במסגרת מסע ההרס של מתניהו אנגלמן, מאז מונה למבקר המדינה לפני שנה, שמור מקום של כבוד להחלפת ההרכב הקולקטיבית שביצע בוועדת ההיתרים, הפועלת בהתאם לכללי ועדת אשר למניעת ניגוד עניינים של חברי הממשלה.
אנגלמן הביא בדרכים שונות לסיום כהונת כלל חברי הוועדה שכיהנו בקדנציה הקודמת והפגינו יחס קשוח כלפי בנימין נתניהו, בבקשותיו החוזרות ונשנות לקבל מימון פרטי לתשלום שכר עורכי דינו. הוא החליף אותם בחבורת מקורבים ומסומנים, שאמורים להבין מהרגע הראשון מה תפקידם בכוח, ולשם מה מונו.
האם ועדת ההיתרים במתכונתה החדשה מילאה את ייעודה? ובכן, לא בדיוק. החלטתה האחרונה, לדחות את בקשתו של נתניהו לקבל מימון ממקורבו ספנסר פרטריץ' ולחייבו להחזיר 10% מהכספים שקיבל מבן דודו נתן מיליקובסקי, אינה בדיוק ממלאת את לבו של נתניהו שמחה. אבל הסוגיה היא רחבה יותר: נראה שתוצרי עבודתה של הוועדה החדשה פשוט הרבה יותר מרושלים, שטחיים ובלתי מקצועיים מאלה של ההרכבים הקודמים שלה, שכיהנו בשנים קודמות.
נתניהו סובל בימים אלה, מכורח הנסיבות או בכוונת מכוון, מחילופים רבים במצבת עורכי דינו. אבל אם הוא בכל זאת מקבל ייעוץ משפטי סביר בימים אלה – הייעוץ צריך לכלול הצעה להגיש עתירה חדשה לבג"ץ נגד ועדת ההיתרים. לא מפני שהוועדה דחתה את בקשתו, אלא פשוט מפני שהיא עושה עובדה חובבנית.
זה לא עניין של סגנון בלבד. החל מ-2010 מתפרסמות החלטות ועדת ההיתרים, בשל הערך שיש בהנמקות המצטברות, המסייעות לוועדה בקבלת החלטות במקרים חדשים, על בסיס עקרונות של אחידות, קוהרנטיות והגינות.
החלטה זו מתכתבת עם עקרון פומביות ההליכים השיפוטיים ובנויה על פי שיטת התקדים בבתי המשפט. זה הרציונל שעוגן גם בעבודת ועדת ההיתרים, שהחלטותיה הן מעין-שיפוטיות. לכן, למסמכים שטחיים, שיש בהם הנמקות מופרכות או הנעדרים כל בסיס עקרוני להכרעה, יש השפעה שלילית על המשקל הסגולי של עבודת הוועדה, ועל איכות ההחלטות העתידיות שיתקבלו.
במרץ 2019 עתר נתניהו לבג"ץ נגד ועדת ההיתרים. זה היה לאחר שהוועדה דחתה, בשנית, את בקשתו לקבל סיוע כספי מפרטריץ' וממיליקובסקי. הייתה זו עתירה מופרכת, שכן החלטת הוועדה, בהרכבה הקודם, לדחות את בקשתו הייתה מתבקשת, סבירה, פשוטה ומובנת מאליה. למרות זאת, בעצת השופטים חזר הדיון לוועדה, תוך התחייבות של נתניהו לספק מסמכים ואסמכתאות, ולמעשה למסור הצהרת הון לוועדה. נתניהו הפר התחייבות זו וההמשך ידוע.
לפני כשבועיים מסרה ועדת ההיתרים, בהרכבה החדש, את החלטתה בבקשתו הרביעית או החמישית של נתניהו לקבל מימון מפרטריץ' (את הבקשה בעניין מיליקובסקי הוא כבר משך קודם לכן).
במשרד מבקר המדינה מפעילים נוהל משונה ביחס לפרסום ההחלטות: אף שפסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מ-2011 חייב אותם לפרסם באתר המבקר את החלטות ועדת ההיתרים, הם עושים זאת בעיכוב של 10 ימים ממועד מתן ההחלטה, כביכול כדי לאפשר לעורכי הדין של השר הרלוונטי לעיין בה קודם.
קשה להניח שמדובר בתמימות: אפילו במערכת בתי המשפט לא מסתירים החלטות מהציבור בתואנות שכאלה. בפועל, עיתונאים מסתמכים בדיווחיהם על הודעות לעיתונות שמנסחים אנשי דוברות המבקר, ולא על המסמכים המלאים.
מה שפורסם בזמן אמת הם שני טקסטים: הודעה לעיתונות של דובר מבקר המדינה, ומכתב שכתב מזכיר ועדת ההיתרים לעורכי דינו של נתניהו, יוסי כהן ועמית חדד.
במכתב נמסר כי נוכח חוות דעתו של היועץ המשפטי, אביחי מנדלבליט, שלפיה קבלת כספים מפרטריץ' תהווה עבירה על חוק המתנות, הוועדה החליטה כי היא כלל אינה יכול לדון ולהכריע בבקשה זו. במילים אחרות – זה לא שוועדת ההיתרים דנה בבקשה והחליטה לדחות את בקשת ראש הממשלה, אלא שבמובן מסוים הבקשה נדחתה על הסף נוכח המסקנה כי ממילא מדובר בעבירה פלילית.
בהודעה לעיתונות נמסר כי ביחס ל-300 אלף הדולרים שנתניהו כבר קיבל ממיליקובסקי, קיבלה הוועדה את הטענה ש-30 אלף דולרים מתוכם שימשו לצורך מימון הגנתו של ראש הממשלה, ויתר 270 אלף הדולרים שימשו להגנת רעייתו שרה נתניהו, בתיק המעונות. ולפיכך, החליטה הוועדה לחייב את נתניהו להחזיר רק 30 אלף מתוך הסכום.
הנוסח המלא של החלטת ועדת ההיתרים הועלה לאתר המבקר רק שלשום, אף שכבר הודלף ופורסם בשבוע שעבר. אך במקום מסמך מנומק, הכולל אסמכתאות מן העבר, ציטוטים של פסקי דין, התבססות על עקרונות ותקדימים – משהו שנראה כמו פסק דין, כפי שהחלטות עבר של הוועדה נהגו להיראות – התברר כי מדובר במסמך רזה, בן שני עמודים, שנראה כמו סיכום שיעור של סטודנט חולמני.
את העיקרון המשפטי תמצתה הוועדה למשפט אחד: "גב' נתניהו איננה חברת ממשלה ועל כן כלל 6 ל'כללי אשר'" – הקובע כי חבר הממשלה אינו רשאי לקבל שום תשלום או טובת הנאה מגורם כלשהו זולת השכר שהוא מקבל מקופת המדינה – "אינו חל עליה". על החתום: יו"ר הוועדה, השופטת בדימוס נחמה מוניץ, השופטת בדימוס שולמית דותן ומר ישראל תיק.
זה לא נראה כמו החלטה שיפוטית מנומקת. ובאמת, למה שייראה? הרי בהחלטתה הקודמת של הוועדה בהרכבה הנוכחי, מחודש פברואר השנה, היא קבעה שהחלטות הוועדה כלל אינן "מעין שיפוטיות" אלא החלטות מנהליות רגילות, מה שמאפשר לדעת הוועדה לשוב ולקיים בהן דיון שוב ושוב, על אף שכללי אשר קובעים כי החלטת הוועדה היא סופית.
"נדגיש כי הוועדה היא ועדה מנהלית והחלטותיה כפופות למשטר הדיון בהחלטות מנהליות, בה נוהג כלל יסוד לפיו החלטות מנהליות, בשונה מהחלטות שיפוטיות, לא חל לגביהן עקרון סופיות הדיון", כתבה אז הוועדה. איזה הבדל של שמיים וארץ בין העמדה הזו, לבין החלטת הוועדה בגרסת 2010 (השופטת בדימוס יהודית צור, עו"ד רחל סוכר ועו"ד רנאטו יאראק, שניהם בכירים לשעבר במשרד המשפטים) שהחליטה עקרונית כי החלטות הוועדה יפורסמו.
צריך אם כך להסתכל על התמונה הרחבה: אנגלמן לא הצליח ליצור הרכב של ועדת ההיתרים שיכשיר את בקשתו המושחתת של נתניהו לקבל היתר למימון פרטי. אין בעולם כנראה אקרובטים מילוליים שיצליחו להכשיר עניין שכזה.
אבל בתמונה הכוללת, במהלכיו להחריב את המקצועיות והיסודיות שבה פעלו עד היום במשרד המבקר בכלל, ובוועדת ההיתרים בפרט – אנגלמן רואה ברכה במעשיו. ועדת ההיתרים, ללא קשר לשורה התחתונה של החלטותיה, היא היום צל דהוי של עברה. האזרח המודאג נתניהו בוודאי אינו חייב לקבל זאת בשתיקה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם