בשעת לילה מאוחרת, כמו מי שיש להם מה להסתיר, חוקקו חברי הכנסת את ״חוק הסמכת שירות הביטחון הכללי לסייע במאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (תיקון), התש“ף-2020״ בשמו הרישמי. רק 71 חברי כנסת טרחו להגיע להצבעה, 48 מתוכם תמכו בחוק.

מאחורי המאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף הקורונה מסתתר מה שזכה בשבועות האחרונים לשם החיבה ״הכלי״, או ״הכלי של השב״כ״. זוהי למעשה הסמכות שניתנת לשב״כ לעקוב אחרי אזרחים שלא עברו שום עבירה ואינם חשודים בטרור, אלא בכך ששהו ליד חולה קורונה מאומת.

בשעת לילה מאוחרת, כמי שיש להם מה להסתיר, חוקקו החכ"ים את חוק הסמכת השב"כ לעקוב אחר אזרחים שאינם חשודים בדבר. רק 71 חברי כנסת טרחו להגיע להצבעה, 48 מתוכם תמכו בחוק

וכך השילה ישראל מעליה עוד שיכבת הגנה דמוקרטית וויתרה – מרצון חופשי – על זכותנו לפרטיות שנמסרה לידיו של אירגון חשאי, שאין עליו כמעט בקרה, שפעולותיו חסויות, שפועל בצורה לא שקופה על פי חוק. דוגמה יחידה בין שאר המדינות הדמוקרטיות.

גלגוליו של החוק עד שאושר סופית במליאת הכנסת משקפים לא רק את רוח התקופה – חרדה ובעתה מהתפשטות הקורונה – אלא יותר מכל את התמכרותם של רשויות המדינה ומנהיגיה למנגנונים ביטחוניים ולהאדרת יכולתם של הכלים שהם פיתחו, כאילו מדובר לפחות בשרביט הקסמים של אלדין בכבודו.

בשבועות האחרונים עקבתי אחרי מהלך החקיקה, שהחל בהוראה לשעת חירום, והסתיים בחוק לכל דבר ועניין. וגם זה, רק משום שבג״ץ פסק שסמכויות כל כך דרקוניות ראוי שיוענקו בחקיקה ראשית ולא בהחלטת ממשלה על בסיס תקנות חירום.

הדיונים התקיימו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שבאופן לא שגרתי פתחה אותם לקהל הרחב בשידורים חיים ואף הזמינה חוות דעת של ארגוני החברה האזרחית שעוסקים בזכויות אדם ובפרטיות. וכך ניתן היה לצפות מקרוב בשעות של דיונים בוועדה וללמוד לא רק על הליך החקיקה, אלא אולי יותר מכל על הפער העצום בין המוניטין שיצא ל״כלי״ של שב״כ לבין המציאות. בין מה שחושבים חברי הכנסת, לבין העובדות כפי שנחשפו בוועדה. ולהשתאות כמה מעט נדרש כדי לשלול מאיתנו את הפרטיות.

כך השילה ישראל עוד שיכבת הגנה דמוקרטית וויתרה – מרצון חופשי – על זכותנו לפרטיות, שנמסרה לידיו של אירגון חשאי, שאין עליו כמעט בקרה. דוגמה יחידה בין שאר המדינות הדמוקרטיות

בעוד שמדינות אחרות פיתחו אפליקציות וולונטריות מבוססות bluetooth – בחרה ישראל, כמעט מהרגע הראשון – להעניק הרשאה לשירותי הביטחון לרגל אחרי האזרחים.

לא עזרו זעקותיהם של מגיני הפרטיות, לא הועילו העתירות לבג״ץ של ארגוני זכויות אדם, אפילו סירובו של ראש השב״כ להשתתף במאמץ הלאומי למיגור הקורנה, בטענה ש״הכלי״ המדובר אינו מתאים למשימה – לא נפל על אוזניים קשובות.

המנהיגים המבועתים בכלל והנהלת משרד הבריאות בפרט התאהבו ב״כלי״ והפכו אותו לחזות הכול.

או שב״כ או סגר – הייתה פחות או יותר הסיסמה שהובילה את כל הדיונים. אם לא נשתמש ב״כלי״ נצטרך להטיל סגר והכלכלה תקרוס, הזהירו. עד כדי כך האדירו את כוחו של ה״כלי״ שאפילו שופטי בג״ץ, שהבינו את סכנת החדירה הבלתי מבוקרת לפרטיות, לא העזו לפסוק נגד השימוש ב״כלי״, וביקשו בשפה רפה שהמהלך יבוצע באמצעות חקיקה ראשית ולא כהוראות שעה.

ואז החלו לזרום הנתונים לוועדת החוץ והביטחון, שהכינה את החוק לקריאה שנייה ושלישית. ומה רבה הייתה האכזבה, שלא לומר הנפילה הגדולה. השימוש ב״כלי״ חשף את חולשותיו בפני כול. כאשר יגור ראש השב״כ בא לו.

בעוד שמדינות אחרות פיתחו אפליקציות וולונטריות – בחרה ישראל להעניק הרשאה לשירותי הביטחון לרגל אחרי האזרחים. לא עזרו זעקות מגיני הפרטיות, עתירות אירגוני זכויות האדם לבג״ץ או סירוב ראש השב״כ

וזו התמונה המטרידה שנחשפה בימים ארוכים של דיונים בוועדת החוץ והביטחון:

• מרחב הטעות של ״הכלי״ הוא 17%-20%. קשה להאמין שמישהו היה רוכש טכנולוגיה אילו היו אומרים לו שהיא טועה ב-20% מהמקרים. המשמעות היא שליחתם של אלפי אנשים למעצר בית – המכונה בידוד – בלי סיבה. אופס, טעינו.

חקירות אפידמיולוגיות:

• ברור שהחקירות האפידמיולוגיות האנושיות הן הדרך הטובה ביותר להבין ולעקוב אחרי שרשראות ההדבקה. אלא מה התברר?
• משרד הבריאות אינו מתעדף את החקירות האפידמיולוגיות.
• יותר מכך: אין המשכיות של חקירות אפידמיולוגיות לחולים שאותרו באמצעות ה״כלי״ של שב״כ.
• לחוקר האנושי אין את רשימת המגעים שהגיעו משב״כ לגבי כל אחד מהחולים וכך הוא אינו יכול לעשות התאמות, מעקב אחרי שרשרת הדבקה, או להפוך את הכול למסד נתונים אחד.
• מערך החקירות האפידמיולוגיות כולו כולל 330 תקנים בסך הכול. בהם רק 27 אחיות קבועות, עוד 150 סטודנטים שגויסו במיוחד, קיבלו הכשרה זריזה, ועובדים במשרה חלקית, והשאר אחיות של שירותי בריאות התלמיד.
• אבל, וזה אולי הפרט המטריד מכול: נתוני החקירות האפידמיולוגיות והנתונים שמגיעים מ״הכלי״ של שב״כ לא מוזנים למערכת טכנולוגית שמאפשרת פילוח שלהם, בדיקה של מסלולי הדבקה, איתור מקומות מועדים להדבקה ועוד. זה עלה, אגב, גם בדיונים של ועדת הקורונה בכנסת. או בשפה אחרת: למשרד הבריאות אין מסד נתונים של המערך האפידמיולוגי והמימצאים של ״הכלי״ ולכן לא ניתן לדעת איזה מחלות רקע מועדות יותר, איזה מקומות מסוכנים, האם יש קהילות ברמת סיכון גבוהה מאחרות ועוד.
• פרופ׳ חגי לוין, יו״ר רופאי בריאות הציבור הצטרף לשורה של חוקרים שהופיעו בפני הוועדה והתלוננו שמשרד הבריאות אינו מאפשר גישה לנתונים הגולמיים כדי שחוקרים יוכלו להשתמש בהם במחקרים.
• לוין הוסיף שלמשרד הבריאות אין אסטרטגיה ויעדים ברורים ולא מתקיימת הפקת לקחים של המקרים שבהם הייתה טעות של ה״כלי״ של שב״כ כדי ללמוד מהם.
• מרכז המידע הלאומי מפרסם לעיתים קרובות דוחות שאף אחד אינו חתום עליהם ולא ברור על איזה מסד נתונים הם מבוססים. זה לא רציני בלשון המעטה.
• נציג המשרד למודיעין לא ידע לומר לוועדה מה הפיתוח המיוחד לאזרחים שאינם מצוידים בטלפונים חכמים – מדובר בעיקר על קהילות החרדים.
• נציגת משרד הבריאות לא ידעה לספק לוועדה נתונים על היקף התקציב לשיווק ופרסום אפליקצית ״המגן 2״ שפותחה, ואמורה להחליף את ״הכלי״. החוק מחייב השקה של האפליקציה האזרחית בתוך שבוע. זוהי אפליקציה על בסיס וולונטרי, שבה נשמרים הנתונים על מכשיר הטלפון של המשתמשים ולא מועברים למרכז חשאי, היא מדוייקת באופן משמעותי הרבה יותר מ״הכלי״ של שב״כ, היא מבוססת על קוד פתוח ובטוחה לאין שיעור יותר.

אבל ברור לכול אחד, שאם משרד הבריאות לא ישווק באופן אגרסיבי את האפליקציה הזאת, ולא יעודד את האזרחים להוריד אותה בחנות האפליקציות – היא לא תוכל לספק את שכבת ההגנה הנדרשת.

החשש הוא שעם חקיקת ״הסמכת שירות הביטחון הכללי לסייע במאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף הקורונה החדש״ יחשבו במשרד הבריאות שאין צורך להתאמץ כדי לשווק את המגן 2.

חשש נוסף הוא, שברגע שחוקק החוק המאפשר לשב״כ להשתמש ב״כלי״ כדי לעקוב אחרינו, לא ירחק היום והוא ישמש גם לצרכים שאינם מאבק בנגיף הקורונה ויוגדרו כבעלי חשיבות לאומית.

חשש נוסף הוא, שברגע שחוקק החוק המאפשר לשב״כ להשתמש ב״כלי״ כדי לעקוב אחרינו, לא ירחק היום והוא ישמש גם לצרכים שאינם מאבק בנגיף הקורונה ויוגדרו כבעלי חשיבות לאומית

האם איתור פדופילים אינו מטרה ראויה? ואולי מעקב אחרי עסקאות סמים? או ארגוני מאפיה? מפירי סדר? מתנגדי משטר?

איפה הגבול?

ענת סרגוסטי היא עיתונאית, פרשנית, יוצרת דוקומנטרית, עורכת, פמיניסטית. יו״ר בהתנדבות של עמותת ״כן לזקן - לקידום זכויות הזקנים״. הייתה במשימות עיתונאיות בעזה, בביירות, ברמאללה, בעמאן ובקהיר. גרה בתל אביב, בעלת תואר שני במשפטים מאוני. תל אביב. בת גאה למשפחת סרגוסטי שנמצאת כאן מגירוש ספרד.

במאי 2017, הלכתי עם אחותי וגיסתי לערב בלתי נשכח שבו יחד עם 50,000 צופים וצופות, זכינו לראות את גיבורת הילדות שלנו מפזזת על במה עם השירים האהובים שגדלנו עליהם. היא חדרה לתודעה הציבורית כשהיתה רק בת 16, אבל הקריירה שלה החלה כבר עשור קודם לכן.

היא בת גילי, היא מוכשרת בעולמות השירה והריקוד, מאחוריה שלושה עשורים של עשייה עשירה, אבל שלא כמוני, היא אינה שולטת בנעשה בחייה. היא כלואה במערכת יחסים רקובה ורעילה עם אביה ואינה רשאית לקבל החלטות על היבטים טריוויאליים ביומיום שלה.

היא בת גילי, מאחוריה 3 עשורים של עשייה, אבל שלא כמוני, היא אינה שולטת בנעשה בחייה, כלואה במערכת יחסים רקובה ורעילה עם אביה ואינה רשאית לקבל החלטות על היבטים טריוויאליים ביומיום שלה

השבוע יצא ספר הביכורים שלי "כלואות", שעוסק בשתלטנות קיצונית בזוגיות ומבוסס על המחקר שלי בו ראיינתי עשרות נשים שחיות בזוגיות כזו. אך הדברים בספר רלוונטיים לא רק לזוגיות אלא למערכות יחסים נוספות.

עטיפת הספר "כלואות" של ד"ר אילנה קוורטין

כמי שעוקבת במשך שנים אחרי סיפורה הטרגי על בריטני ספירס, גיליתי שהנושא רלוונטי שבעתיים גם למתרחש בחייה של הכוכבת והאומללה.

בסרט FRAMING BRITNEY SPEARS שיצא בפברואר 2021, נפתח לעיני הצופים והצופות צוהר מטלטל אל תוך חייה של אחת מכוכבות הפופ הגדולות בדורנו. בריטני לא השתתפה בהכנת הסרט (היא אינה מורשית להיחשף לתקשורת ללא אישור או הכוונה), ונקודת המבט שמוצגת בו כוללת מרואיינים ומרואיינות שהסכימו לשוחח עם הכתבים והעורכים של הניו יורק טיימס על הסיפור שמזעזע את כל תומכיה ואוהדיה של בריטני בעולם.

החל משנת 2008 חיה בריטני את חייה תחת צו משפטי מסוג "קונסרבטורשיפ" שמשמעו שליטה בחיים של אחר או אחרת. בישראל הדבר דומה לצו אפוטרופסות, אך גם בישראל וגם בארה"ב, זהו צו שמוענק על בסיס גיל וחוסר מסוגלות או תפקוד.

בניגוד לכך, הצו שניתן לאביה של בריטני הוא יחיד מסוגו ומאז ועד היום לא הוענק צו דומה לשליטה על חייה של אישה צעירה, מתפקדת, שפויה ועובדת. הצו אף ייחודי בכך שהוא כולל שני חלקים – חלק אחד של אפוטרופסות על כל נכסיה וחלק נוסף של אפוטרופסות עליה כבנאדם.

הצו שניתן לאביה של בריטני יחיד מסוגו. מאז ועד היום לא הוענק צו דומה לשליטה על חיי אישה צעירה, מתפקדת, שפויה ועובדת. הצו ייחודי אף בכך שהוא כולל 2 חלקים – אפוטרופסות על כל נכסיה ועליה כאדם

כמי שעוקבת אחרי חשבון האינסטגרם של בריטני, וגם אחרי זה של תומכיה ואוהדיה בעולם שפעילים מסביב לשעון כדי להציל אותה (חפשו את #FREEBRITNEY), אני נחשפת, כמו מיליוני עוקבים אחרים, לגוונים מסויימים בחייה. הודעותיה רצופות האימוג'י, סרטונים יומיומיים של ריקודים שהיא רוקדת עם עצמה, ושלל פוסטים תמוהים, מציגים תמונה של אישה שכלואה בתוך ביתה ונשלטת על ידי אחרים שמתחזים כרוצי טובתה.

View this post on Instagram

A post shared by Britney Spears (@britneyspears)

בריטני היא פרפורמרית רצינית. בכל הופעותיה היא טוטאלית – היא רוקדת, שרה, ולרוב היא אף הבימאית והמפיקה של הקליפים ושל ההופעות שלה. היא מכוונת מבחינה אומנותית את כל מה שהיא עושה – היא יוצרת ומובילה ועושה הכל במקצוענות ששמורה למעטות. אין ויכוח כי היא אחת מזמרות הפופ המשפיעות בדורנו.

על רקע זה צורמת ובלתי נתפסת העובדה שכל הכסף שהרוויחה בריטני בקריירה עתירת התהילה שלה, נשלל ממנה והיא מתקיימת על קצבה זעומה. את בניה האהובים היא רואה לעיתים רחוקות. אביה שולט במי היא תראה, מי יקיף אותה, עם מי תדבר, והאם תיחשף לתקשורת. גם בבגדיה ובסדרי העבודה שלה. בהוראתו, היא מטופלת בכדורים פסיכיאטריים שמשבשים את שיקול הדעת שלה ומחבלים בשפיותה. היא חיה בתעתוע גדול, בבלבול עצום, ובבידוד עמוק.

הודעותיה רצופות האימוג'י, סרטונים יומיומיים של ריקודים שהיא רוקדת עם עצמה, ושלל פוסטים תמוהים, מציגים תמונה של אישה שכלואה בתוך ביתה ונשלטת על ידי אחרים שמתחזים כרוצי טובתה

בריטני ביקשה בדיון בבית המשפט, שהתקיים ב-24.6.2021, שישחררו אותה מהצו החונק הזה. היא מבקשת ומתחננת לשחרורה כבר כמעט עשור ואין שומע. היא מבקשת שיעניקו לה את הזכות לבחור את עורכי הדין שלה בעצמה.

בהקלטה מתוך אולם בית המשפט, בטלפון הנייד של אחד האקטיביסטיים שפועלים לשחרורה, היא עלתה מול בית המשפט באמצעות זום וגוללה בצורה בוגרת ושקולה כיצד היא אולצה לחתום על מסמכים משפטיים, כיצד היא אולצה לעבוד ולהופיע, וכי היא רוצה את חייה בחזרה.

ההקלטה שוחררה, על אף שהיא קטועה באמצע ועל אף שבית המשפט קוטע את דבריה מספר פעמים כדי לאפשר לקלדנית להספיק לתמלל את דבריה, ולראשונה קולה של בריטני נשמע והעולם כולו נחשף לקולה הרועד של הזמרת.

בריטני תהיה בת ארבעים בעוד מספר חודשים אבל הצו הזה מנהל את חייה כאילו היתה בת 85 וחולה בדימנציה. היא חיה בצורה חשופה ואין לה פרטיות בביתה שלה. אין בחדרה דלת, והיא פרוצה לצפיה גם כשהיא מתלבשת ומתפשטת. ישנו מעקב מתמיד על כל צעדיה.

"עבדתי שבעה ימים בשבוע. אתם יודעים למה זה דומה? לסחר בנשים", היא אומרת בבית המשפט. ומסבירה כי עד כה קולה לא נשמע, אך לכבוד הדיון הנוכחי היא כתבה הכל על דפים ומבקשת להקריא. "הוא אוהב לשלוט בכל היבט בחיים שלי. הוא מת על זה שהוא שולט 100% בבת שלו".

היא ממשיכה ומתארת את המצב בחסות אביה. אמה ושאר בני משפחתה אינם בתמונה. היחידה שתמכה בה וליוותה אותה ובולטת מאוד בסרט, היא אישה שטיפלה בה כשהיתה צעירה ונשכרה עבורה כבת לוויה.

בריטני תהיה בת 40 בעוד מספר חודשים, אבל הצו הזה מנהל את חייה כאילו היתה בת 85 וחולה בדימנציה. היא חיה בצורה חשופה ואין לה פרטיות בביתה שלה, גם כשהיא מתלבשת ומתפשטת. ישנו מעקב מתמיד על צעדיה

"כל דבר שקשור בי, צריך להיות מאושר על ידי אבא שלי", כך מסבירה בריטני בעדותה. כאישה עצמאית ואוטונומית, זה בלתי נתפס שעליה לדווח על כל מעשיה ולקבל רשות לפעולות קטנות. השליטה הפטריארכלית של אביה נועדה להגדיל את כבודו בעיני עצמו ובעיני אחרים, על חשבון השפלתה של בריטני ושליטה בה. בריטני מפחדת מאבא שלה, ואחרי שנים של שליטה מרגישה משותקת ואפילו לא מסוגלת להופיע כל עוד הוא בתמונה.

בריטני מספרת:

"הוא אמר לי שאם לא אעבוד עשר שעות ביום, לא אוכל לראות את הילדים שלי או את החבר שלי".

זהו תיאור של שתלטנות מסוג הגבלה. אחת הדרכים המתוחכמות של גברים שתלטנים להגדיל את השליטה היא באמצעות בידוד מחברים ומבני משפחה.

"הם לא נתנו לי לצאת במשך חודש מהבית".

היא נכלאה בכליאה של ממש, ולא בכליאה מטאפורית. ושמרו עליה כאילו היתה מאושפזת שרוצה לברוח. וכל זה בביתה שלה.

היא מספרת איך היא נשלטת בכל היבט כלכלי בחייה. אין לה מושג כמה כסף יש בחשבון ואין לה יכולת לנהל את ענייניה הפיננסיים או לחוות דיעה לגביהם. זוהי שתלטנות כלכלית.

"הוא אמר שאם לא אעבוד 10 שעות ביום, לא אוכל לראות את ילדיי או את החבר שלי". זהו תיאור של שתלטנות מסוג הגבלה. אחת הדרכים המתוחכמות של גברים שתלטנים להגדלת השליטה, באמצעות בידוד ממקורבים

היא מגוללת כיצד היא לא מכירה את הפסיכולוג שלה, היא לא בחרה אותו, קצב הטיפול האינטנסיבי והטיפול התרופתי הקיצוני נכפו עליה, ובכל השנים שטופלה זה נעשה בצורה ציבורית. היא לא זכתה לפרטיות מינימלית, על אף שכמובן עליה לקבל פרטיות בזמן טיפול נפשי. כשיצאה מהטיפול בוכה, נתקלה בצלמי פפרצי שחיכו לקבל את פניה, מגחכים למראה בכייה ומרוויחים כסף על חשבון מצבה.

צי שלם של בני לוויה, רופאים, אחיות, פסיכיאטרים, מנהלים מוזיקליים, רקדנים, כוריאוגרפים, נהגים ואחרים חיות וחיים על חשבונה, כמי שמתפקדת כעסק רווחי ומניב, ואיש מהם לא טרח לשמור שם על זכותה לפרטיות.

היא סיפרה כיצד היא רוצה להיפגש עם חברה הכי טובה שלה שגרה במרחק 8 דקות ממנה, וכי היא רוצה שיאפשרו לחבר שלה יסיע אותה ברכב שלו. היא רוצה להתחתן וללדת ילדים. היא רוצה להוציא את ההתקן התוך רחמי שאילצו אותה בכפייה להחדיר לגופה, אך מונעים ממנה גישה לרופא לשם כך.

אלו דברים שאסור לה לעשות במסגרת הצו המשפטי. קראתןם נכון – היא לא מורשית לשלוט על גופה, ביתה, כספה, ילדיה, האוויר שהיא נושמת.

"אני עייפה מלהרגיש לבד. זכותי לקבל זכויות כמו כל אחד אחר בעולם. אני רוצה להמשיך לדבר איתכם עוד הרבה זמן כי אני יודעת שברגע שארד מהקו, אשמע 'לא לא לא' מכל עבר".

כך היא מסכמת בטון נואש, כמו שבויה שמצאה לרגע חיבור לעולם, ובעוד רגע תיתפס שוב על ידי שוביה, תיאזק ותורד בחזרה למרתף. הבקשות הטריוויאליות והברורות שלה חושפות עד כמה המצב שבו היא נמצאת מעוות וחמור.

ושוב, בניגוד למקרים של שתלטנות קיצונית בזוגיות שחקרתי, שבהם אין נגיעה משפטית כיוון שהנושא רחוק עדיין מהשיח המשפטי, במקרה של בריטני הכפייה והשליטה מעוגנים משפטית. וכך היא מתארת בכאב:

"מדינת קליפורניה איפשרה בצורה משפטית וחוקית לאבא שלי לשלוט בי ולעשות לי את כל זה. אני בטראומה קשה".

זה כמעט בלתי נתפס שבאיבחה של חותמת משפטית נהרסו חייה של בריטני ללא היכר. השחיקה של הבטחון העצמי שלה והמחיקה השיטתית של העצמי שלה הותירו אותה במצב שבו היא לא יכולה להילחם על הזכויות הבסיסיות שלה. מה שלנו נתפס כטריוויאלי ורגיל – כמו ללכת לטייל בפארק, או אפילו לקבל פרטיות בחדר השירותים, הפך להיות למאבק שאי אפשר לנצח בו עבורה.

שתלטנות קיצונית הנה מערך התנהגויות דכאניות שאינו כולל אלימות פיזית. בדרך כלל בן הזוג כופה על האישה פרקטיקות שונות בכל מיני תחומים – בתחום הכלכלי, המיני, המילולי והרגשי, בתחום התעסוקה וההשכלה, בתחום ההתחברות למשפחה וחברים ועוד. תכליתן של שלל ההתנהגויות היא לאפשר שליטה של בן הזוג באישה ובכך לבסס, לחזק ולהגדיל את מעמדו ואת כבודו.

בניגוד למקרים של שתלטנות קיצונית בזוגיות שחקרתי, שבהם אין נגיעה משפטית כיוון שהנושא רחוק עדיין מהשיח המשפטי, במקרה של בריטני הכפייה והשליטה מעוגנים משפטית

אך שתלטנות קיצונית מתרחשת לא רק בזוגיות, אלא במערכות יחסים משפחתיות נוספות. המקרה של בריטני הוא מהחמורים ביותר, לא רק בגלל הצו המשפטי שלמעשה מעגן את השתלטנות של אביה בצורה חוקית, אלא גם בגלל כמות בעלי המקצוע השונים שמעורבים בסיפור שלה בשתיקה.

רופאים, פסיכיאטרים, עורכי דין, מנהלים וסוכנים, צלמים ורקדנים, כולם חשופים כל השנים למה שקורה לה, אך אינם מושיטים יד. הם לא מדווחים או תוהים על הפתולוגיה של המתרחש סביבם או על שלומה של בריטני. כך נוצר מצב של מעגל שמזין את עצמו כל פעם מחדש. שתלטנות היא דבר חודרני ומחלחל, ויתכן שאימתו של האב שורה גם על האנשים שהעסיק בשמה ובכספה.

ולנו הצופים והצופות נדמה שמדובר בזמרת פופ מצליחה, עם קריירה משגשגת וחיי כוכבת שיש לקנא בה. מעבר לאפיזודות של מצבים נפשיים שנחשפנו אליהם בתקשורת, בעיקר סביב הפרדה מבן הזוג וקבלת המשמורת על הבנים שלה, נראתה בריטני עד לא מזמן כמי שנהנית מחיי זוהר ומרוויחה מיליונים.

אבל הפער בין מה שנראה מבחוץ לבין הבריונות שבריטני חווה, ההתעללות והתעמרות בכל היבט בחייה, הוא שמונע מהסביבה לזהות את גודל העוול שנעשה לה או להתערב לטובתה.

המקרה של בריטני הוא מהחמורים ביותר, לא רק בגלל הצו המשפטי שלמעשה מעגן את השתלטנות של אביה בצורה חוקית, אלא גם בגלל כמות בעלי המקצוע השונים שמעורבים בסיפור שלה בשתיקה

ומהצד השני, היכולת של בריטני להילחם או אפילו לזהות את מה שעובר עליה כעוול, הולכת ונשחקת. התעתוע שמציף אותה, חוסר היכולת שלה לדבר עם אחרים ולהדהד את שעובר עליה כדי לקבל פרספקטיבה, הבידוד שלה מהעולם החיצוני והשליטה בכל תחום בחייה, גורמים להימשכות המצב.

אם לא נעזור לבריטני מהר, כבר לא יהיה למי לעזור.

אם את חווה שתלטנות דומה, מוזמנת לפנות לעזרה במוקד משרד הרווחה. לחייג 118.

ד״ר אילנה קוורטין היא מחברת הספר "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות". היא אקטיביסטית פמיניסטית בתחום בריאות נשים וזכויות נשים בעבודה ובעולם המשפחה. שותפה לחקיקה בתחומים אלה ומתמחה באלימות נטולת היבטים פיזיים כלפי נשים. כיום מתגוררת עם משפחתה בלוס אנג׳לס, שם היא שליחה של הסוכנות היהודית ומנהלת את פעילות הסוכנות באזור מערב ארה״ב. אילנה היא ד״ר למגדר ועורכת דין מומחית לזכויות נשים (צילום: ליפז בראל)

אחד הטיעונים שממשיכים להישמע עד היום נגד להט"בים, ובייחוד נגד הומואים – הוא האיסור על משכב זכר בתורה, שדינו מוות. אבל בתורה יש גם איסור על חילול שבת, שדינו מוות. אז למה כל החכמים והסגנים של אלוהים יוצאים נגד הומואים, אבל לא נגד חילונים מחללי שבת? התשובה פשוטה: צביעות

איילת שקד ממפלגת ימינה שיתפה בעבר תמונות שלה מחללת שבת בפרהסיה, כשהיא מצלמת את עצמה בטיול כזה או אחר בשבת או בחג, למקומות שמצריכים נסיעה ברכב; אבל אותה מחללת שבת שדינה מוות, מרשה לעצמה לצאת בהפגנתיות נגד הומואים (ועל הדרך גם לא מאפשרת תחבורה ציבורית בשבת). לעסקנים החרדים אין בעיה לשבת בכנסת עם מחללי שבת שדינם מוות ואף עם אוכלי טריפה, אבל הומואים הם הבעיה האמיתית בעולם.

איילת שקד שיתפה בעבר תמונות שלה מחללת שבת בפרהסיה, כשהיא מצטלמת מטיילת במקומות שמצריכים נסיעה ברכב בשבת; אבל אותה מחללת שבת שדינה מוות, מרשה לעצמה לצאת בהפגנתיות נגד הומואים

יש הרבה סיבות לשנאת חינם בעולמנו. יש אנשים שהשנאה היא מקור האנרגיה שלהם, או לחילופין יש כאלה שמתחבאים מאחורי השנאה – כדי לא להכיר באמת אודות עצמם או אחרים. לעיתים קרובות מאוד זה מקבל חיזוק באמצעות ציטוטים מהתורה, שכביכול סוגרים את הנושא ומעבר לכך אין טעם להמשיך.

האיסור על משכב זכר מופיע בספר ויקרא י"ח, כ"ב – לצד העונש על מי שעובר עבירה זו מצוינת בספר ויקרא כ', י"ג:

"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם".

לא נתחיל לעסוק כאן בפרשנויות של מה בדיוק נחשב משכב זכר ומה לא (נראה לי שזה די ברור), אבל דינם של העוברים עבירה זו הוא מוות.

אין כמעט דיון או ויכוח בנושא הומואים, מבלי שלפחות אדם אחד ישתמש באותו איסור כדי להבהיר עד כמה זה נורא. בפייסבוק, בשיחות בין אנשים, בכתבות ועוד. "אלוהים לא אוהב מה שאתם עושים", ועוד מיני טיעונים ידענים שכאלה – הם בדיוק בין הגורמים לכך שלהט"בים רבים מהציבור הדתי או החרדי חיים בפחד, ומתפתים לטיפולי המרה שאין בהם שום תועלת מלבד פגיעה נפשית חמורה יותר. לא תראו אף הומו חילוני שרוצה לעבור טיפול המרה, כי חילונים אי אפשר להפחיד עם טיעוני "אלוהים שונא אותך".

אבל יש עוד איסור אחד בתורה שדינו מוות – חילול שבת. כפי שכתוב בספר שמות, ל"א, י"ד:

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ".

נכון ל-2007 רק 27% בישראל מקיימים את מצוות השבת, מה שמשאיר קצת מעל 5 מיליון יהודים שמחללים שבת באופן קבוע (שלא לדבר על יהודים חילונים בעולם). נכון לדצמבר 2018 מספר שומרי השבת ירד ל-25%.

למה אנחנו כמעט לא שומעים שום טרוניה על מחללי שבת שדינם מוות? הרי מספרם גדול פי 5 בערך ממספר הלהט"בים.

נכון ל-2007 רק 27% בישראל קיימו מצוות שבת, מה שמשאיר קצת מעל 5 מיליון יהודים שמחללים שבת בקביעות. בסוף 2018 מספר שומרי השבת ירד ל-25%. אז למה כמעט לא שומעים טרוניות על מחללי שבת שדינם מוות?

לפי הסטטיסטיקות המקובלות כיום, יש ככל הנראה כמה אחוזים בודדים של להט"בים באוכלוסייה – בערך 6% בממוצע (אם כי בדיקה שנעשתה בישראל ב-2012 מעידה שמדובר ב-13% להט"בים בממוצע).

אם נעשה ממוצע של הממוצעים ונגיד שיש בערך 10% להט"בים בישראל, הרי מדובר ב-930,000 איש בערך. מתוכם רק חלק קטן הם הומואים שדינם מוות, וזאת בהשוואה ליותר מ-5 מיליון ישראלים שמחללים שבת.

אז למה 900,000 להט"בים אשמים בכל צרות המדינה והעולם – ויותר מ-5 מיליון מחללי שבת שדינם מוות יוצאים נקיים וחפים מכל רבב? התשובה, כפי שכתבתי כבר בהתחלה, פשוטה מאוד: צביעות.

הרבה יותר קל לצאת בהפגנתיות נגד מיעוט מאשר נגד רוב. יותר קל לתקוף מיעוט שזכויותיו תלויות בדעת קהל, על חוט השערה – מאשר לתקוף רוב שזכויותיו ניתנות לו כמובן מאליו, ואין ממש עם מה לאיים עליו.

מעבר לכך, כל אחד בישראל עושה לו דת כבקשתו – מה שמאפשר לחרדים לשבת עם מחללי שבת בכנסת, ומאפשר למחללי שבת לתקוף הומואים כאילו הם עצמם אינם בני מיתה.

וזוהי, חברים, כל התורה כולה על רגל אחת.

עמית אדלר הוא איש דיגיטל, גרפומן בלתי נלאה, בעל תואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדע