או מעקבי שב"כ אחרינו או סגר. האמנם?

בנימין נתניהו עם ראש השב"כ נדב ארגמן בטקס מצטייני השב"כ, ב-4 בדצמבר 2018 (צילום: עמוס בן גרשום/לע"מ)
עמוס בן גרשום/לע"מ
בנימין נתניהו עם ראש השב"כ נדב ארגמן בטקס מצטייני השב"כ, ב-4 בדצמבר 2018

בשעת לילה מאוחרת, כמו מי שיש להם מה להסתיר, חוקקו חברי הכנסת את "חוק הסמכת שירות הביטחון הכללי לסייע במאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (תיקון), התש"ף-2020" בשמו הרישמי. רק 71 חברי כנסת טרחו להגיע להצבעה, 48 מתוכם תמכו בחוק.

מאחורי המאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף הקורונה מסתתר מה שזכה בשבועות האחרונים לשם החיבה "הכלי", או "הכלי של השב"כ". זוהי למעשה הסמכות שניתנת לשב"כ לעקוב אחרי אזרחים שלא עברו שום עבירה ואינם חשודים בטרור, אלא בכך ששהו ליד חולה קורונה מאומת.

בשעת לילה מאוחרת, כמי שיש להם מה להסתיר, חוקקו החכ"ים את חוק הסמכת השב"כ לעקוב אחר אזרחים שאינם חשודים בדבר. רק 71 חברי כנסת טרחו להגיע להצבעה, 48 מתוכם תמכו בחוק

וכך השילה ישראל מעליה עוד שיכבת הגנה דמוקרטית וויתרה – מרצון חופשי – על זכותנו לפרטיות שנמסרה לידיו של אירגון חשאי, שאין עליו כמעט בקרה, שפעולותיו חסויות, שפועל בצורה לא שקופה על פי חוק. דוגמה יחידה בין שאר המדינות הדמוקרטיות.

גלגוליו של החוק עד שאושר סופית במליאת הכנסת משקפים לא רק את רוח התקופה – חרדה ובעתה מהתפשטות הקורונה – אלא יותר מכל את התמכרותם של רשויות המדינה ומנהיגיה למנגנונים ביטחוניים ולהאדרת יכולתם של הכלים שהם פיתחו, כאילו מדובר לפחות בשרביט הקסמים של אלדין בכבודו.

בשבועות האחרונים עקבתי אחרי מהלך החקיקה, שהחל בהוראה לשעת חירום, והסתיים בחוק לכל דבר ועניין. וגם זה, רק משום שבג"ץ פסק שסמכויות כל כך דרקוניות ראוי שיוענקו בחקיקה ראשית ולא בהחלטת ממשלה על בסיס תקנות חירום.

הדיונים התקיימו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שבאופן לא שגרתי פתחה אותם לקהל הרחב בשידורים חיים ואף הזמינה חוות דעת של ארגוני החברה האזרחית שעוסקים בזכויות אדם ובפרטיות. וכך ניתן היה לצפות מקרוב בשעות של דיונים בוועדה וללמוד לא רק על הליך החקיקה, אלא אולי יותר מכל על הפער העצום בין המוניטין שיצא ל"כלי" של שב"כ לבין המציאות. בין מה שחושבים חברי הכנסת, לבין העובדות כפי שנחשפו בוועדה. ולהשתאות כמה מעט נדרש כדי לשלול מאיתנו את הפרטיות.

כך השילה ישראל עוד שיכבת הגנה דמוקרטית וויתרה – מרצון חופשי – על זכותנו לפרטיות, שנמסרה לידיו של אירגון חשאי, שאין עליו כמעט בקרה. דוגמה יחידה בין שאר המדינות הדמוקרטיות

בעוד שמדינות אחרות פיתחו אפליקציות וולונטריות מבוססות bluetooth – בחרה ישראל, כמעט מהרגע הראשון – להעניק הרשאה לשירותי הביטחון לרגל אחרי האזרחים.

לא עזרו זעקותיהם של מגיני הפרטיות, לא הועילו העתירות לבג"ץ של ארגוני זכויות אדם, אפילו סירובו של ראש השב"כ להשתתף במאמץ הלאומי למיגור הקורנה, בטענה ש"הכלי" המדובר אינו מתאים למשימה – לא נפל על אוזניים קשובות.

המנהיגים המבועתים בכלל והנהלת משרד הבריאות בפרט התאהבו ב"כלי" והפכו אותו לחזות הכול.

או שב"כ או סגר – הייתה פחות או יותר הסיסמה שהובילה את כל הדיונים. אם לא נשתמש ב"כלי" נצטרך להטיל סגר והכלכלה תקרוס, הזהירו. עד כדי כך האדירו את כוחו של ה"כלי" שאפילו שופטי בג"ץ, שהבינו את סכנת החדירה הבלתי מבוקרת לפרטיות, לא העזו לפסוק נגד השימוש ב"כלי", וביקשו בשפה רפה שהמהלך יבוצע באמצעות חקיקה ראשית ולא כהוראות שעה.

ואז החלו לזרום הנתונים לוועדת החוץ והביטחון, שהכינה את החוק לקריאה שנייה ושלישית. ומה רבה הייתה האכזבה, שלא לומר הנפילה הגדולה. השימוש ב"כלי" חשף את חולשותיו בפני כול. כאשר יגור ראש השב"כ בא לו.

בעוד שמדינות אחרות פיתחו אפליקציות וולונטריות – בחרה ישראל להעניק הרשאה לשירותי הביטחון לרגל אחרי האזרחים. לא עזרו זעקות מגיני הפרטיות, עתירות אירגוני זכויות האדם לבג"ץ או סירוב ראש השב"כ

וזו התמונה המטרידה שנחשפה בימים ארוכים של דיונים בוועדת החוץ והביטחון:

  • מרחב הטעות של "הכלי" הוא 17%-20%. קשה להאמין שמישהו היה רוכש טכנולוגיה אילו היו אומרים לו שהיא טועה ב-20% מהמקרים. המשמעות היא שליחתם של אלפי אנשים למעצר בית – המכונה בידוד – בלי סיבה. אופס, טעינו.

חקירות אפידמיולוגיות:

  • ברור שהחקירות האפידמיולוגיות האנושיות הן הדרך הטובה ביותר להבין ולעקוב אחרי שרשראות ההדבקה. אלא מה התברר?
  • משרד הבריאות אינו מתעדף את החקירות האפידמיולוגיות.
  • יותר מכך: אין המשכיות של חקירות אפידמיולוגיות לחולים שאותרו באמצעות ה"כלי" של שב"כ.
  • לחוקר האנושי אין את רשימת המגעים שהגיעו משב"כ לגבי כל אחד מהחולים וכך הוא אינו יכול לעשות התאמות, מעקב אחרי שרשרת הדבקה, או להפוך את הכול למסד נתונים אחד.
  • מערך החקירות האפידמיולוגיות כולו כולל 330 תקנים בסך הכול. בהם רק 27 אחיות קבועות, עוד 150 סטודנטים שגויסו במיוחד, קיבלו הכשרה זריזה, ועובדים במשרה חלקית, והשאר אחיות של שירותי בריאות התלמיד.
  • אבל, וזה אולי הפרט המטריד מכול: נתוני החקירות האפידמיולוגיות והנתונים שמגיעים מ"הכלי" של שב"כ לא מוזנים למערכת טכנולוגית שמאפשרת פילוח שלהם, בדיקה של מסלולי הדבקה, איתור מקומות מועדים להדבקה ועוד. זה עלה, אגב, גם בדיונים של ועדת הקורונה בכנסת. או בשפה אחרת: למשרד הבריאות אין מסד נתונים של המערך האפידמיולוגי והמימצאים של "הכלי" ולכן לא ניתן לדעת איזה מחלות רקע מועדות יותר, איזה מקומות מסוכנים, האם יש קהילות ברמת סיכון גבוהה מאחרות ועוד.
  • פרופ' חגי לוין, יו"ר רופאי בריאות הציבור הצטרף לשורה של חוקרים שהופיעו בפני הוועדה והתלוננו שמשרד הבריאות אינו מאפשר גישה לנתונים הגולמיים כדי שחוקרים יוכלו להשתמש בהם במחקרים.
  • לוין הוסיף שלמשרד הבריאות אין אסטרטגיה ויעדים ברורים ולא מתקיימת הפקת לקחים של המקרים שבהם הייתה טעות של ה"כלי" של שב"כ כדי ללמוד מהם.
  • מרכז המידע הלאומי מפרסם לעיתים קרובות דוחות שאף אחד אינו חתום עליהם ולא ברור על איזה מסד נתונים הם מבוססים. זה לא רציני בלשון המעטה.
  • נציג המשרד למודיעין לא ידע לומר לוועדה מה הפיתוח המיוחד לאזרחים שאינם מצוידים בטלפונים חכמים – מדובר בעיקר על קהילות החרדים.
  • נציגת משרד הבריאות לא ידעה לספק לוועדה נתונים על היקף התקציב לשיווק ופרסום אפליקצית "המגן 2" שפותחה, ואמורה להחליף את "הכלי". החוק מחייב השקה של האפליקציה האזרחית בתוך שבוע. זוהי אפליקציה על בסיס וולונטרי, שבה נשמרים הנתונים על מכשיר הטלפון של המשתמשים ולא מועברים למרכז חשאי, היא מדוייקת באופן משמעותי הרבה יותר מ"הכלי" של שב"כ, היא מבוססת על קוד פתוח ובטוחה לאין שיעור יותר.

אבל ברור לכול אחד, שאם משרד הבריאות לא ישווק באופן אגרסיבי את האפליקציה הזאת, ולא יעודד את האזרחים להוריד אותה בחנות האפליקציות – היא לא תוכל לספק את שכבת ההגנה הנדרשת.

החשש הוא שעם חקיקת "הסמכת שירות הביטחון הכללי לסייע במאמץ הלאומי לצמצום התפשטות נגיף הקורונה החדש" יחשבו במשרד הבריאות שאין צורך להתאמץ כדי לשווק את המגן 2.

חשש נוסף הוא, שברגע שחוקק החוק המאפשר לשב"כ להשתמש ב"כלי" כדי לעקוב אחרינו, לא ירחק היום והוא ישמש גם לצרכים שאינם מאבק בנגיף הקורונה ויוגדרו כבעלי חשיבות לאומית.

חשש נוסף הוא, שברגע שחוקק החוק המאפשר לשב"כ להשתמש ב"כלי" כדי לעקוב אחרינו, לא ירחק היום והוא ישמש גם לצרכים שאינם מאבק בנגיף הקורונה ויוגדרו כבעלי חשיבות לאומית

האם איתור פדופילים אינו מטרה ראויה? ואולי מעקב אחרי עסקאות סמים? או ארגוני מאפיה? מפירי סדר? מתנגדי משטר?

איפה הגבול?

ענת סרגוסטי היא עיתונאית, פרשנית, יוצרת דוקומנטרית, עורכת, פמיניסטית. יו״ר בהתנדבות של עמותת ״כן לזקן - לקידום זכויות הזקנים״. הייתה במשימות עיתונאיות בעזה, בביירות, ברמאללה, בעמאן ובקהיר. גרה בתל אביב, בעלת תואר שני במשפטים מאוני. תל אביב. בת גאה למשפחת סרגוסטי שנמצאת כאן מגירוש ספרד.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,030 מילים
סגירה