עקיבא נוביק, הפרשן הפוליטי הצעיר והמוכשר, מנסה במאמרו "נערי הגבעות מבלפור" לשרטט קו מקשר בין המפגינים הצעירים בבלפור לבין נוער הגבעות של שנות האלפיים המוקדמות. נוביק משווה ביניהם כקבוצות הדורשות "לאתגר את הסדר והכללים".

נערי הגבעות ידועים בתור חבורת צעירים אידיאלוגיות, קבוצת שלויים של הימין, החיה במאחזים מבודדים ביהודה ושומרון, מתעמתת עם חיילים ושוטרים וממררת את חייהם של הפלסטינים.

נוביק מודע לדימוי קשה זה, לכן הוא אינו מתייג את אותם נערים ככאלו, אלא כ"רומנטיקנים, חיו בתנאים לא תנאים וביקשו בעיקר לאתגר את הזרם המרכזי במחנה שלהם ולהוציא לפועל את מה שהדור הישיש רק מטיף לו", אני רק תוהה מה הוא אופייה של ההוצאה לפועל? כי כאן קבור הכלב.

נוביק מודע לדימוי הקשה, לכן אינו מתייג את הנערים ככאלו, אלא כ"רומנטיקנים, חיו בתנאים לא תנאים וביקשו בעיקר לאתגר את הזרם המרכזי במחנה שלהם ולהוציא לפועל את מה שהדור הישיש רק מטיף לו", אך מה אופייה של ההוצאה לפועל?

בעוד נוביק טוען שהדמיון נגמר ביחס המחנאי – הימין מגנה את העשבים השוטים ומנגד השמאל מחבק – אני טוען כי אלו אינם אותם "עשבים", והם אינם שואפים לאותן מטרות כמו "לערער את גבולות הלגיטימיות ולהעביר מסר מזועזע ומזעזע" כפי שטוען נוביק.

לעומת נוער הגבעות הרדיקלי, צעירי בלפור חמושים בפרחים, בנדנות ורודות ובמסרים של אהבה, חירות וחופש. הם אינם מנסים לערער את גבולות הלגיטימיות, אלא להפך – להחזיר את הלגיטימיות לגבולותיה. ההפגנות מלאות בזעם מהול באהבה, לכן הן מזכירות מסיבת טראנס במקרה הטוב, יותר מאשר שדה קרב.

נוביק טוען כי המפגינים הם "פריוולגים של אנרכיזם", אך הוא שכח שהוא פריווילג, ועוד פריווילג של המשטר. עקיבא הוא אדם שגדל בהתנחלות וזכה לחיבוק ממשלות ישראל ולתיעדוף תקציבים. הוא הוא ישראל הראשונה בכבודה ובעצמה.

מנגד ה"פריווילגים של האנרכיזם" או ליתר דיוק "נערי הפרחים מבלפור" זוכים להשמצות וכינויי גנאי כדרך קבע מאותו המשטר (ובמיוחד מהעומד בראשו), ללא סיבה מוצדקת.

קבוצות הווצאפ של הפעילים, מלאות בדיונים על דרכים יצירתיות לרכך את החיכוך עם המשטרה. עולות שאלות רבות כמו הדרך הראויה לאחד את העם מחדש – מימין ומשמאל, יהודים וערבים, דתיים וחילונים. הקולות שנשמעים מפיהם של "נערי בלפור" במחאה הם קולות של "אחווה, שוויון, לחם, פרנסה", לצד "הון-שלטון-עולם תחתון" או "ביבי לכלא". צר לי לבשר, אך אלו אינם קולות האנרכיה.

נוביק טוען שהדמיון נגמר ביחס המחנאי – הימין מגנה את העשבים השוטים ומנגד השמאל מחבקם. לטענתי אלה לא אותם "עשבים", והם אינם שואפים לאותן מטרות כמו "עירעור גבולות הלגיטימיות ולהעביר מסר מזועזע ומזעזע"

אינני יודע מאיפה נוביק חילץ את המסקנה שלצעירי בלפור יש את האומץ לשלם את המחיר "על המעשים וגם במניעים", כמו לנוער הגבעות הרדיקלי. עצורי המחאות ברובם שוחררו לאחר 24 שעות, ללא תנאים מגבילים או ערבות. הם דיווחו על יחס רגוע של המשטרה כלפיהם בתחנת המעצר, ובאוטובוס העצורים שררה אווירה של טיול שנתי. אני מניח גם שרובם נבהלו מאוד מהמעצר המפחיד והם אינם ששים לשלם שום מחיר – כך לא נראה אנרכיזם והמשטרה יודעת זאת.

שאלת "מיהו אנרכיסט" היא חשובה. דוגמא מובהקת לאנרכיזם בישראל היא המחתרת היהודית. קבוצה יהודית אשר ביצע פעולות טרור בשנות ה-70 וה-80, לקחה את החוק לידיים ופגעה בחפים מפשע. נוביק שואל במאמרו – מה לגבי מפרי הוראות המשטר? אני מאמין שאלו ראויים לגינוי, אך הם אינם אנרכיסטים. אלו שצועדים בחוצות העיר, אלו שחוסמים את הכבישים בשעת לילה מאוחרת –  אינם מפרים את הוראות המשטר אלא פוגעים בסדר הציבורי במקרה הרע. נערי הפרחים מבלפור אינם מקווים להוות איום על קיומו של המשטר, אלא נלחמים על מהותו הערכית והצדק הכלכלי שלו.

עקיבא היקר, נערי הבנדנות והפרחים, לא מחפשים אלימות ולא דוגלים בהסתה. בקיצור "הפוך, גוטה הפוך". פני המחאה הם של בנדנות ורודות (ממש סמל האנרכיזם החדש), וזאת מחאה של תקווה ואהבה ללא צל של ספק. אומרים אצלנו בחבר'ה "haters will be haters" אבל עקיבא, לדעתי אתה בכלל לא "הייטר". אז פקח בבקשה את העיניים. פנינו לשלום ולתקווה – לא למלחמה ואנרכיה.

שאלת "מיהו אנרכיסט" היא חשובה. דוגמא מובהקת לאנרכיזם בישראל היא המחתרת היהודית. קבוצה יהודית אשר ביצע פעולות טרור בשנות ה-70 וה-80, לקחה את החוק לידיים ופגעה בחפים מפשע

ואם לא הבנתי אותך נכון והקדשת מאמר שלם בהארץ לעשרה אנרכיסטיים בשקל, אז א. הם לא פני המחאה, וב. הם אפילו לא שווים את הנייר של העיתון.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.