שני מפעלי תעשייה, אורלייט וחישולי כרמל, נכנסו בשבועיים האחרונים לסכסוך עבודה בין העובדים להנהלה ולהאשמות הדדיות בחוסר תום לב ובהתנהגות בריונית. במפעל שלישי, מנועי בית שמש, ההנהלה מתכוונת ככל הנראה לפטר יותר מ-90 עובדים. בעלת השליטה בשלושת המפעלים היא קרן פימי. מנגד, ההסתדרות מייצגת את העובדים בכולם, כך שההחרפה ביחסי העבודה מכניסה את ארגון העובדים למסלול התנגשות מול הקרן שמנהל ישי דוידי.

לאחר שקיעת הטייקונים המסורתיים בחברות האחזקה בבורסה, קרן ההשקעות הפרטית הזו הפכה בשנים האחרונות לשחקן הגדול בארץ בתחום התעשייה, ולאחד המעסיקים הגדולים במשק, כך שסכסוכי העבודה הקטנים האלה עלולים להקרין גם על ההתנהלות שלה בעשרות רבות של מפעלים נוספים.

מכירת הקרקע של מפעל אורלייט בנס ציונה

הסכסוך במפעל הראשון, אורלייט בנס ציונה, הגיע לשיא השבוע כאשר העובדים הפגינו מחוץ לשערי המפעל. הם מחו על כך שההנהלה מכרה את הפעילות למשקיע חדש, מבלי להכיר בזכויותיהם ובסיכום המוקדם שהיה להם איתה.

שבוע קודם לכן, מאבטחים סגרו את המפעל, ומאז הם מונעים את כניסת העובדים. בינתיים, ההנהלה גם החליטה להוציא את העובדים לשבוע חופשה שמסתיימת היום.

הפגנת עובדי מפעל אורלייט. יולי 2020 (צילום: אגף הדוברות בהסתדרות )

ביומיים האחרונים נרשמה התקררות מסוימת ביחסים בין המפעל להסתדרות, כאשר גילון בק, מספר 2 בקרן פימי, נכנס לתמונה בניסיון להגיע להבנות מול העובדים, אחרי שבחודשים האחרונים היחסים נעכרו והטונים בין הצדדים עלו.

מפעל אורלייט, לייצור ארונות חשמל הוקם לפני 60 שנה, והוא ומעסיק כ-70 עובדים, שרובם ותיקים ומשתכרים קרוב לשכר מינימום. לפני כמה שנים קבעו עיריית נס ציונה והמשרד לאיכות הסביבה כי המפעל יצטרך להתפנות מהעיר. בהנחה שהפעילות תימשך במקום אחר, פנו העובדים להנהלה כדי לבחון יצירת רשת ביטחון להמשך הדרך, בין שיחליטו להמשיך לעבוד במקום החדש ובין שלא.

לפני כשנה וחצי מכרה פימי את הקרקע של המפעל, ולפני שלושה שבועות גם את פעילות המפעל, שצפויה לעבור בשנה הבאה לאשדוד.

כעת, העובדים מאשימים את ההנהלה כי בשני המהלכים האלה לא קיבלו עדכון מראש על המגעים, וכי רשת הביטחון שסוכמה איתם מראש, וכוללת תגמול מיוחד של 6 משכורות, נעלמה. אין פה מצנח זהב של מיליונים למנהל כזה או אחר.

תספהון יצחק, שעובד במפעל כבר 26 שנה, הוא גם יו"ר הוועד.

"יש כאן כאלה שעובדים במפעל 30 ו-40 שנה. בהתחלה הבעיה הייתה שהוא מכר את הקרקע בלי להתייעץ איתנו. התחלנו תהליך יחד עם ההסתדרות, והגענו להסכמה על התגמול. הובטח לנו שהכיסוי יגיע מאורדן (הכוונה למפעל בנתניה שנמצא גם הוא בבעלותה של פימי, ע.ש.)", הוא אומר לי.

הפגנת עובדי אורלייט (צילום: אגף הדוברות בהסתדרות )

אלא שההבטחה הזו נותרה ללא כיסוי, כאשר ההנהלה החליטה למכור את הפעילות. "אמרנו בסדר, ממשיכים לעבוד, אבל לפני שבועיים מכרו הבעלים גם את הפעילות של המחלקה האזרחית, שמספקת ארונות לחברת החשמל", ממשיך יצחק. "הם סגרו עם הרוכש והודיעו לנו שמיולי הקרוב המפעל עובר אליהם.

"אמרנו למנכ"ל, 'עוד פעם אתה עושה לנו את אותו תרגיל? מה איתנו? איפה אנחנו עומדים, מה עם הזכויות שלנו?'. נתנו שנים למפעל הזה בעליות ובירידות. לפני שנתיים המפעל היה בהפסד טוטלי, נרתמנו, נתנו את הנשמה והמפעל התייצב, והנה עכשיו הוא שם אותנו בפינה, זורק אותנו ומוכר את הפעילות".

"אמרנו למנכ"ל, 'עוד פעם אתה עושה לנו את אותו תרגיל? מה איתנו? איפה אנחנו, מה עם הזכויות שלנו?' נתנו שנים למפעל הזה בעליות ובירידות. לפני שנתיים המפעל היה בהפסד טוטלי, ייצבנו אותו, נרתמנו, נתנו את הנשמה"

המשמעות של המכירה היא למעשה פיטורים, והעובדים רוצים שהמהלך הזה ייעשה לפי הכללים תוך הבטחת התגמול כאמור.

"אנחנו מבקשים את רשת הביטחון", אומר יצחק. "הבעיה היא שהוא מוכר בלי סיכום איתנו, אנחנו לא חפץ שהוא יכול לעשות בו מה שהוא רוצה. תן לנו את מה שמגיע לנו, ונחליט אם מתאים לנו לעבור או לא. הוא אפילו לא עשה לנו שימוע.

"הגענו להסכמה שנעבוד תחת אורלייט עד סוף השנה, ושהעבודה תתבצע עבור הרוכש החדש. סגרנו את הפרטים, ואחרי שלושה ימים הוא הודיע שהרוכש החדש לא מסכים, ושוב נשארנו בין הפטיש לסדן.

"הגענו להסכמה שנעבוד תחת אורלייט עד סוף השנה, ושהעבודה תתבצע עבור הרוכש החדש. סגרנו את הפרטים, ואחרי שלושה ימים הוא הודיע שהרוכש החדש לא מסכים"

"אני מצפה שההנהלה תסתכל לעובדים בעיניים ללא התחמקויות וגימיקים. אנחנו בסה"כ רוצים לשמור על הקיים. לא ביקשנו לקבל תוספת רווחים, למרות שהמפעל מראה רווח, אחרת לא היו מוכרים. העובדים לא שותפים לשום דבר".

גבי אסרף (צילום: אגף הדוברות בהסתדרות )

יו"ר הסתדרות עובדי התעשייה, גבי אסרף, מאשר כי רשת הביטחון סוכמה אחרי שהרגולטור הסביבתי החליט שהמפעל צריך לעבור מנס ציונה, וכי הסיכום הזה הוארך שוב אחרי שהקרקע נמכרה, ללא שיתוף העובדים. לדבריו, לפני שלושה שבועות גם הוא הופתע לגלות שהמפעל נמכר, וגם הוא טוען שההנהלה מפרה את הזכות הבסיסית של העובדים להליך פיטורים מסודר.

"המנכ"ל הודיע לי לפני שלושה שבועות שמכרו את הפעילות האזרחית ושיחסי עובד מעביד בינינו יסתיימו ב-30 ביוני, ושהעובדים יעברו לרוכש החדש", אומר אסרף. "אמרתי לו שהמשמעות של זה היא פיטורים, ושהוא צריך לעשות שימוע כדין, ולתת הודעה מוקדמת. העובדים זכאים לרשת ביטחון, וכל עובד יחליט אם הוא רוצה לעבור או לא.

"הוא רוצה שהעובדים יעברו בלי הזכויות שלהם, ובינתיים יעבדו בנס ציונה, ואז יעברו לאשדוד, ושהבעלים החדש ייקח את מי שהוא ירצה. אבל אנחנו לא פה כדי ללמד אותם את העבודה ואחרי חודש-חודשיים להיזרק. אנחנו רוצים להבין לאיזה תקופה הוא מתכוון להחזיק את העובדים, ולעבור תוך הבטחת הזכויות שלנו. אבל הוא לא מוכן, הוא כל הזמן משקר ומתעתע ומספר סיפורים בדיעבד".

"הוא רוצה שהעובדים יעברו בלי הזכויות שלהם, ובינתיים יעבדו בנס ציונה, ואז יעברו לאשדוד, ושהבעלים החדש ייקח את מי שהוא ירצה. אבל אנחנו לא פה כדי ללמד אותם את העבודה ואחרי חודש-חודשיים להיזרק"

אסרף טוען כי אחרי שנודע לו על המכירה הוא סיכם בעל פה עם המנכ"ל על כך שהעובדים יישארו באורלייט עד סוף השנה. אבל שלושה ימים לאחר הסיכום הזה המנכ"ל חזר בו, בנימוק שהרוכש החדש לא הסכים לתנאים.

בתגובה החליטו העובדים להמשיך לעבוד מבלי להוציא סחורה, וההנהלה הגיבה בסגירת שערים ושביתת מגן, עד שביום שישי הוצאו העובדים לחופשה.

"אמרתי לו שזה בניגוד לחוקת העבודה ושצריך להודיע על המהלכים האלה לממונה על יחסי העבודה. רוצים לזרוק את העובדים לכלבים, לא מתחשבים, רק ממקסמים את הרווחים שלהם, זו קרן פימי", ממשיך אסרף.

ישי דוידי (צילום: Roy Alima/Flash90)

מנכ"ל אורלייט הוא ירון דוידי, שהוא במקרה גם בן הדוד של המייסד והמנכ"ל של קרן פימי, ישי דוידי, שכאמור מחזיקה בעוד עשרות מפעלי תעשייה בישראל. למנכ"ל המפעל יש גרסה שונה כמובן לרשומון הזה מול העובדים, ובעיקר בטן מלאה על הנציג שלהם בהסתדרות, שלדעתו ממנף את האירוע כדי לשפר עמדות.

"באירוע הזה אני ישן מה זה טוב בלילה, עשינו הכי טוב שיכול להיות לעובדים", הוא אומר לי, ומאשר כי יש הסכם שלפיו העובדים יקבלו בין 4-8 משכורות לפי הוותק שלהם, כאשר את התגמול תקבע ועדה בשיתוף העובדים וההסתדרות.

הכוונה המקורית הייתה להעביר את הפעילות למפעל אורדן בנתניה, שגם אותו דוידי מנהל. אבל האפשרות הזו ירדה מהפרק לאחר שבעיריית נתניה נתנו לו להבין שהם לא רצויים ("הנחתי שאם אעביר את המפעל לשם ימררו לי את החיים גם על אורדן", הוא אומר).

"אמרתי לדוידי שזה בניגוד לחוקת העבודה ושצריך להודיע על המהלכים האלה לממונה על יחסי העבודה. רוצים לזרוק את העובדים לכלבים, לא מתחשבים, רק ממקסמים את הרווחים שלהם, זו קרן פימי"

לאחר מכן, הוחלט להעביר את הפעילות הצבאית של המפעל למצפה רמון או לסגור אותה, ואילו לפעילות האזרחית נמצא קונה בדמות אחד הספקים שלו, יקיר תעשיות. העסקה הזו נחתמה, אבל עדיין לא נסגרה.

"אחרי שחתמנו על העסקה, עשיתי טלפון ראשון לאדון הסתדרות. אמרתי לו זו העסקה, בוא נחליט כל אחד מה הוא מקבל, ובעוד שבועיים שלושה, כשנראה שהעניינים הולכים לקראת קלוזינג, נפטר את העובדים, ניתן להם מה שמגיע, נראה להם, ומי שירצה ימשיך לעבוד עם הרוכש החדש", אומר ירון דוידי.

לטענתו, בשלב הזה ההסתדרות הקשיחה את הדרישה, והוא לא יכול להתחייב לכך. "ההסתדרות רוצה שהם יעבדו בהסכם קיבוצי, אבל הבן אדם הזה (שרכש את הפעילות, ע.ש) לא יודע מה זה, הוא לא בעניין של הסכם קיבוצי ואני לא אחראי לזה. אני לא מעביר לו עובדים בהסכם. אחרי שפיטרתי את העובדים, אני רק מתווך. אני אומר 'חבר'ה אתם רוצים לקחת אותו?', 'אתה רוצה לעבוד אצלם?'

"לפי דעתי, אם הכל הולך חלק הוא ייקח לפחות 80% מהעובדים, והם ירצו לעבוד אצלו גם עכשיו וגם אחרי שיעבור לאשדוד, 20 דקות נסיעה. זו עסקה מצוינת, כי העובד מקבל פיצוי מוגדל, וגם יש לו אופק תעסוקתי. לא יודע עד מתי, אבל אם הוא ירצה לעבור עם הבן אדם הזה, האופק בלתי מוגבל".

דוידי מאשר שאכן הוסכם על כך שהעובדים יישארו באורלייט עד סוף השנה, אך לאחר כמה שעות הרוכש התחרט, ואמר לו ש"כל הבלגן שאתה חוסך עכשיו יהיה בעוד 5 חודשים אז בוא נסגור את זה מראש". כך שביום ראשון בשבוע שעבר הודיע המנכ"ל שהוא מושך את ההצעה להשארת העובדים תחת החברה הנוכחית, ואז החלו העיצומים, כאשר העובדים סירבו להוציא סחורה מהמפעל. עם זאת, דוידי עדיין מצהיר על מחויבות לתגמול המיוחד לעובדים, ובאותה נשימה מזהיר שאם הם ימתחו את החבל חזק מדי הם יישארו בלי כלום.

הפגנת עובדי אורלייט (צילום: אגף הדוברות בהסתדרות )

לטענתו, נציג ההסתדרות, אסרף, הגיע למפעל, "ובלילה שבין ראשון לשני הודיע לי שהוא חוזר בו מההסכמה. הוא ערבב את העובדים ואמר שידפוק את מי שמתנגד לו. הם עשו אסיפה בלי לשאול אותי, הנימוס מחייב בכל זאת, והתעלמתי. בסוף רצו הצבעה אבל הוא אמר 'אני קובע' והלך.

"אם לא תהיה עסקה בחודשים הקרובים נתארגן לסגירה, וגם ככה הם יקבלו את הפיצויים. אני הראשון שרוצה לסגור כמה מגיע לכל אחד, אבל הוא משתמש בזה כשוט נגד העובדים, ואיים שיבוא איתם חשבון בוועדה לקביעת התגמול.

"אף אחד לא מתחמק מההסכם, אבל הם צריכים לשמור על שקט תעשייתי, עיצומים זו הפרה בוטה, והם מפרים. אז מה, אני אשלם את הכסף הזה? לא, נלך לבית משפט ונראה מה יהיה. אני מקווה שמישהו שם יקבל שכל.

"אף אחד לא מתחמק מההסכם, אבל העובדים צריכים לשמור על שקט תעשייתי, עיצומים זו הפרה בוטה, והם מפרים. אז מה, אני אשלם את הכסף הזה? לא, נלך לבית משפט ונראה מה יהיה. אני מקווה שמישהו שם יקבל שכל"

"גבי אסרף הוא בריון, אני כבר 20 שנה מנהל חברות עם עובדים מאוגדים, בחיים לא היה לי דבר כזה, הכפשות ברמה האישית. האינטרסים של ההסתדרות זה לא האינטרסים של העובדים, אני אדאג לעובדים יותר מההסתדרות".

סכסוך עבודה בחישולי כרמל

במפעל השני שבו הוכרז סכסוך העבודה השבוע, חישולי כרמל, התמונה שונה, שכן הוא לא עומד בפני איום סגירה. המפעל שבטירת הכרמל מעסיק 235 עובדים ומייצר רכיבים למנועי סילון. ההסתדרות אומרת שהמפעל פיטר 27 עובדים, שכולם מאוגדים אצלה, וכי בכוונתו לפטר עוד חמישה בקרוב, בתוספת דרישה לוותר על ימי עבודה ועל תוספות שכר המתחייבות מההסכם הקיבוצי.

אסרף טוען כי גם בחברה האם של המפעל הזה, מנועי בית שמש, יש כוונה לבצע תכנית הבראה אגרסיבית עוד יותר ולפטר מעל 90 עובדים (כ-12% מכוח האדם). גם החברה הזו מייצרת רכיבים למנועי סילון, ואת הרבעון הראשון של השנה היא סיימה ברווח של 4 מיליון דולר, שהצטרף לרווחים צבורים שמסתכמים ב-74 מיליון דולר.

אלא שבאפריל הגיע משבר הקורונה שפגע אנושות בתעשיית התעופה, שהיא הלקוח העיקרי של שני המפעלים האלה. במקרה של חישולי כרמל כל המפוטרים היו עובדים מאוגדים, ואסרף מכוון את הביקורת שלו כלפי הבעלים, קרן פימי ש"מנצלת את הקורונה כדי לבצע רה-ארגון במפעלים השונים על הגב של העובדים, תוך דריסת זכויותיהם".

יצוין, כי גם התעשייה האווירית, שבבעלות המדינה, יוצאת למהלך פיטורים ענק של מאות עובדים, וגם מולה ההסתדרות הכריזה על סכסוך עבודה.

מפימי, ממנועי בית שמש ומחישולי כרמל לא נמסרו תגובות.

גיוס הון לקרן שביעית

קרן פימי הוקמה ב-1996 ועד סוף השנה היא תנסה לגייס כסף לקרן השביעית שלה, בהיקף של 1.2 מיליארד דולר. הקרן היא בעלים של חברות תעשייה בעיקר, שחלקן פרטיות וחלקן נסחרות בבורסה, כמו נייר חדרה, חברת התקשורת ח. מר, גילת לוויינים ועוד מאות רבות בארץ ובעולם. היקף הנכסים המנוהל של הקרן מסתכם בכ-5.5 מיליארד דולר, ואת הכסף היא מגייסת בעיקר ממשקיעים מוסדיים מקומיים, שמנהלים את החסכונות של כולנו בארץ, ודומים להם בעולם.

בעשור הקודם היו טייקונים שחלשו על מפעלי תעשייה כאלה, באמצעות חברות אחזקה שנסחרו בבורסה, כמו אי.די.בי של נוחי דנקנר למשל, וגם השכר והדיווידנדים שנמשכו מהן היו גלויים. אלה שעדיין פועלים בקונצרנים כאלה, כמו אדוארדו אלשטיין באי.די.בי ויצחק תשובה בקבוצת דלק, מצויים עכשיו במצוקה עסקית ועסוקים בעיקר בלקנות זמן מול בעלי האג"ח.

יצחק תשובה ואליעזר פישמן (צילום: Moshe Shai/FLASH90)

ירידת קרנם של הטייקונים המסורתיים משאירה את הבמה לפימי שיכולה להתמודד על כל עסקה גדולה במשק. לעומת חברות האחזקה הבורסאיות, הביצועים השוטפים של קרנות פימי ודמי הניהול שדוידי ושאר המנהלים שלו מושכים מהן, חסויים לעין הציבור. המידע הזה מגיע רק למוסדיים שהשקיעו בהן בשמנו.

שקיעת הטייקונים המסורתיים משאירה את הבמה לפימי שיכולה להתמודד על כל עסקה גדולה במשק. לעומת חברות האחזקה הבורסאיות, ביצועי הקרנות של פימי ודמי הניהול שדוידי והמנהלים שלו מושכים, חסויים

משך החיים הממוצע של הקרנות הוא שבע שנים, וזה אומר שדוידי מגייס את הכסף, ומנסה לאתר מפעלים שאפשר לפזר עליהם את הכסף בהקדם האפשרי. לאחר מכן מתחילה עבודת השבחה, שכוללת תכנית עסקית חדשה.

היתרון של פימי הוא בכך שהיא יודעת לפתוח דלתות בעולם, כדי לאתר שותפים אסטרטגיים לשיווק, וכמובן לדאוג למימון. במילים אחרות, הקרן לוקחת את החברה, מפשיטה ומלבישה אותה מחדש בתלבושת יפה, כדי להכין אותה למעין תחרות יופי כעבור שנים ספורות, בתקווה שיימצא חתן שיסכים לקנות אותה.

בדרך כלל יש מספר מצומצם של חתנים כאלה שפועלים באותו תחום בחו"ל, ופימי מנסה לזהות אותם כדי שיתעניינו במפעל הישראלי ויקנו אותו ממנה.

אם לא יימצא קונה כזה, פימי בכל מקרה תנסה לייפות ביצועי המפעל, כדי להעביר אותו לקרן הבאה שהיא עצמה מגייסת. בניגוד לתעשיינים המסורתיים שמייסדים מפעל ומחזיקים בו עשרות שנים, במקרה של פימי כל הסיבוב הזה צריך לקרות בתוך שנים ספורות, כדי שיהיה אפשר לעבור לגייס את הכסף לקרן הבאה.

כך למשל, לפני שבוע פימי השלימה את מכירתו של מפעל גזים תעשייתיים מישראל לחברה אמריקאית, ברווח של כמעט 200 מיליון שקל יחד עם שותפיה האחרים. המפעל הזה נרכש על ידה לפני 5 שנים בלבד. זה הדי.אן.איי של קרן הפרייבט אקוויטי, וכמוה יש קרנות השקעה ישראליות אחרות, שפועלות באותו מודל ובתחומי השקעה נוספים, כמו פורטיסימו, טנא, ויולה וסקיי.

יחד עם היתרונות שבמינוף הקשרים הבינלאומיים והניסיון הניהולי הזה ליצירת ערך, הצד הבעייתי במודל הזה, הוא שההשבחה וההכנה למכירה עתידית כמה שיותר מהר, כרוכה לעתים גם בהתייעלות, כלומר בפיטורים.

במילותיו של יו"ר איגוד עובדי התעשייה, אסרף, זה אומר שלקרן פימי ודומותיה אין מחויבות רגשית או אחרת לאלה שבתחתית. "זו אותה קרן פימי שמחזיקה פה מספר לא מבוטל של מפעלים, ובחסות הקורונה רוצה לשפר עמדות, לוקחת מפעלים במצוקה, משביחה אותם ומוכרת. הם לא תעשיינים במהות שלהם.

"זו אותה קרן פימי שמחזיקה פה מספר לא מבוטל של מפעלים, ובחסות הקורונה רוצה לשפר עמדות, לוקחת מפעלים במצוקה, משביחה אותם ומוכרת. הם לא תעשיינים במהות שלהם"

"אין להם שום סנטימנטים, לא לעובדים ולאף אחד אחר. הם מסתכלים איך מרוויחים כסף ובורחים. זה לא רק באורלייט. עכשיו הם רוצים תכנית הבראה גם בחישולי כרמל וגם במנועי בית שמש, בחסות הקורונה מנצלים את המצב כדי לעשות רה-ארגון ופיטורים כי זה נשמע סקסי, בלי להתחשב במצב.

"יש פה מיליון מובטלים במדינה הזו, זה לא מעניין אותם".

העברת קווי ייצור לחו"ל

המשבר בתעשייה הישראלית ניכר בשנה החולפת, כשבעלי מפעלים החליטו להעביר קווי ייצור למדינות זולות יותר, וממשלת נתניהו הקודמת לא עצרה בעדם.

עם המפעלים האלה נמנים, בין השאר, מפעל חרסה בב"ש שנסגר לפני שנה ושהפעילות שלו עברה לטורקיה. מפעל אמיליה קוסמטיקס בירוחם שנסגר ונפתח מחדש אחרי פיטוריהם של 150 עובדים. במאי האחרון נסגר גם מפעל הזכוכית פניציה שבצפון ו-300 עובדיו פוטרו אחרי שקרן פורטיסימו הציבה למדינה דרישה גורפת להפסיק את היבוא מטורקיה ולקבל מענק.

נוכח האיום של הייצור הזול בחו"ל, מה שנותר לתעשייה הישראלית הגוועת הוא לנסות ולמתג את עצמה כאיכותית יותר, כדי לפנות ללקוחות מעבר לים שפחות רגישים לעלות הסחורה ויותר לאיכות שלה.

דוגמה בולטת למפעל במשבר שעלה לכותרות בחודשים האחרונים, הוא זה של נשר רמלה, שהבעלים שלו לן בלווטניק, מחזיק גם ברשת 13.

לטענת נשר, היא מפסידה כסף מפעילות זו בגלל שהיבואן מביא לישראל עודפי מלט במחירי רצפה מטורקיה ויוון. לטענת היבואנים המתחרים, נשר דווקא מרוויחה היטב ואף חילקה מעין הלוואה על חשבון דיווידנד עתידי לבעלים.

עמיר פרץ (משמאל) ואלי כהן בטקס חילופי שרים במשרד הכלכלה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

אסרף מייצג גם את עובדי נשר. הוא מגבה את ההחלטה של שר הכלכלה עמיר פרץ, להטיל מס על היבוא, תוקף את הווטו שהטיל על כך שר האוצר ישראל כ"ץ ושולף את הג'וקר של הקלף הביטחוני.

"שר הכלכלה קיבל החלטה נבונה ומושכלת לעודד את התעשייה כחול-לבן וזה לא עזר כי לשר האוצר יש אג'נדה אחרת, שלא מעניין אותו עובדים במדינת ישראל אלא לנפח את הכיסים של החברים שלו. היבואן הוא שלומי פוגל, וכולם מכירים את הקשרים שלו עם ראש הממשלה, (שהוא ושר האוצר, ע.ש.), העשירו את היבואנים האלה על חשבון העובדים. יש לו עובדים ליבואן הזה? מייבאים הכל מטורקים כי זה יותר זול ובלתי אפשרי להתמודד מולם, אבל הם לא מבינים שהמלט זה מוצר אסטרטגי במדינה. מי סגר את המנהרות של חיזבאללה בגבול לבנון? מי אטם אותן? רק מלט כחול-לבן של נשר. הטורקים היו שולחים מלט לאטום את המנהרות האלה?"

מפעל נשר ברמלה (צילום: יח"צ)

אסרף הודף את הטענות על כך שנשר מרוויחה מייצור המלט, וטוען שההסתדרות תרמה את חלקה לבלימת ההתדרדרות במפעל הזה.

"אנחנו לא מנותקים ממה שקורה במדינה. נכנסנו מתחת לאלונקה ועשינו תכנית הבראה בנשר: 30 עובדים ותיקים פרשו. לא נכנסנו לתכנית הבראה בלי לבדוק את המאזנים שלהם. המחלקה הכלכלית שלנו בדקה וראתה שהם מפסידים כסף.

לדבריו, החלטת שר האוצר מתנגשת עם היומרה של המדינה לעודד את התעשייה המקומית ולתת עדיפות לכחול-לבן, בייחוד במצב הנוכחי.

"במדינה עם 20 ומשהו אחוזי אבטלה, זה מזוויע", הוא אומר לי.

אז אתה מעדיף את הטייקונים והתעשיינים של השנים הקודמות על פני הקרנות הפרטיות?

"אני לא שותף לא לאלה ולא לאלה, אבל בעבר הייתה קצת חמלה לעובדים. היום אף אחד לא רואה אותם, ומה שמעניין את הממשלה זה איך מסדרים ג'וב לחברים ואיך מכניסים יותר כסף לכיס. שמענו את השר ללא תיק, 'הכל חרטא, אין רעבים במדינה', זו בושה וחרפה שזו המדיניות והאג'נדה. בלי להביע עמדה על ממשלה כזו או אחרת, אני מסתכל על העובדים נטו".