1
בתוך ארץ החזבאללה
לבנון, פברואר 2005. פנים רחבות מעוטרות בזקן עבה, טורבן שחור כרוך בקפידה על הראש, חצי־חיוך ערמומי שקפא בתוך אישוניו השחורים — מזכ"ל חזבאללה שייח' חסן נסראללה חייך אליי ואל כל עובר אורח מתוך פוסטר ענק שנפרש לכל גובהו של בית מגורים רב־קומות. לידו נתלה פוסטר בגודל זהה של אדם אחר, גם הוא בעל זקן עבות ולראשו טורבן שחור. זהו שייח' מוסא סדר, מנהיגם של השיעים בלבנון שנעלם או הועלם בעת ביקורו בלוב בשנת 1978.
אני נמצאת בחזבאללה־לנד, בתוככי שכונת חארת אל־חרייק, שממוקמת בפרברים הדרומיים של ביירות. השמים הם אותם שמי ביירות תכולים, ממש כמו ברבעים שבאתי מהם, אך כאן הכול נראה דהוי יותר וחמור סבר. הבנייה האופיינית היא לגובה והבתים נעדרי ייחודיות, מעוטרים בצלחות לוויין ובמזגנים, ובשורות־שורות של כביסה שחורה־לבנה שתלויה על חבלים.
הנשים עוטות על עצמן צ'דורים שחורים ורחבים כמו באיראן, לראשן מטפחות שחורות שמכסות גם חלק מהמצח וסוגרות על הפנים מכיוון הסנטר. צעדן מהיר מאוד כשהן דוחפות עגלות ילדים או עגלות קניות, ומבטן מופנה מטה או קדימה, חומק מלהיתקל בעיניים זרות. מנהגן המכונס של הנשים, לצד הבתים הצפופים ונטולי החן והמרפסות שזרועות בכלי בית, ולצד הנוכחות הדומיננטית של חבלי הכביסה — כל אלה הזכירו לי את השכונות החרדיות בירושלים.
מנהגן המכונס של הנשים ברובע חזבאללה בביירות, לצד הבתים הצפופים ונטולי החן והמרפסות שזרועות בכלי בית, ולצד הנוכחות הדומיננטית של חבלי הכביסה — כל אלה הזכירו לי את השכונות החרדיות בירושלים
בתוך הצפיפות, בתחושת הניכור ובסביבה החשדנית — מצאתי אלמנט מוכר. שכונת חארת אל־חרייק היא חלק מדאחיה אל־ג'נוביה, או רובע דאחיה, כמו שמקובל לכנותו בישראל. בערבית "דאחיה" פירושו פרבר או רובע, אך הפרבר הזה התחבר מזמן לעיר הבירה ויצר עמה רצף טריטוריאלי. הקרבה הזאת מבלבלת ואף מטלטלת את התיירים שנקלעים למקום בדרך מקרה, ופתאום מוצאים את עצמם בעולם זר ומוזר. גם אני, אף שיכולתי לדמיין את מראהו של הרובע שראיתי אין־ספור פעמים בערוץ אל־מנאר השייך לחזבאללה, חוויתי הלם תרבותי.
רק רבע שעה לפני כן הסתובבתי ברובע האשרפיה המהודר, שם הווילות האלגנטיות שקועות בתוך צמחייה מטופחת, ובחלונות הראווה מוצגות שמלות ערב חשופות גב. שמלות אלה, מהדגמים האחרונים של מעצבים בין־לאומיים ולבנוניים, ובמיוחד שמלות שעיצבו המעצבים הלבנוניים ה"חמים" — זוהייר מוראד, אלי סעב או ג'ורג' צ'קרה — עלו יותר מתכולתו של בית רב־קומות בחארת אל־חרייק וקשה היה להאמין שהם מתקיימים באותו יקום, במרחק של נסיעה קצרצרה במונית.
צללתי לתוך מה שעל פניו נראה כמו טהרן הקטנה. הצבע הדומיננטי היה שחור, ובמקום כרזות פרסומת של חנויות בוטיק ומכוניות יוקרה ראיתי בכל מקום פוסטרים של חסן נסראללה, מוסא סדר ואייתוללה חומייני, משקיפים ומפקחים על הסדר מלמעלה. המעבר מכתפיים חשופות, ג'ינס בגזרת סקיני ועקבי סטילטו לעבאיות שחורות, מעושר לעוני, מאווירה נינוחה וחופשית לפנים חמורות סבר של אנשי דת המרוחים על פוסטרים בגודל של בניין — היה בלתי נתפס. הנסיעה ממרכז ביירות לכאן דמתה לטיול במכונת זמן, שבשבריר שנייה פולטת את הנוסע בה לעולם אחר שאינו מזכיר במאומה את המציאות שהותיר מאחור.
הגעתי לחארת אל־חרייק כדי לראיין את ראש מערך התקשורת של חזבאללה ולנסות לארגן לעצמי הזמנה לסיקור טקס העשוראא שעמד להתקיים למחרת.
הכול קרה בזכות המכר החדש שלי, כתב מאחת ממדינות המפרץ שפגשתי בשעה שהסתובבתי ברחובותיה השוממים של ביירות לאחר שהעברתי את הדיווח מהלווייתו של רפיק אל־חרירי ממערכת העיתון אס־ספיר למערכת. לא היה לי אפילו מושג קלוש כיצד לחזור למלון שלי בחמרה, ושום מונית לא נראתה בסביבה. בטני המקרקרת הזכירה לי שאני גוועת ברעב כי לא אכלתי דבר מאז ארוחת הבוקר הגלמודה במלון, אך כל המסעדות הרבות במרכז העיר היו סגורות.
לשמחתי נתקלתי באדם חמוש במצלמה גדולה שהיה לבוש באפוד כחול ועליו הכיתוב המפורש Press. עלי היה עיתונאי מאחת ממדינות המפרץ הפרסי שבא לעבוד בלבנון, התאהב ברוח החופשית המיוחדת של ארץ הארזים שהייתה שונה כל כך מארץ מולדתו והחליט להישאר.
התחלנו לדבר ולאחר כמה דקות כבר ישבנו במסעדה יפנית קטנה שהייתה מלאה עד אפס מקום בעיתונאים זרים ובלבנונים רעבים. בנסיעותיי הרבות תמיד שמתי לב כיצד הנסיבות מקרבות בפתאומיות בין אנשים שברגיל לא היה שום סיכוי שיחליפו ביניהם ולו מילה אחת. את עומדת לגמרי לבדך ואינך יודעת מה לעשות עם עצמך בארץ זרה ולא מוכרת, ופתאום מישהו או מישהי שזה עתה הכרת מסבירים לך פנים, מסדרים לך ראיונות, נותנים טיפים או פשוט מלווים בדרך.
2
פקס לארגון הטרור
בבוקר פגשתי את עלי במרכז העיר, ועלינו על מונית שהורידה אותנו ברובע השיעי. שילמתי — המוניות בביירות היו זולות מאוד — וניסיתי לדחוף לארנק את העודף שקיבלתי, ערמה עבה של שטרות לבנוניים גדולים, תוצאה של אינפלציה שהביאה לידי כך שתמורת דולר אחד ניתנו בערך 1,500 לירות לבנוניות. עוד לפני שהחזרתי את ארנקי לתוך התיק הגיח יש מאין גבר לבוש בגדים כהים.
הוא לא טרח להסתיר את האקדח שנשא מאחורי החגורה, וביקש לבדוק מסמכים. אנשי חזבאללה היו יעילים וזריזים מאוד, את זה גיליתי גם אחר כך, כששבתי לשם והסתובבתי ברובע באירועי יום העשוראא. התעודות שהצגנו הניחו את דעתו של החמוש והוא הודיע על בואנו לתוך מכשיר הקשר שהחזיק.
הוא לא טרח להסתיר את האקדח שנשא מאחורי החגורה, וביקש לבדוק מסמכים. אנשי חזבאללה היו יעילים וזריזים מאוד, את זה גיליתי גם אחר כך, כששבתי לשם והסתובבתי ברובע באירועי יום העשוראא
הבניין שאליו היו מועדות פנינו ניצב היישר מולנו ועליו סמלים ודגלים צהובים של חזבאללה. רק שלט "ברוכים הבאים" היה חסר. הרגשתי קצת כמו כיפה אדומה שידעה שביער ישנו זאב גדול אך בכל זאת הלכה במסלול הרגיל שלה, מונעת על ידי כוח משיכה בלתי מוסבר ויצר הרפתקנות. לאחר בדיקות קפדניות בכניסה הובלנו לחדר המדיה, שם בדרך כלל נערכו מסיבות העיתונאים.
על אחד הקירות התנוסס מסך מפוצל שהציג ערוצים לבנוניים וזרים. עמדתי במרכז התקשורת של חזבאללה, האויב הכי מר של המדינה שלי, והסתכלתי על המסך המפוצל שבו ניתן מקום של כבוד גם לתקשורת שלנו, הישראלית, לרבות ערוצים 1 ,2 ו־10. ערוץ 9, שעבדתי בו משנת 2002 בתפקיד כתבת ופרשנית לענייני ערבים, לא שודר בלוויין — הנהלת הערוץ דווקא נאבקה זמן רב כדי לקדם מטרה זו, אך ללא הצלחה. במקום שבו הייתי עכשיו הכישלון הזה דווקא שירת אותי מצוין.
כעבור דקות ספורות קיבל אותנו מנהל מרכז התקשורת ששמו היה מוסאווי מוסאווי. הוא החמיא לי על הערבית וסיפר בהתלהבות על ההכנות לאירועי העשוראא הקרובים. ביקשתי אישור לבוא ולסקר את האירועים. מוסאווי, בעל חיתוך דיבור רך ונעים, התקשר בטלפון והזעיק לחדר את האחראי להנפקת האישורים. כבר באותו רגע הצטערתי שהגעתי לכאן. הבנתי שעתה יתחילו אנשי המרכז להריץ עליי בדיקות דקדקניות יותר והנה הנה כל סיוטי החשיפה־החטיפה עלולים להתגשם בבת אחת.
הפקיד שנכנס בדק את המסמכים שלי, כולל את תעודת העיתונאי הירוקה והגדולה של התאחדות העיתונאים במוסקבה. לאחר שסיים לעיין בניירות הוא ביקש ממני באדיבות שאחייג לעורך הראשי של העיתון שבו היו אמורים להתפרסם הדיווחים מהעשוראא ואבקש ממנו שישלח פקס לכאן, למרכז התקשורת של חזבאללה, כדי שינפיקו לי את האישור הרשמי.
בידיים רועדות הוצאתי את הטלפון — דגם סיני זול ופשוט שרכשתי בשוק במוסקבה יום לפני שטסתי לביירות, וחייגתי למי שהיה אז עורך חדשות החוץ בעיתון גאזטה היומי, ווניאמין גינודמן, ידען גדול ואיש אשכולות יהודי.
ווניאמין ידע שאני בביירות וכבר קיבל ממני דיווח, אך כנראה בכל זאת לא היה ערוך נפשית לכך שאבקש ממנו לשלוח מיד למרכז התקשורת של חזבאללה אישור על היותי מועסקת בעיתון. לאחר דממה ארוכה שנמשכה נצח הוא אמר "בסדר," וניתק. קיוויתי שלא יחשוב שאני מותחת אותו או יחשוש שמא נתקפתי טירוף כאן בביירות, ושישלח כבר את הפקס המבוקש. ואכן, לאחר דקות אחדות הגיע הפקס ממוסקבה. האישור הזה, עם צילום של הדרכון שלי ושל תעודת העיתונאי, צולמו על ידי הפקיד ונכנסו לנצח נצחים לארכיון של חזבאללה.
ווניאמין ידע שאני בביירות, אך כנראה בכל זאת לא היה ערוך נפשית לכך שאבקש ממנו לשלוח מיד למרכז התקשורת של חזבאללה אישור על היותי מועסקת בעיתון. לאחר דממה ארוכה שנמשכה נצח הוא אמר "בסדר," וניתק
הריאיון עם מוסאווי מוסאווי לא יצא אל הפועל. לאחר כמה דקות שיחה שבמהלכן הסביר לי איך עובד מערך ההסברה של חזבאללה הוא קיבל טלפון דחוף, התנצל ויצא מהחדר. לאחר דקות אחדות נכנס אחד הפקידים, התנצל על ביטול הריאיון והציע כתחליף שאשוחח עם אלין בריינט, המגישה של ערוץ אל־מנאר (הערוץ של חזבאללה) בשפה הצרפתית. מובן שהסכמתי.
3
מה לובשים לעשוראא?
בחזרה למלון: נשארו לי עוד כמה שעות עד לתחילת האירוע. מאחר שעניין המסמכים כבר סודר, הייתי צריכה להכריע בשאלה הגורלית האחרונה: מה לובשים לעשוראא.
הסוגיה הזאת עשויה להצטייר כמשנית וזניחה, אך לשאלת הופעתה החיצונית של אישה עיתונאית ישנה חשיבות גדולה ואין לה כל קשר לגנדרנות. בעוד גברים מתלבשים בסגנון דומה פחות או יותר בכל העולם — ג'ינס וחולצת טי, חולצת פולו או חולצה מכופתרת — ומתקבלים כמעט בכל מקום, במזרח התיכון ולצערנו במקומות רבים מחוצה לו עדיין שופטים נשים לפי הופעתן החיצונית וסגנון לבושן.
שריקות וצעקות ברחוב הן דבר מרגיז ודוחה, אך במקרים אחדים צורת הלבוש יכולה גם להשפיע לרעה על המרואיין או אפילו לסכן את הכתבת. פעם הייתי קרובה להפסיד ריאיון עם שייח' יאסין כי באתי לבושה בג'ינס וסוודר (ברגע האחרון הביאו לי בגדים חלופיים, מטפחת וגלבייה), ולא פעם הייתי עדה לתגובות חריפות למדי כלפי לבוש "לא הולם" של עיתונאיות אחרות, שלא פיצחו את הקודים התרבותיים המקומיים או שסירבו להיכנע להם.
שריקות וצעקות ברחוב הן דבר מרגיז ודוחה, אך במקרים אחדים צורת הלבוש יכולה גם להשפיע לרעה על המרואיין או אפילו לסכן את הכתבת. פעם הייתי קרובה להפסיד ריאיון עם שייח' יאסין כי באתי לבושה בג'ינס וסוודר
במצב כזה נוספו עוד רבדים להתלבטויות הרגילות של כל אישה בנוגע לבחירת המראה הנכון: עדיף שהבגדים לא יהיו בולטים, צמודים או קצרים.
מובן שיש בכך מן האילוץ ויש מי שתגיד שהיא אינה מוכנה להגביל את עצמה לתכתיבים חיצוניים וזאת מכיוון שלבוש מבטא אופי ואישיות — אך זאת כבר שאלה של העדפה אישית.
תמיד האמנתי שכיוון שאני היא הפולשת אל תוך המרחב התרבותי שאליו לא הוזמנתי אלא באתי מיוזמתי, עליי להתאים עצמי לקודים התרבותיים הרווחים באותו מקום. גם היום נראה לי שעדיף לעמעם את הזרות עד כמה שאפשר כדי לא לעורר מהומה או עניין מיותר, כי יש לזכור תמיד שהעיתונאי אינו הגיבור הראשי אלא רק מתבונן מהצד, זבוב על הקיר שפולש לרגע אל תוך עולם אחר ושונה מעולמו, שמתנהל לפי קודים תרבותיים משלו.
אף אחד אינו דורש מעיתונאיות שירוצו לקנות רעלות וגלביות כדי להסתובב בלב הבירות הערביות, אבל אם כבר מחליטים לחקור לעומק את שכונות העוני ויוצאים להסתובב ברחובות הומי אדם, ואם מעוניינים לגשת למרואיינים בחופשיות, לדעתי כדאי ללמוד מראש את קוד הלבוש המקומי כדי לא ליפול דווקא בזוטות.
תמיד הקפדתי להחזיק במלתחה כל מיני פריטי לבוש בצבעים לא בולטים מדי — זוג מכנסיים רחב מהרגיל, חצאיות ארוכות וחולצות בעלות שרוולים ארוכים, וכן כובעים וצעיפים שיאפשרו לי יותר חופש וישחררו אותי ממבטי זימה ומידיים שכאילו רק במקרה מחליקות על גופה של אישה. אני הטלתי על עצמי את מגבלות הלבוש הללו מבחירה, כי זה התאים לתפיסה שלי של היותי "זבוב על הקיר". רציתי לבקר במקומות האלה ולהביא משם סיפורים בלעדיים.
הקפדתי להחזיק במלתחה כל מיני פריטי לבוש בצבעים לא בולטים מדי — זוג מכנסיים רחב מהרגיל, חצאיות ארוכות וחולצות בעלות שרוולים ארוכים, וכן כובעים וצעיפים שיאפשרו לי יותר חופש וישחררו אותי ממבטי זימה
אף אחד לא התקשר אליי מ"עיר המתים" במצרים או ממחנה פליטים בלבנון וביקש שאבוא לסקר את המקום. היה לי ברור שאם אני רוצה ליהנות מחופש מקסימלי במקומות הללו עליי לנסות להשתלב בסביבה במידת האפשר, כדי שלא לשדר זרות ולא למשוך אליי תשומת לב מיותרת. כמו כן, לא פעם מצאתי את עצמי מטפסת על איזו גדר שהיה צריך לחצות כדי להגיע למוקד העניינים, נמלטת מעננים של גז מדמיע או מכדורי גומי ואפילו זוחלת מתחת לגדר קוצנית. תיארתי לעצמי שלעשות את כל אלה בחליפה מחויטת יהיה קצת יותר קשה.
לאחר התלבטות בחרתי סט בגדים שהלם את האירוע הדתי שבאתי לסקר — מכנסיים רחבים וז'קט שחור ולא צמוד. כיסוי הראש היה פריט חובה — כך הובהר לי בשעת ביקורי המוקדם במרכז התקשורת של חזבאללה. למטרה זו נבחר שָל כתום־אדום רך. הוא היה גדול דיו, ולכן יכולתי לכרוך אותו כך שלא רק יסתיר את השיער אלא גם יגן עליי מפני הרוח הקרה שנשבה מהרי לבנון המושלגים.
4
כיפה אדומה בדאחיה
רק למחרת, כשירדתי מהמונית בחארת אל־חרייק, הבנתי שטעיתי.
להבדיל ממצרים או מירדן, שם נשים נוהגות לכסות את ראשן גם במטפחות צבעוניות, הצבע היחיד ששלט ברחובות דאחיה היה שחור. ים של מטפחות וצ'דורים שחורים הקיף אותי מכל עבר ומתחתם הציצו פנים חיוורות ונטולות איפור, ואילו אני הייתי היחידה בכיסוי ראש שצועק "תסתכלו עליי!" — אך היה כבר מאוחר מכדי לחזור על עקבותיי, ובתי העסק נותרו סגורים לרגל החג ולכן נמנעה ממני כל אפשרות לתקן את הטעות במקום.
באין ברירה צללתי כך אל תוך ההמון הקודר ושוב הרגשתי כמו כיפה אדומה — תרתי משמע. בשנת 2014, בעונה הרביעית של הסדרה האמריקאית הומלנד, הצטלמה הגיבורה הראשית, סוכנת הסי־איי־איי קרי מתיסון, בדיוק כך — בגדים שחורים ומטפחת אדומה־כתומה שקווצת שיער בלונדיני מבצבצת מתוכה, מוקפת בצ'דורים שחורים משחור.
אנשי חזבאללה בדקו את המסמכים שלי ושל הכתבים הזרים האחרים שבאו לסקר את האירוע, ומשם הלכנו ברגל אל המסגד המרכזי.
את תשומת לבי לכדה ילדה קטנה אחת שגילה היה לא יותר משש או שבע שנים, כולה עטופה שחורים, שעמדה ליד המעקה לא הרחק ממני. היא לא בכתה, ונראתה מהורהרת לגילה. מבטה נדד למחוזות רחוקים. המטפחת השחורה שהסתירה חלק ממצחה רק הדגישה את חיוורון פניה.
נותר לי רק לדמיין על מה חשבה באותו רגע. אולי דמיינה בעיני רוחה כיצד נראה אותו מארב גורלי שהמתין לשיירתם של חסן וחוסיין ליד הכרבלאא הרחוקה, כיצד התנפלו הרוצחים על נשים וילדים, וגם על ילדות בנות גילה.
נותר לי רק לדמיין על מה חשבה באותו רגע. אולי דמיינה בעיני רוחה כיצד נראה אותו מארב גורלי שהמתין לשיירתם של חסן וחוסיין ליד הכרבלאא הרחוקה, כיצד התנפלו הרוצחים על נשים וילדים, וגם על ילדות בנות גילה
כשהתבוננתי בילדה הזאת, נזכרתי בסיפורה של רוקאיה בינת חוסיין, המכונה גם סוקיינה, שהייתה אחת מבנותיו הצעירות של חוסיין. על פי המסורת היא נלקחה בשבי לאחר רצח הגברים בשיירה, והיא בת ארבע בלבד. למרות גילה הצעיר, רוקאיה עודדה את הנשים ואת הילדים האחרים לשמור על עוז רוחם ולא להיכנע לתחושת היגון על גורלם המר. רוקאיה הובאה לדמשק ונכלאה בכלא הגדול ששכן מול ארמונו המפואר של ח'ליף יזיד, ושם גם סיימה את חייה הקצרים.
סיפורה של רוקאיה הקטנה היה רק אחד מסיפורי הגבורה והסבל של גיבורי הפנתיאון השיעי — בני משפחת חוסיין וחסן הנרצחים.
בסוף שנות השמונים של המאה העשרים שיקמו האיראנים את המאוזוליאום שלה, בנו את מסגד המראות המדהים ביופיו והפכו את המקום, הנמצא לא הרחק ממסגד אומיה המפורסם, לאתר עלייה לרגל עבור המאמינים השיעים.
הילדה בעלת העיניים השחורות והגדולות המשיכה ללטוש את מבטה בעולמות האחרים, ואני בהיתי במחזה הנדיר שהתרחש לידי.
קולות הבכי והיבבות נשמעו מכל מקום. אחד הגברים המבוגרים אף איבד את הכרתו וצוות של חובשים מיומנים, שכנראה המתין בחוץ, נכנס לאולם ופינה במהירות וביעילות את הגבר שהתעלף מרוב בכי ויגון.
קולות הבכי והיבבות נשמעו מכל מקום. אחד הגברים המבוגרים אף איבד את הכרתו וצוות של חובשים מיומנים, שכנראה המתין בחוץ, נכנס לאולם ופינה במהירות וביעילות את הגבר שהתעלף מרוב בכי ויגון
לאחר כשעתיים תמה קריאת הפיוטים. הקהל קם על רגליו והחל לזרום לרחוב. השטיח הצבעוני שממנו קמו נותר זרוע בממחטות נייר לבנות משומשות ובקופסאות קלינקס ריקות, ומרחוק דמה לשדה כותנה רגע לפני הקטיף.
5
נסראללה ואני
שוב יצאנו לרחוב, שוב עברנו בין החמושים שבחנו כל צעד שלנו והעבירו את שמותינו הלאה ברשת הקשר. לרגע חשבתי שהצלחנו להיטמע בתוך הנהר האנושי שזרם אל הכיכר הגדולה שבמרכז הרובע, אך הרושם היה מוטעה. אנשי הביטחון של חזבאללה עקבו אחרי כל צעד שלנו ושמו לב לכל תזוזה שלנו בתוך ההמון. המטפחת האדומה שלראשי, יש להניח, הקלה עליהם מאוד את מלאכת העיקוב.
הכיכר הגדולה, המוקפת בתים מכל עבר, הייתה מלאה עד אפס מקום כשהגענו. לעיתונאים הוקצה מקום מיוחד, רחוק למדי מהבמה. עמדנו והתבוננו בהמון העטוף שחורים. צבע דומיננטי נוסף שצבע את הכיכר היה צהוב, צבעם של דגלי חזבאללה. פוסטרים ענקיים של נסראללה ושל אייתוללה חומייני, אבי המהפכה האסלאמית באיראן, התנוססו על הבניינים הסמוכים.
עמדנו והמתנו להגעתו של חסן נסראללה, שהיה אמור לשאת נאום לפני עשרות אלפי תומכיו. כדי להבטיח את ביטחונו הציבו אנשיו על הבמה תא עשוי זכוכית חסינת ירי — להבדיל מאנשיו של רפיק אל־חרירי, שלא הצליחו להגן עליו מפני ניסיון ההתנקשות, ואולי דווקא בשל אותו אירוע דרמטי שהתרחש בלב־לבה של ביירות רק ימים ספורים קודם לכן.
כך או כך, שומריו של מזכ"ל חזבאללה לא לקחו שום סיכונים. בינתיים נשמעו קריאות המואזין שפרצו מתוך הצריחים של המסגדים הסמוכים והקיפו אותנו מכל עבר — הגיעה שעת ה"ט'והר" — תפילת הצהריים. העיתונאים המוסלמים שעמדו לידי, שיעים וסונים כאחד, נפלו על ברכיהם, ואילו אני נצמדתי לקיר וכמוני קומץ כתבים זרים. היינו היחידים מתוך קהל שמנה מאות אלפים שלא השתתפו בתפילה ההמונית. הייתה לי הרגשה שההמון בוהה בי ובוחן כל תנועה שלי, תחושה לא נעימה בהחלט של מבטים חודרניים וחשדניים שכמו ננעצו בגופי.
רק משהסתיימה התפילה הגיע נסראללה, מלווה בשומרים רבים. הוא התקבל בשאגה עצומה שהרעידה את הכיכר מקצה לקצה, כמעין גל שנישא במהירות עצומה על פני הים — כך הביעו ההמונים את הערצתם כלפיו.
רק משהסתיימה התפילה הגיע נסראללה, מלווה בשומרים רבים. הוא התקבל בשאגה עצומה שהרעידה את הכיכר מקצה לקצה, כמעין גל שנישא במהירות עצומה על פני הים — כך הביעו ההמונים את הערצתם כלפיו
נסראללה עמד בתוך קוביית זכוכית שהגנה עליו, נאם ארוכות, ובנאומו השווה בין התקופה ההיסטורית ההיא, תקופת חוסיין וכרבלאא, לבין התקופה הנוכחית. הוא השווה בין אויביהם של עלי וחוסיין לבין ארצות הברית, ישראל והאויבים מבית. כשהשתתק, ההמון הריע ושאג את הקריאה "לבייכ יא חוסיין" (אנחנו לפניך, יא חוסיין).
האזנתי לנסראללה, שאת נאומיו המאיימים שמעתי ותרגמתי פעמים רבות כל כך במסגרת עבודתי, והתקשיתי להאמין שאני אכן נמצאת בלב המעוז של חזבאללה בפרברי ביירות, מוקפת מאות אלפי מאמינים שלוגמים בשקיקה כל מילת שנאה והסתה שיוצאת מפיו של מנהיגם.
הקולגות שלי, עיתונאים מערביים שעמדו לצדי באותה כיכר, מעולם לא התמודדו עם דילמה כזאת. הם היו מרוכזים בדברים שאמר נסראללה, השתדלו לסכם במדויק את דבריו, והתכוננו לשידור חי ברגע שיסיים את נאומו.
קינאתי בהם קצת. הם היו עסוקים בעבודתם, ומבחינתם לא היה כל הבדל אם עלו לשידור מביירות או ממינכן או ממומבאי. נסראללה היה מבחינתם רק עוד דמות מתוך גלריה ארוכה של מנהיגים כאלה ואחרים. מצבי היה שונה בתכלית. הרגשתי שאני חווה את המתרחש סביבי לא רק כעיתונאית, אלא גם כאזרחית ישראלית שחבריה נלחמו בחזבאללה בעת שירותם הצבאי. הטילים שירו אנשי חזבאללה, שכמה מהם ודאי נמצאים כאן היום, איימו על ביטחון המדינה שלי.
רצף המחשבות הזה פסק כאשר מהכיכר רעמה שאגה "אל מוות לישראיל" — (מוות לישראל) בתגובה לדברי המזכ"ל. הם חזרו על קריאתם מספר פעמים, וראיתי כיצד שפתיהם של כמה מהכתבים הלבנונים שעמדו לא הרחק ממני חזרו על המילים הרעילות בקול חרישי.
ברגע הזה שטפה אותי תחושת בדידות עזה מאין כמוה. הייתי פה לגמרי לבדי, והאוויר סביבי היה רווי בשנאה לוהטת שהבעירה את הלבבות. ניסיתי לחקוק בזיכרוני את הבעת פניו של נסראללה בעת נאומו. האיש הזה, מנהיגם הבלתי מעורער של מרבית השיעים הלבנונים, שידר ביטחון עצמי עצום וזחיחות ניכרת, בתוספת קורטוב של אירוניה ובעיקר שלווה פנימית.
מוקדם יותר באותו בוקר דפדפתי בעיתונים הלבנוניים, שם נשמעו קולות ביקורתיים שקראו לפירוז של חזבאללה ודרשו מסוריה להסיג את כוחותיה מלבנון. עקב כך מצב רוחו ודאי לא היה מרומם, אם כי הבעת פניו לא הסגירה כל חשש או דאגה.
לאחר יותר משעה הוא סיים את נאומו. מאזיניו בכיכר ליוו אותו ביציאתו בקריאות קצובות ממושכות "לבייכ יא חוסיין", שהדהדו עוד זמן רב לאחר שעזב את המקום. השומר שעמד ליד מתחם העיתונאים סימן לנו שצריך להתחיל לזוז לכיוון הכניסה לרובע, אבל התיר לצלם את התהלוכה המסורתית לכבוד יום העשוראא.
* * *
הטקסט לקוח מתוך הפרק "ארז הארזים", בספר "על עקבים במזרח התיכון", מאת קסניה סבטלובה. הספר יצא בהוצאת "פרדס". חברת הכנסת לשעבר קסניה סבטלובה כותבת כיום גם עבור "זמן ישראל", ומפרסמת באתר את המדור הקבוע "מעבר לגבול", המסכם את אירועי השבוע במזרח התיכון.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם