כמו שאתם רואים אותי, חנון שמאלני ויפה נפש, גם לי יש עבר אפל בשירות כוחות הבטחון.

לא לא, אני לא הולך להתוודות כאן על פגיעה בזכויות האדם של פלשתינאים חפים מפשע וגם לא על משימות נועזות אך בלתי חוקיות בעליל בעורף האויב.

כמו שאתם רואים אותי, חנון שמאלני ויפה נפש, גם לי יש עבר אפל בשירות כוחות הבטחון. לא לא, אני לא הולך להתוודות כאן על פגיעה בזכויות אדם

תרומתי למערכת היתה צנועה הרבה יותר, לשמחתי, והסתכמה באבטחת אחת משגרירויותינו ברחבי העולם. אבטחה אני אומר, נו טוב, נקרא לזה אבטחה.

תחתית החבית, החוליה האחרונה בשרשרת, נמוך שבנמוכים היה תפקידי במערכת, 'נוכח לילה' קוראים לזה בז'רגון השושואיסטים. לא שומר, בטח שלא מאבטח – נוכח.

כלומר כשכל הלוחמים בוגרי קורס הג'יי ארים (בחיי שככה קראו לזה, אני לא זוכר למה) פרשו לדירות היוקרה ששכרה להם המדינה, נוהגים ב-BMW שלהם שקנו ללא מיסים, נכנסנו לפעולה אני ושכמותי, הנוכחים.

אז איך מגיע רובאי אחת וחצי כמוני, רודף שלום מושבע שכבר בבית ספר יסודי קיבל מכות בגלל הרעיונות המוזרים שלו בעניין זכויות הפלסטינאים למדינה משלהם, למין עבודה כזו, תשאלו בטח. אז זהו שבמקרה, ממש במקרה.

אחרי השתרכות תרמילאית ברחבי דרום אמריקה תוך חיפוש אמיתי אחר הרפתקאות שתמיד נשמעו מרגשות יותר במכתבים שכתבתי לחברים בארץ מאשר איך שהיו באמת, הגעתי לבואנוס איירס. נטול כסף ועוד יותר נטול חשק לחזור לארץ.

אז איך מגיע רובאי אחת וחצי כמוני, רודף שלום מושבע שכבר ביסודי קיבל מכות בגלל הרעיונות המוזרים שלו בעניין זכויות הפלסטינאים, למין עבודה כזו, תשאלו בטח

ארגנטינה שהיתה בעיצומה של אחת ההתמוטטויות הכלכליות התקופתיות שלה לא היתה מקום אידיאלי לחיפוש עבודה עבור בחור בן 23, בלי מילה ספרדית, עם השכלה תיכונית במגמה ביולוגית וניסיון חיים שמסתכם בשלוש שנות שירות בצבא ושנת שוטטות.

אז נשארה השגרירות. סלמן חברי, מאבטח בכיר באותה תקופה, התוודה בפני שנים מאוחר יותר שכשפניתי לשגרירות בפעם הראשונה המלצתו היתה לזרוק את החנון הזה לכל הרוחות, אנחנו צריכים לוחמים כאן ולא אשכנזים חכמולוגים, אמר. יכול מאד להיות שהוא צדק, אבל לשמחתי מאיר הקב"ט חשב אחרת.

פעם היו אנשים אחרים בשב"כ, מאיר הקב"ט היה מאחרוני השבכ"ניקים של מפא"י. אולי לא מועמד פוטנציאלי לכנסת מטעם הרשימה המשותפת, אבל רחוק מאנשים כמו דיכטר וכפיליו, ולדעתו כנראה היה אפשר להסתפק במשהו פחות מרמבו לתפקיד היוקרתי של נוכח לילה.

למרות שעברנו אימונים בהפעלת כלי נשק למיניהם ומבחני כושר מפרכים, תפקידנו בשטח היה מנהלתי ואפור. סגור דלתות, סגור חלונות, הפעל אי אלו מערכות שלא נכתוב עליהן כאן כדי לא להסתבך עם הצנזורה ולך לישון.

כן כן, לישון. במהלך הלילה היינו אמורים לבצע אי אלו סריקות ולכן הצטיידנו בשלושה שעונים מעוררים. למה שלושה? כי אחד לא הספיק לי, כפי שהתברר לי באותו בוקר בהיר כשהתעוררתי מצלצול פעמון הדלת לאחר שנת ישרים של לילה שלם נטול סריקות, מה שכמעט גרם לי לאבד את עבודתי מוקדם מן המצופה.

פעם היו אנשים אחרים בשב"כ, מאיר הקב"ט היה מאחרוני השבכ"ניקים של מפא"י, ולדעתו כנראה היה אפשר להסתפק במשהו פחות מרמבו לתפקיד היוקרתי של נוכח לילה

הימים היו ימי טרום רצח רבין, ואפילו טרום מכונית התופת שמחקה מעל פני האדמה את השגרירות בבואנוס איירס, אותו בניין עתיק ויפהפה שבו ביליתי את מיטב לילותי אי שם בסוף שנות השמונים, ככה שבכירי השב"כ נטולי הטראומות החליטו לתת לי צ'אנס נוסף וההרדמות בשמירה לא עלתה לי במקום העבודה הטרי שלי.

מזלו של אלכס חברי לא שפר עליו כמו מזלי, וההרדמות שלו בשמירה עלתה גם עלתה לו במקום העבודה. אלכס לעומתי לא התעורר אפילו מן הצלצול הממושך בדלת. אולי העובדה שהוא היה שיכור אותו לילה וככל הנראה גם מסומם היא זו שגרמה לו לא להתעורר עד שסלמן הטיח בראשו הרדום את הדלת אותה פרץ בבעיטה, לאחר שחדר לשגרירות בטיפוס על החלון עם הסכין בין השיניים.

סלמן המטורף, חבר יקר, שהתאכזב קשות לראות את אלכס הישן על הרצפה מסריח מאלכוהול. הוא דוקא קיוה אני מניח להתקל בחוליית מחבלים חמושים ולחסל אותם במו ידיו.

יש לי הרגשה שהחיזבאללה חיכה עם התוכנית שלו לפוצץ את השגרירות עד שסלמן יסיים את השליחות שלו בארגנטינה, אפילו הם לא רצו להסתבך איתו.

החיים בארגנטינה בסוף שנות השמונים חייכו אלינו – אנו שהרווחנו את משכורתנו בדולרים בימי אינפלציה דוהרת של אלפי אחוזים בשנה, כל מה שהיינו צריכים לעשות כדי להתעשר היה לחכות עוד רבע שעה מבלי להחליף את הדולרים למטבע מקומי וכח הקניה שלנו הלך ותפח מבלי שננקוף אצבע.

מצבם של העובדים המקומיים בשגרירות ושל שאר עמך ארגנטינה לא היה כל כך מזהיר כמובן, אבל לנו, חבורה של צעירים בני עשרים וקצת זה ממש לא הפריע.

העבודה היתה משעממת ונטולת מתחים, ארגנטינה נחשבה ליעד בהסתברות נמוכה לארוע, אותה הסתברות מפורסמת שהופכת לגבוהה רק אחרי שהאסון קורה.

העבודה היתה משעממת ונטולת מתחים, ארגנטינה נחשבה ליעד בהסתברות נמוכה לארוע, אותה הסתברות מפורסמת שהופכת לגבוהה רק אחרי שהאסון קורה

את האנרגיות העודפות שלנו פרקנו בבילויים פרועים ובחיפוש צרות באופן כללי, חבורה של צעירים עם עודף של כסף ועודף בטחון עצמי.

האידיליה התנפצה כדרכן של אידיליות באופן בלתי צפוי לחלוטין. אחוות הלוחמים הפכה למערבולת של חשדות, תככים, האשמות ועימותים.

גניבה, סתם גניבה היתה סיבת המערבולת. לא בגידה או משולש רומנטי, לא רצח מסתורי חס וחלילה, גניבה של 400 דולר עלובים הספיקה כדי לטרוף את הקלפים, ליצור ולפרק בריתות מידי יום ביומו על פי מצב החשדות הנזיל ולפרק חברויות שנבנו לאורך שנים.

כמו בסיפור של אגתה כריסטי, אחד מהחבורה היה הפושע, רק שהרקול פוארו לא הופיע כדי לחשוף את זהותו. לא בכל יום נגנב כסף מקודש הקודשים, הכספת של הקב"ט בתוך חדר הבטחון הממודר. כספת שאת צירוף המספרים שלה ידעו רק 5 אנשים.

למעשה אמורים היו לדעת אותו 5 אנשים אבל בפועל מסתבר שידעו אותו הרבה יותר, גם אני למשל, מה שהפך אותי כמובן לאחד החשודים.

החשוד הראשון היה סלמן, ראש הכנופיה, ידו בכל ויד כל בו. לא יעלה על הדעת שהשחקן הראשי לא יהיה מעורב באירוע בסדר גודל כזה, ומכיוון שהוא לא היה הקורבן, חזקה עליו שיהיה הפושע.

לא בכל יום נגנב כסף מקודש הקודשים, הכספת של הקב"ט בתוך חדר הבטחון הממודר. כספת שאת צירוף המספרים שלה ידעו רק 5 אנשים

לכולם היה נח להאמין שסלמן היה האיש, בעיקר בגלל שהוא עזב את השגרירות בדיוק לאחר הגניבה וחזר לארץ. היום מן הסתם היו מאשימים אותנו בגזענות, סלמן הוא דרוזי, ואולי קל היה יותר להאשים דרוזי בגניבה, אבל היותו דרוזי לא הפריעה לו להיות המנהיג הבלתי מעורער שלנו לאורך שנים, ככה שאני לא קונה את ההסבר הפשטני הזה.

הרבה יותר קל לחשוד במישהו שאתה לא צריך להסתכל לו בעיניים כל בוקר. ולהפתעתו הרבה של סלמן, שלא ידע אפילו על הגניבה, הוא זומן לחקירה בפוליגרף במרתפי השב"כ, ולהפתעתנו הלא פחות גדולה הוא הוכיח את חפותו לא פעם אחת אלא בשתי חקירות רצופות, ואנחנו נשארנו בלי סלמן ובלי חשוד.

החקירה הלכה והסתבכה. הרקול פוארו היה עסוק כאמור, אז במקומו הטיסו אלינו במיוחד מהארץ חוקר דגול, איש שב"כ ללא חת, קומתו תמירה, רעמת שערו אדומה ואפילו רגל מעץ היתה לו, זכר להתקלות מבצעית בה נאלץ לדרוך על רימון יד שנזרק אל הג'יפ בו נסע תוך כדי פעולה ב"שטחים" ועל מנת להגן על חייהם של הנוסעים בו.

מבט אחד מהאיש הזה, מילה אחת שלו בקול הבס העמוק עד כדי הפרזה, וכל מה שרציתי לעשות זה להתוודות על הכל. על הגניבה על הבגידה, על מה שלא יהיה רק תקחו אותו ממני. מסכנים הפלסטינאים חשבתי לעצמי, והימים ימי האינתיפאדה הראשונה.

בורסת ההימורים געשה, לא כל כך בעניין זהותו של הגנב, לכל אחד מאיתנו היה חשד מבוסס יותר או פחות בעניין זהותו, אלא בעניין הקורבן.

צעירים ותמימים כפי שהיינו, ברור היה לנו שקורבן צריך להיות. לא יעלה על הדעת שגניבה מכספת הקב"ט תשאר כתעלומה בלתי מפוענחת, ועוד פחות יעלה על הדעת שיטיסו במיוחד מן הארץ את בכיר החוקרים וגנב לא ימצא.

כל אחד מאתנו שעבר את חווית החקירה בפוליגרף יצא בהרגשה ברורה שהוא גנב נאלח ושבתוך רגעים ספורים זהותו תיחשף וקלונו יתגלה ברבים.

אפילו יעקב, נוכח לילה זוטר כמוני, היה משוכנע שהוא אשם בגניבה, למרות שהוא בכלל לא היה בבואנוס איירס ביום האירוע. עד כדי כך סמכנו על מכונת הקסמים ועל החוקר הבכיר.

כל אחד מאתנו שעבר את חווית החקירה בפוליגרף יצא בהרגשה ברורה שהוא גנב נאלח ושבתוך רגעים ספורים זהותו תיחשף וקלונו יתגלה ברבים

באופן כללי נטינו לחשוב שסביר שיפלילו את אחד מאיתנו, הנוכחים. מבחינה תקציבית זה היה הדבר הנכון לעשות. לפטר נוכח לילה זה סיפור זול מאד. להחזיר שליח לארץ, על משפחתו וציודו זה סיפור יקר הרבה יותר.

אפילו לא עלה על דעתנו שעובדת היותו של הקורבן אשם או חף מפשע תשפיע על ההחלטה. כמו בסיפורים, היה לנו גם את יואב, מאבטח חדש, שעמד מעל לכל חשד, חף מכל פשע נקי וטהור מידות. וכמו בסיפורים הוא הוא היה זה שהועמד אל עמוד הקלון, נשקו נלקח ממנו, והוא גורש מן השגרירות בבושת פנים.

כשאמרו לנו שיואב נכשל בחקירת הפוליגרף, לא האמנו. כולנו צלצלנו אליו מיידית לחזק את רוחו. יואב, אמרנו לו, אנחנו איתך; אנחנו לא מאמינים לסיפור הזה ואנחנו נתמוך בך לאורך כל הדרך, יהיה מה שיהיה.

יואב היה מאלה ששידרו תדמית של יושר בלתי מתפשר, קיצוני כמעט עד כדי גיחוך. מאלה שמסרבים להשתמש בטלפון של העבודה לשיחות אישיות, מאלה שלעולם לא ישכחו להחזיר את העודף ויתעקשו לשלם יותר מהאחרים אם אכלו פרוסה אחת יותר מן הפיצה שנקנתה במשותף.

כולנו נקראנו לשיחת הבהרה חד משמעית: יואב הוא האשם, ללא כל ספק והמערכת לא תסבול סולידריות איתו מצד אף אחד מאתנו. ובכלל, מה אנחנו רוצים? קודם צעקנו ויללנו שימצאו את האשם ועכשיו כשמצאו לא טוב לנו? ואם אנחנו יודעים כל כך טוב מי לא אשם, איך זה שאנחנו לא יודעים מי כן אשם? ולמה שהמערכת תפיל את האשמה על מישהו כמו יואב, לא היה קל לנו למצא קורבן יותר פשוט ויותר זול?

יואב התקשר אלינו, אל כולנו. חלקנו לא ענה לטלפון, אני דוקא כן. "אז מה יהיה עם התמיכה?" הוא שאל, "כי אני מתכוון להלחם על חפותי לאורך כל הדרך, אתבע אותם למשפט ואוכיח את האמת, אני יכול לסמוך עליך?".

יואב התקשר אלינו. חלקנו לא ענה לטלפון, אני דוקא כן. "אז מה יהיה עם התמיכה?" הוא שאל, "כי אני מתכוון להלחם על חפותי לאורך כל הדרך, אתבע אותם למשפט ואוכיח את האמת, אני יכול לסמוך עליך?"

תראה יואב, זה לא שאני פתאום לא מאמין לך או משהו אבל דיברו אתנו ואמרו שזה לא ככה, ושהם יודעים מה שהם עושים, אז אני באמת מקווה שתוכיח את חפותך, זה לא שאני לא מאמין, אני לא יודע במה להאמין יואב. מהעבר השני היתה שתיקה. יותר לא שמענו ממנו ולא שמענו עליו, על יואב.

כשנתיים לאחר הסיפור הזה, מכונית תופת מחקה את הבניין היפהפה מעל פני האדמה, בפיצוץ שגבה את חייהם של 29 בני אדם, אף אחת מן הנפשות הפועלות המוזכרות כאן לא היתה בין ההרוגים, כולם הוחלפו וחזרו לארץ טרם הפיגוע. דווקא יואב, שהיה מאבטח חדש בזמן הגניבה, עלול היה למצוא את מותו בפיצוץ, אלמלא היה נשלח הביתה בבושת פנים.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.