הייתי בן 6 כשרבין נרצח.

גדלתי למציאות שבה נאמר לי שאסור לי להאמין בעולם ערכים מסוים וגם להיות פוליטי. כי אם אני ארשה לעצמי לומר שאני מחזיק בערכים מסוימים אני שמאל, ושמאל זה להיות בוגד. גדלתי למציאות בה מותר לי להיות הומו, אבל לא לדרוש שוויון זכויות כי ישראל "מדינה יהודית". מציאות שבה אישה שחושפת ציצים בפורנו או בפרסומות זה בסדר, אבל במחאה על פרנסתה אסור לה. במדינה שבה הערך של סמלים כמו המנורה, יותר חשובים יותר מערך חיים של אנשים.

גדלתי למציאות בה נאמר לי שאסור לי להאמין בעולם ערכים מסוים וגם להיות פוליטי, כי זה שמאל, ושמאל זה בוגד. גדלתי למציאות בה מותר לי להיות הומו, אבל לא לדרוש שוויון זכויות

עם השנים התבגרתי והבנתי שעובדים עלי. הבנתי שהניסיון לתייג את הזהות שלי, את מקום המגורים שלי, את המוצא שלי ואת המעמד החברתי שלי בצורה מסוימת, נעשה רק כדי לשלוט בציבור בשיטת "הפרד ומשול". יהודים נגד ערבים, אשכנזים נגד מזרחים, שמאלנים נגד ימנים וחילונים נגד דתיים. כולם נגד כולם, במלחמה נצחית שבה יש רק מנצח אחד וכל השאר מפסידים.

אלה הרי אנשים שאת כולם פגשתי בשירותי הצבאי, והתאמנתי לצידם שכם לשכם, אבל מחוץ לצבא הושרש לנו שאנחנו יריבים ואף אויבים. שאין לי את היכולת לחיות ולתת לחיות. ככה קל לשלוט. כל מחאה או כאב מתורגמים באופן מידי לדיון בנוגע למוצא ולזהות של הדובר ולא לרעיון שהוא מביע.

למציאות הקשה הזו יש הרבה שורשים, מתחים שכבר קיימים במדינת ישראל מעל 70 שנה. אבל רק אדם אחד, לפחות במהלך ימי חיי, הפך אותם לכלי נשק פוליטי רב עוצמה. אדם שהפך אותי לבוגד במדינה שלי בגלל זהותי ודעותי, שהותיר את הדור שלנו עם חובות עתק ועתיד כלכלי לא ברור, שנאשם בתיקים פליליים חמורים ובמקום לקחת אחריות מנסה לפרק את מוסדות שלטון החוק. אדם שהוביל את ישראל לשני סבבי בחירות מיותרים ושקורע את החברה הישראלית לגזרים באופן חסר עכבות ובושה.

ב-2011 הייתי בצבא אז לא יכולתי להצטרף למחאה. המחאה המוצלחת של אז, שסחפה מדינה שלמה, לא השכילה להבין שוועדה כזו או אחרת לפיתרון המשברים הכלכליים היא בסך הכל טקטיקה למסמוס הפגנות.

משבר הדיור של המחאה ההיא לא נפתר אלא החריף, ואיתו גם יתר הפערים הכלכליים והחברתיים. הזעקה של המוחים לא נשמעה כי השלטון לא הקשיב, המוחים לא עניינו אותו וכאבם לא נגע בו. רק חשב איך הוא משתיק את המחאה כדי שלא תפגע בו בסבב הבחירות של 2013. הוא היה מנותק אז, בדיוק כפי שהוא מנותק היום.

אלה מתחים שכבר קיימים במדינת ישראל מעל 70 שנה, אבל רק אדם אחד, לפחות במהלך ימי חיי, הפך אותם לכלי נשק פוליטי רב עוצמה. אדם שהפך אותי לבוגד במדינה שלי בגלל זהותי ודעותי

אנחנו ירשנו מציאות עגומה אחרי רצח רבין. גדלנו להיות אנשים ציניים שלא מאמינים שאנחנו יכולים לשנות משהו, ולכן התמקדנו בלשרוד את היום ולהנות מהרגע. מעיין הדוניזם א-פוליטי שבו אנחנו חיים בבועה התל אביבית, רודפים אחרי משכורת הייטק וחוגגים כאילו אין מחר. הרי לקול שאנחנו שמים בקלפי אין משמעות, והפוליטיקאים בלאו הכי לא רואים את הצרכים שלנו אלא רק את של עצמם. אבל עם המשבר והמחדל באה ההתפקחות. דור שלם התעורר.

ואנחנו פוליטיים, אנחנו אופטימיים ואנחנו אידיאולוגיים. וגם לא ניתן לאף אחד לתייג אותנו או לכנות אותנו בשמות. אנחנו זן חדש של ישראלים שלא משחק לפי כללי המשחק שהכתיבו לנו מאז אותו יום ארור בנובמבר 1995. לא יפרידו בינינו כדי למשול, ואנחנו מונעים מאהבה למדינה וחרדה אמיתית לעתידה.

כמו הדור שהתעורר אחרי כשלונה של גולדה במלחמת יום הכיפורים, כך גם אנחנו התעוררנו.

לא נפסיק עד שנתניהו יתפטר.

שמאלני ציוני גאה, תל אביבי, לומד משפטים ומלמד עברית. הוביל מחאות למען קהילת להט״ב, שיויון לנשים והדמוקרטיה הישראלית וכעת דובר של ח"כ יאיר גולן. גר עם הכלבה שלו, ירדנה.