מאז שדודו גבע נאסף אל אבותיו הברווזים ב-2006, זאב אנגלמאיר הוא המוכתר הלא-מוכתר של שבט הקומיקסאים האלטרנטיבים הבזים לטעם הטוב ולתקינות הפוליטית. מנהיג אנשי הנונסנס והטרללת הלא מתנצלת.

מי שמכירים אותו מעידים שמדובר בטיפוס ביישן, נחבא אל הכלים ורך דיבור ("חנעבץ מופנם וסטרייטי", הגדיר אותו באכזריות לא מבוטלת מכר משותף). לכן – כדי להידחק לסנפירים העצומים שהותיר אחריו הברווז, אנגלמאיר נאלץ לדחוק עצמו אל תוך התחפושת המוגזמת בעליל של שושקה.

את שושקה הוא צייר לראשונה בסוף שנות התשעים במגזין הקומיקס "סטיות של פינגווינים". הוא לבש אותה לראשונה ב-2016 לפתיחת תערוכת היחיד שלו "הארץ המובתחת" בבית העיר בתל אביב, שליוותה את צאת ספרו "המסע לוולגריה". אז הוא הגיח לשמחת הנוכחים מתוך צדפה גדולה, מוקף רקדניות, תזמורת וזיקוקים. גבר בן 54 שמשחק אותה ילדת בת-מצווש, כשהוא לבוש בדמות אישה בעלת איברים מוגזמים. יאללה בלגאן.

הזמנה לתערוכת "הארץ המובתחת" של זאב אנגלמאיר בבית העיר בתל אביב ב-2016

מאז אנגלמאיר מסתובב בכל מקום לבוש כשושקה, מחולל מהומות חביבות, משמח ילדים, משאיר אחריו שובל של פרצופים משתאים, ועל פי רוב נראה כאילו הוא נהנה למדי מהחיים. וגם אם נדמה לא פעם, שלמרות האומץ ששושקה נוסכת בו, אין דבר שאנגלמאיר רוצה יותר מלברוח הביתה, לשבת עם כוס תה ועוגיות על המרפסת ולספור ציפורים נודדות, כשהוא נכנס לדמות, הוא מסתער על החיים בתשוקה.

שושקה פה ושושקה שם. שורפת את השלט "נאמנה לאמנות" בהפגנת יחיד נגד חוק הנאמנות מול הכנסת. תולשת שלטי "אנחנו או הם" שתנועת הליכוד תלתה, ואז התנערה מהם. מפגינה למען ילדים דרוזים בחיפה.

הביוגרפיה של שושקה קיבלה במוצאי שבת תפנית מופרעת. מעצרו האלים של אנגלמאיר וחקירתו האגרסיבית והפולשנית, שלוותה בשינויי גרסאות של המשטרה – מהאשמה נטולת בסיס משפטי של "הטרדה מינית לציבור" ועד להאשמה נטולת תוקף מוסרי של "התחפשות לדמות מוכרת" – כל אלה הפכו תוך דקות, כשאנגלמאיר עצמו עדיין נתון במעצר, לדיון סוער ברשת על "שושקה בעד ונגד".

זאב אנגלמאיר ומפגינים אחרים במתחם בלפור ב-29 באוגוסט 2020זאב אנגלמאיר ומפגינים אחרים במתחם בלפור ב-29 באוגוסט 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

זה בלי ספק נושא מעניין לשעת חברה בנוער העובד. הטמבלים החביבים שאלו מיד את שאלתם הקבועה של הטמבלים החביבים באשר הם "אבל מה פה אמנות בכלל?". אלה לא ממהרים להתרשם מעשרים ספרים, חלקם בהוצאות הספרים החשובות בישראל, וגם לא מ-13 תערוכות יחיד, ממוזיאון הקומיקס בחולון ועד הבית הישראלי בצרפת.

גם אם אדם ברוך היה קם לרגע לתחייה, הוא לא היה מצליח לשכנע את הטמבלים החביבים ש"במשך השנים מתקיים בישראל משק אילוסטרטיבי עשיר. אנגלמאיר אחד מנציגיו המעולים. לאנגלמאיר הפועל גם בעיתונות הלגיטימית וגם במחתרתית נוסח משלו שעיקרו: בלילת חומרים עצומה. ומבלילה זו נמשך הסיב האנגלמאירי. מכל אלה אנגלמאיר מייצר אילוסטרציה המתייחסת גם לנוהלי החיים היומיומיים, גם לאידיאות אתיות ופוליטיות שליטות וגם להיסטוריה של האילוסטרציה עצמה. כלומר מדבר בכמה טלפונים באותה שעה".

אדם ברוך: "לאנגלמאיר הפועל גם בעיתונות הלגיטימית וגם במחתרתית נוסח משלו שעיקרו: בלילת חומרים עצומה. ומבלילה זו נמשך הסיב האנגלמאירי"

רגע אחרי הטמבלים החביבים הגיעו הפמיניסטיות הרציניות, חמושות בטיעונים מעט יותר כבדי משקל. שושקה – הן טוענות – היא לא יותר מייצוג מטריד, מיזוגני, גרוטסקי ומעליב של נשים. גבר בגיל העמידה – לבן והגמוני, כמובן – שמרשה לעצמו לבזות נשים בתירוץ שמדובר באמנות. ד"ר הגר צמרת מהמכללה האקדמית ספיר אף טענה שמדובר ב"אחד המקרים הנדירים האלה, שבהם סדרה של טעויות פטריארכליות מקזזות זו את זו, כך שבמקריות יצאה פעולה שיש בה דווקא היגיון פמיניסטי".

כל אלה הם טיעונים ששווים דיון רציני, כשיירגעו מעט הרוחות. אבל צריך לומר עליהם גם את הדבר הבא: אם, כשאזרח ישראלי נעצר באלימות על ידי המשטרה ומובל לחקירה פולשנית, רק כי הוא יצא לרחוב בתחפושת גרוטסקית שלא באה לשוטרים טוב בעין, מה שמעניין אותך זה אם הייצוגים שלו מיזוגניים או אם ההתנהגות שלו היא טעות פטריארכלית – הפסדת מראש את המערכה. נכנעת ל"הפרד ומשול".

התגובה המוסרית היחידה שראויה למקרה קיצוני כזה היא אחת: סולידריות אזרחית ללא תנאים.

הזמנה לתערוכת "הארץ המובתחת" של זאב אנגלמאיר בבית העיר בתל אביב ב-2016 (צילום: איתמר תורן)