במקומם נראו רק גושים שחורים צמיגיים שנאחזו בחול ובסלעים.
איש אחֵר, עצוב למראה, גוו שחוח, ניגב בעדינות אגלי רטיבות מפה ומשם בעזרת מגבת רכה. ״מי אתה ומה תפקידך בארץ המשונה הזאת?״ שאל אותו הלווייתן בכוחותיו האחרונים. ״אני תפקידי לנגב לה את הדמעות״, ענה האיש.
פתאום הבחינו בו הכתבים – ״הנה לוויתן!״, אמרו. הם החלו להציג את קיומו באותן מילים דלות עצמן שוב ושוב ושוב, במהדורות כאלו ואחרות. גם בזפת הבחינו לבסוף, אמנם לאחר מכן. אך את זאת הלוויתן כבר לא ראה ולא שמע.
יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה
צדקה עשה הקב”ה עם ממשלת ישראל, והעמיד לה תירוץ קבוע למחדליה וכשלונותיה – הסכמי אוסלו. ההסכמים הללו – שהיו רק הסכמי ביניים – פקעו אמנם במאי 1999, אבל הצל שלהם עדיין משמש את ממשלת ישראל כדי לכסות על מחדליה. הפעם הם משמשים אותה כדי להתחמק מחובתה ההומניטרית לספק חיסונים נגד קורונה לפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית וברצועת עזה.
צדקה עשה הקב”ה עם ממשלת ישראל, והעמיד לה תירוץ קבוע למחדליה – הסכמי אוסלו. ההסכמים, שהיו רק הסכמי ביניים, פקעו אמנם במאי 99', אבל צילם עדיין משמש את ממשלת ישראל לכיסוי מחדליה
הגדה המערבית נמצאת בשליטתה המלאה של ישראל. שטחי הגדה נחלקים לשלושה חלקים: שטחי סי, שרשמית ישראל שולטת בהם בכל תחום, בטחוני ואזרחי; שטחי בי, שבהם רשמית ישראל מחזיקה רק בסמכות בטחונית; ושטחי איי, שלכאורה נמצאים תחת שליטתה הבלעדית של הרשות הפלסטינית.
דא עקא, שהשליטה הפלסטינית בשטחי איי ובי היא בדיחה גרועה. השטחים הללו הם מובלעות בין שטחים שנמצאים בשליטה ישראלית, וכל מה שהפלסטינים עושים בהם נתון, לכל דבר ועניין, הוא לרצונה של ישראל. הסיבה לכך פשוטה: פלסטינים אינם יכולים לעבור, או להעביר סחורות, בלי לעבור במחסומים שנשלטים על ידי ישראל.
ברצועת עזה ישראל שולטת מרחוק. היא שולטת במרחב האווירי והימי של הרצועה, בתדרים שלה, ובמיוחד במעברים שלה. ישראל שולטת ברישום האוכלוסין הפלסטיני, ועל כן פלסטינים אינם יכולים לצאת מהרצועה או להכנס אליה אלא באישורה של ישראל. הם יכולים, כמובן, להפוך למבריחי גבול – אבל בכך הם הופכים לעבריינים.
מאז שעלה בנימין נתניהו לשלטון, ב-1996, ממשלות ישראל משתמשות בהסכמי אוסלו כשכפ”ץ: כלפי ימין, הממשלה אומרת שמה לעשות, היא לא יכולה לפרק את הרשות הפלסטינית ולספח שטחים; כלפי חוץ, היא טוענת שישראל איננה אחראית לשטחי בי ואיי משום שהרשות שולטת בהם. במקביל, היא עושה הכל כדי למרר את חייהם של הפלסטינים שחיים בשטחי סי כדי ליישם טרנספר מרצון – בעוד שמתנחלים בונים כאוות נפשם, ישראל איננה לוקחת אחריות לחייהם של אנשים שהיא התחייבה לרווחתם בהסכמי אוסלו.
כל זה לא חדש. מה שחדש הוא השטיק שבמסגרתו ישראל מסרבת להעביר לפלסטינים חיסונים, בתואנה שהסכמי אוסלו מונעים זאת. התואנה הזו שקרית על פניה ביחס לשטחי סי, שם ישראל אחראית גם לצד האזרחי ולא רק הבטחוני, אבל, כאמור, המטרה של ממשלת נתניהו שם היא טרנספר מרצון.
חובתה של ממשלת ישראל לדאוג לחיסונים לפלסטינים:
- ראשית בשל הזכות האוניברסלית לבריאות – בדיוק כמו שטענו בנייר "הזכות לחיסון" שפרסמנו במכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם יחד עם רופאים לזכויות אדם.
- בנוסף, רצועת עזה ישראל והגדה המערבית הם שטח אחד לכל דבר. כשישראל מסרבת לחסן את הפלסטינים, היא מסכנת את הישראלים. כולנו מכירים את התמונות של פלסטינים שחוצים לישראל באין מפריע. ראינו גם איך, כשצה”ל רצה בכך, פלסטינים קיבלו אישור בשתיקה להגיע לחופי הים של ישראל.
בנימין נתניהו כלוא בדמות שהוא משחק: הוא לא יכול להיראות בעיני מצביעיו, שאותם לימד לשנוא פלסטינים, כמי ש”מיטיב” איתם; על כן הוא נמנע מלהעביר חיסונים לפלסטינים – שישראל שולטת בכל המעברים שלהם – ומשתמש באוסלו ככיסוי.
מה שחדש הוא השטיק שבמסגרתו ישראל מסרבת להעביר לפלסטינים חיסונים, בתואנה שהסכמי אוסלו מונעים זאת. התואנה הזו שקרית על פניה ביחס לשטחי סי, שם ישראל אחראית גם לצד האזרחי ולא רק הבטחוני
הסכמי אוסלו הם שכפ”צ נוח, כל זמן שאין זכרון ציבורי. אנשים שירחיקו במחשבתם עד ממשלת שרון – מעבר להרי האופל, אני יודעת – יזכרו שהממשלה הכריזה אז שהסכמי אוסלו בטלים. האיש שהכריז על כך שוב ושוב היה שר האוצר, אחד בנימין נתניהו.
לתושבי הארץ המעונה הזו גורל אחד, פלסטינים כיהודים. אנחנו תלויים זה בזה, ואם ניתן לנתניהו לפעול כרצונו, נהיה תלויים זה לצד זה. ישראל חזקה מספיק כדי לאפשר לפלסטינים להתחסן, גם אם זה יפגע בנתניהו בקלפי.
עינת עובדיה היא מנכ"לית מכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם. בעלת תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה וסינית מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני במנהל עסקים מהמכללה למנהל בראשל"צ. בעשור האחרון כיהנה בתפקידי מפתח בפוליטיקה הישראלית בקואליציה ובאופוזיציה. בחמש השנים האחרונות שימשה כמנהלת המטה של יו״ר מרצ לשעבר זהבה גלאון וניהלה קמפיינים פוליטיים רבים למועמדים ורשימות בבחירות הארציות והעירוניות. היא פעילה חברתית בשמאל הישראלי וחברת הנהלת מרצ.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם