לגישתה של סיעת הליכוד ולגישתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לכנסת נתונה אפשרות לחוקק חוקים שיהיו חסינים לגמרי מפני התערבותו של בית המשפט. כל שעל הכנסת לעשות הוא להוסיף את המילה "יסוד" להצעת החוק, וכך, ברגע אחד, יאבד בית המשפט את סמכותו לבחון את החקיקה, שתהפוך להיות חסינה באופן מוחלט. מה שירצו הח"כים לחוקק בחוקי יסוד, הם יוכלו. באופן אבסולוטי. בלי שאף גורם יוכל לצייץ.
כך, ללא כחל וסרק, נטען בתגובה מטעם הליכוד ונתניהו, שהוגשה בשבוע שעבר לבג"ץ במסגרת העתירות לביטול חקיקת "ממשלת החילופים" שמצאה את ביטויה בתיקונים לחוק יסוד הממשלה ולחוק יסוד הכנסת.
גישה משפטית שלפיה חוקי היסוד הם "הנורמה העליונה ואין בלתה" היא גישה לגיטימית, כמובן. אך כשהיא באה מכיוונה של מפלגת השלטון ומצדו של ראש ממשלה שמזה תקופה ארוכה מתנהל יותר ויותר כשליט אוטוריטרי, מתעורר יותר מחשש קל.
גישה משפטית שלפיה חוקי היסוד הם "הנורמה העליונה ואין בלתה" היא גישה לגיטימית, כמובן. אך כשהיא באה מכיוונו של ראש ממשלה שמתנהל יותר ויותר כשליט אוטוריטרי, מתעורר יותר מחשש קל
"העותרים ביקשו מבית המשפט לקבוע כי חקיקת יסוד שקיבלה הכנסת ברוב חבריה, בכובעה כרשות המכוננת, בטלה מיסודה. עם כל הכבוד הראוי, לבית המשפט אין סמכות להיעתר לכך, לפחות לא בשלב זה של מפעל חקיקת היסוד בישראל", נכתב בתגובה. "עיקר הטעם הוא עילת חוסר הסמכות. אין לבית משפט בישראל סמכות לדון בתוקפם של חוקי יסוד, ואף לא בתיקונם".
תרגום לעברית קלה: בית המשפט אינו מוסמך להתערב בחוקי יסוד. אולי בעתיד, כאשר יושלם "מפעל כינון החוקה" ויוסדר, באמצעות חוק יסוד החקיקה או בפרק ייעודי בחוקה – נושא הביקורת השיפוטית של בג"ץ על חקיקת הכנסת – ניתן יהיה לבחון את סמכות בית המשפט ביחס לתיקון חוקי היסוד או החוקה עצמה. עד אז, הכנסת – בכובעה כרשות המכוננת חוקי יסוד – חופשית לחלוטין.
"תיאוריית שני הכובעים"
כדי למקם את העמדה הזאת במסגרת השיח המתנהל בסוגיית הסמכות החוקתית של בית המשפט העליון, צריך לחזור לעקרונות היסוד של המשפט החוקתי בישראל. ב-1992 חוקקה הכנסת את שני חוקי היסוד הראשונים שהם חלק ממגילת זכויות האדם – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד חופש העיסוק.
ב-1995 הכריז בית המשפט העליון, במסגרת פסק דין בנק המזרחי, כי בכך הפכה ישראל ל"דמוקרטיה חוקתית", שיש בה שתי רמות של נורמות חקיקתיות: חוקים "רגילים" שמחוקקת הכנסת בכובעה כרשות המחוקקת; וחוקי יסוד, שהם פרקים מהחוקה העתידית, שאותם מכוננת הכנסת בכובעה כ"רשות המכוננת".
גישה זו ידועה בשם "תיאוריית שני הכובעים", שעליה חתומים נשיאי העליון אהרן ברק ומאיר שמגר. גם חוקי היסוד הקודמים, המשטריים-מבניים באופיים, הועלו באותה הזדמנות למדרגה חוקתית.
בית המשפט פסק כי חוקי היסוד עצמם אוסרים על הכנסת לחוקק חוקים "רגילים" הפוגעים בחוקי היסוד באופן שאינו מידתי, או סותרים אותם, וכי התפקיד לשמור על חוקי היסוד מפני פגיעה כזו מוטל על בית המשפט. במילים פשוטות: לבית המשפט, לשיטתו, ניתנה סמכות בחוקי היסוד לבטל חוקים רגילים, או סעיפים מתוכם, הפוגעים שלא כדין בזכויות ובעקרונות שבחוקי היסוד.
עד כאן הכול טוב ויפה. אך ככל שסמכותו החוקתית של בית המשפט – לפסול חוקים "רגילים" – נתונה במחלוקת פוליטית עזה, מתעצמת המחלוקת שבעתיים כאשר עולה על הפרק האפשרות שבית המשפט יבטל חוקי יסוד. בראש ובראשונה מתעוררת השאלה – מכוח מה? באיזו נורמה גבוהה יותר עשויים חוקי היסוד לפגוע, כך שבית המשפט יהיה מוסמך לבטלם?
לשאלה הזו טרם ניתנה תשובה מלאה ומספקת בפסיקת בית המשפט. אך אי אפשר לומר שהעיסוק בסוגיה טרם החל.
ב-15 השנים האחרונות החלו להופיע בפסיקת בית המשפט העליון התייחסויות לשאלה האם ניתן יהיה לקיים ביקורת שיפוטית גם על חקיקת יסוד. באחד מפסקי הדין בעניין גיוס תלמידי הישיבות כתב ברק: "יש מקום לתפישה כי חוק או חוק יסוד, אשר ישללו את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית או דמוקרטית, אינו חוקתי. העם, הריבון, לא הסמיך לכך את הכנסת שלנו".
"יש מקום לתפישה כי חוק או חוק יסוד, אשר ישללו את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית או דמוקרטית, אינו חוקתי. העם, הריבון, לא הסמיך לכך את הכנסת שלנו"
בפסק הדין בעניין התקציב הדו-שנתי מ-2011 כתבה הנשיאה דורית ביניש: "אני סבורה כי קיימים עקרונות יסוד, העומדים בבסיס קיומנו כחבר וכמדינה, אשר פגיעה בהם תעורר שאלות קשות של סמכות ובכלל זה ספקות אם בשינוי מדובר או בכינונה של חוקה חדשה. במקרה כזה – ומוטב אם לא יתרחש לעולם – יידרש בית המשפט להכריע האם הכנסת חרגה מסמכותה המכוננת ופגעה ביסודות בסיסיים של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית".
ועם זאת, ב-2017 הגדיר השופט אליקים רובינשטיין את הסוגיה – "דוקטרינה שבדרך". כיום תלויות ועומדות בפני בג"ץ עתירות לביטול "חוק הלאום", שהוא כידוע חוק יסוד. עתירות שונות הוגשו בשנים האחרונות נגד תיקונים לחוקי יסוד, למשל בעניין "חוק ההדחה" שהיווה תיקון לחוק יסוד הכנסת. בית המשפט לא קבע מפורשות כי אין בידו סמכות לדון בהן.
"דוקטרינת התיקון החוקתי שאינו חוקתי"
בחזרה לתגובת הליכוד לבג"ץ חוק ממשלת החילופים. לגישת הליכוד ונתניהו, לבית המשפט אין סמכות להידרש כלל לחוקתיותם של חוקי יסוד, בשל עקרון שלטון החוק, מאחר שממילא כל ביקורת על חוקי היסוד תיעשה לפי קריטריון חיצוני לחוקי היסוד; ובשל העיקרון שלפיו בית המשפט אינו עליון על מקור סמכותו. מאחר שבית המשפט עצמו פועל בהתאם לסמכות שהוקנתה לו בחוק יסוד – זהו חוק יסוד השפיטה – הרי שאין הוא יכול, בלשונם של עורכי הדין של הליכוד ונתניהו, "להרים את עצמו בשערות ראשו".
לעומת הליכוד, התגובה שהוגשה מטעמה של סיעת כחול-לבן לעתירות, קרובה יותר לסגנון שבו טיפל בית המשפט עד היום בסוגיה הלוהטת. "לעת הזו, עד להשלמת ההליכים לכינון ולתיקון של חוקי היסוד", נכתב בתגובה, "קיימת בעייתיות לא מבוטלת באימוץ דוקטרינת התיקון החוקתי שאינו חוקתי".
חקיקת הסדרי ממשלת החילופים בחוקי היסוד, נכתב, אפילו במתכונת של "הוראת שעה", איננה בבחינת שימוש לרעה בסמכות המכוננת.
לעומת הליכוד וכחול-לבן, שהגישו לבית המשפט טיעון לגופן של טענות העותרים, הסתפקו היועץ המשפטי לממשלה והלשכה המשפטית של הכנסת בהגשת טענות סף שעיקרן – דרישה מצד היועמ"ש לדחות את העתירות בשל אי-מיצוי הליכים, דהיינו בשל העובדה שהעתירות הוגשו מיד לאחר חקיקת החוקים בלא לפנות לכנסת ולממשלה בדרישה לבטלה; הכנסת טענה שיש להכריע בטענות המקדמיות הללו של היועמ"ש בטרם יוגשו התייחסויות לעתירות לגופן.
שופט בג"ץ ג'ורג' קרא קבע כי העתירות ייקבעו לדיון, ואולם בחלוף שבוע ימים, מזכירות בית המשפט העליון עדיין לא שיבצה את העתירות בלוח הדיונים.
גילוי נאות: הח"מ מייצג חלק מהעותרים בעתירות לביטול חוקי "ממשלת החילופים", התלויות ועומדות בבג"ץ.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם