בזמן שלום או בעת מלחמה, הסלון הגרמני האייקוני של ניו יורק מקיים את מפגשיו הקבועים בכל שבוע כמעט 80 שנה. אבל עכשיו, בשל הקורונה, חבריו בני התשעים פלוס מתקדמים עם התקופה ומעבירים את המפגשים לרשת.
בהתאמה מוחלטת למסורת הייקית, החברים הוותיקים טרודי ג'רמייס, 94, וארנולד גרייסל, 97, להוטים להחזיר עטרה ליושנה ולחזור לסדר הקבוע שלהם, אבל הם חוששים מאוד מדיווחים חדשותיים קשים בנוגע למגפה. "לפעמים זה מוגזם בטלוויזיה, והפחד מהנגיף חייב לחלוף", הם מסכימים.
מפגשים שבועיים כאלה, שמתקיימים תמיד באותו זמן ובאותו מקום, נקראים "שטם טיש", "השולחן של הקבועים", בגרמנית. זה מנהג שהביאו ניצולי השואה האוסטרים והגרמנים לארצות הברית ב-1943.
גם היום, המפגש סביב תרבות ארץ מולדתם – אוסטריה – כדי לדון בענייני השעה בשפת אמם, הפכה לחלק חיוני בחיי החברים. בנוסף לכך שהמפגשים מאפשרים להם להישאר מחוברים לתרבותם, הם העניקו להם שגרה מבורכת.
המפגשים האלו, שהגיעו לחברה הניו יורקית ב-1943 בעזרת האמן יליד וינה ג'ורג' הארי אשר והסופר הבווארי אוסקר מריה גרף, התקיימו בתחילה בבית קפה גרמני ותיק ובמסעדות באפר איסט סייד. שכונת יורקוויל קלטה מספר גבוה של מהגרים אירופאים, שהגיע לשיאו במלחמת העולם השנייה. בשנות השבעים, המפגשים הטקסיים כמעט של ערבי רביעי הועברו לדירתה של גבי גלוקסליג, שהפכה אותם לאירועים ראויים לציון. כשהיא נפטרה ב-2015, ירשה ג'רמיאס את תפקידה.
השטם טיש משך אמנים, סופרים ואינטלקטואלים, יהודים ולא יהודים, שסבלו מרדיפות ומגזענות, ותמיד קרץ יותר לאלו שנוטים לצד הליברלי של הרצף הפוליטי. האגדה מספרת כי גם המחזאי הגרמני ברטולט ברכט השתתף בפגישות.
אחרי נפילת מסך הברזל, פתחה גרמניה מחדש את דיוני השילומים לניצולי שואה. מריון האוס, חברה קבועה בשטם טיש, נולדה בברלין ב-1923, והייתה אחת הדמויות החשובות בחיבור בין קהילת המהגרים בניו יורק לעורכי הדין הגרמנים.
הסופרת הגרמניה מרגו שרפנברג, 95, הייתה אחד האנשים האחרונים שהקריאו פה מיצירותיהם על בסיס קבוע בתחילת שנות האלפיים. סטודנטים גרמנים ואוסטרים, כמו גם אנשי מקצוע שונים, הגיעו אז לשמוע אותה מדברת, לפני שהמפגשים הפכו יותר ויותר פוליטיים במהלך תקופת נשיאותו של ג'ורג' וו. בוש.
השטם טיש נדרש להתמודד עם עניין פוליטי גובר בעקבות הרצח של ג'ורג' פלויד בידי משטרת מיניאפוליס במאי 2020, וההפגנות ברחבי ארצות הברית בתמיכה בתנועת "חיי שחורים נחשבים" שנאבקת באי-צדק גזעי. כעת, חברי הקבוצה דנים – בגרמנית – בשינוי הקיצוני שיש לעשות, או לא, במערכת הצדק האמריקאית.
"הנטייה במדינה הזאת תמיד הייתה לא לעשות כלום. עדיף להלל משהו במקום להישאר פסיביים", אומרת טרודי, 94. "אם לא תתני לאנשים להפגין למען מטרות שחשובות להם, העניינים יתפוצצו"
"הנטייה במדינה הזאת תמיד הייתה לא לעשות כלום. עדיף להלל משהו במקום להישאר פסיביים", אומרת ג'רמייס, מעצבת תכשיטים בעברה. "אם לא תתני לאנשים להפגין למען מטרות שחשובות להם, העניינים יתפוצצו". האישה השקטה והחריפה, שנולדה להורים יהודיים בווינה ב-1925 והיגרה לניו יורק עם משפחתה ב-1939, מעולם לא הצליחה להיפטר מהתחושה שהיא רק אורחת באמריקה.
פוליטיקה ומשטרה
"זה אולי יישמע מאוד גרמני, אבל אני מאמינה שיש לכבד את המשטרה, ושמטרתה להגן על האזרחים", אומר גרייסל במבטא אוסטרי, מבקר את הביזה בערים אמריקאיות אך מזועזע מהרג בידי שוטרים. "למרבה הצער, המשטרה מאוד נחוצה במדינה הזאת, אפילו בדמוקרטיה".
גרייסל, לשעבר מנהל מכירות כרטיסים בפן אם, נולד ב-1923 במודלינג, מחוץ לווינה, בבית של סבו היהודי, המלחין ארנולד שנברג. אביו היה "ארי" אבל גם "כמעט קומוניסט" והתנגד "באלימות לפילוסופיה הנאצית".
ארנולד, לשעבר מנהל מכירות כרטיסים בפן אם, נולד ב-1923 במודלינג, מחוץ לווינה, בבית של סבו היהודי, המלחין ארנולד שנברג. אביו היה "ארי" אבל גם "כמעט קומוניסט" והתנגד "באלימות לפילוסופיה הנאצית"
המשפחה ברחה לניו יורק עם ויזת תיירות ב-1938, ומאז נשארו. כחייל אמריקאי במלחמת העולם השנייה נשלח גרייסל לשרת בצפון אפריקה ובאיטליה.
לקראת הבחירות הבאות לנשיאות ארה"ב בנובמבר 2020, גרייסל ורעייתו, ננסי בוגן, 88, סופרת אמריקאית יהודית, חוקרת ואמנית דיגיטלית, מרגישים מפוכחים. דונלד טראמפ לא אהוד עליהם במיוחד. "אני לא הולכת להצביע", אומר גרייסל.
ג'רמייס בחרה בהצבעה בדואר. לדעתה, טראמפ מפגין חוסר יכולת משווע. "כולנו בשטם טיש היינו שמחים להצביע לברני סנדרס. מאוד הפתיע אותנו שהוא פרש", היא אומרת. הם לא תמכו בסנדרס בגלל היהדות שלו, אלא בגלל הפוליטיקה.
גם פיט בוטיג'ג', המועמד הגאה וראש העיר לשעבר של סאות' בנד, אינדיאנה, שניסה לזכות במועמדות הדמוקרטית לנשיאות ב-2020, אהוב על הקבוצה.
לחיות מחוץ לארון בחברה האוסטרו-גרמנית במאה ה-19 היה משהו בלתי נתפס בציבור הכללי, כמו גם במעגלי הנאורות ובקרב יהודים, והארכיונים ההיסטוריים חושפים היום פרטים אישיים שעשויים להעיד על משהו שאינו הטרוסקסואליות.
ג'רמייס התחילה להאמין לאחרונה שדודה הלא נשוי, גבר בעל אמצעים שדאג לקשישי המשפחה ונרצח בשואה, היה גיי. היא מחזיקה באוסף המפתחות שלו מהמאה ה-14, שמייצגים עבורה בית וגעגוע, גם באמריקה.
צד אנושי להיסטוריה
"אני חושבת שלאורך ההיסטוריה, האלמנט האנושי נעלם", אומר מייקל סימונסון, 51, ארכיבאי ומנהל קשרי ציבור במכון ליאו בק בניו יורק, הארכיון המוביל בעולם להיסטוריה ולתרבות יהדות דוברת גרמנית. "בשטם טיש, אתה מקבל רגש של ממש. אתה לא תמיד מגיע לזה מקריאת מסמכי ארכיון".
רק שלושה מחברי השטם טיש המקוריים נותרו, והמגפה המתמשכת וסכנת ההידבקות לאוכלוסיה המבוגרת הציפה את השאלה, מה יקרה כשהאלמנט האנושי ייעלם, והאם הגיוני שהדור הצעיר ימשיך את המסורת על בסיס קבוע.
טרודי התחילה להאמין לאחרונה שדודה הלא נשוי, גבר בעל אמצעים שדאג לקשישי המשפחה ונרצח בשואה, היה גיי. היא מחזיקה באוסף המפתחות שלו מהמאה ה-14, שמייצגים עבורה בית וגעגוע, גם באמריקה
יש גם דם חדש: תומס שטרסר, 46, הגיע לניו יורק מווינה ב-2003 כדי ללמד פיזיקה בתיכון במנהטן, והוא משתתף בשטם טיש בכל יום רביעי מאז. הודות ליוזמה שלו, כולם יכולים היום לתקשר אונליין. "זאת הפכה למשפחה החלופית שלי, וזה הזמן היחיד שבו אני יכול לדבר עם חברים בשפת אמי", הוא אומר.
שטרסר נרשם לגדנקדינסט (השירות למען זיכרון השואה באוסטריה) ב-1997. זה איפשר לו להשלים את השירות הלאומי שלו באתר ההנצחה באושוויץ בשנים 1999-2000, שם עבד על פענוח ותרגום מסמכים. לדבריו, "מה שפנטסטי בשטם טיש הוא העובדה שהגיל ממש חשוב. בני 19 ו-90 יכולים לדבר כמו שווים".
השנה מציינים 75 שנים לשחרור אושוויץ, וחלק מהמבוגרים ששטרסר פוגש מהססים לדבר עם גרמנים או אוסטרים בני גילם, כי זה מזכיר להם איך נאלצו לעזוב את מולדתם. "אני חושב שכואב למבוגרים לראות כמה מעט השתנה אחרי המלחמה, כשכל כך הרבה אנשים חזרו למשרות הציבוריות שלהם. אבל כשאת מדברת עם צעירים, בלי דעות קדומות, זה נותן הרבה תקווה", אומר שטרסט.
למי קראת ניצולת שואה?
ג'רמייס לא רוצה שאנשים יקראו לה "ניצולת שואה". "זאת לא אני. לא הייתי במחנה", היא אומרת, ומוסיפה שאפשר לקרוא לה עדה מהתקופה. "זאת לא צריכה להיות הסיבה המרכזית לדבר עם מישהו, רק בגלל שהוא ניצול".
לאורך השנים, סימונסון עודד מתמחים רבים במכון ליאו בק להצטרף לשטם טיש ולחוות אותו, וגם חווה את הוותיקים הקבועים מתרעמים כשאורחים חדשים תייגו אותם כניצולי שואה. "את נדרשת לראות את האנשים האלה כפשוט אנשים, עם חוזקות וחולשות, אהבות, עצב, אושר, פשוט אנשים רגילים", אומר סימונסון.
חייהם יוצאי הדופן, החוויות הלא רגילות שלהם, הם אלה שהופכים את השיחות על היסטוריה, פוליטיקה ותרבות למעניינות כל כך, הוא אומר. "הדבר החשוב הוא שכל הסיפורים תועדו בארכיונים", אומר סימונסון. "אבל הזווית האישית תיעלם מתישהו, והיום אנו עדיין יכולים לשאול שאלות ששום ספר לא יוכל לענות עליהן".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם