אהרן סורקין (צילום: Taylor Jewell/Invision/AP, File)
Taylor Jewell/Invision/AP, File

ראיון "זו לא היסטוריה, זה מה שקורה עכשיו"

תסריטאי-העל אהרן סורקין ("הבית הלבן") מגיע לנטפליקס עם סרט המבוסס על סיפורם האמיתי של מפגינים נגד מלחמת וייטנאם, שנעצרו ונשפטו מסיבות פוליטיות ● בראיון מיוחד לזמן ישראל סורקין מדבר על המעבר לכיסא הבמאי, ועל הקשר בין "משפט השבעה משיקגו" לבין הגזענות בארצות הברית כיום ● "שאלו אותי אם שיניתי את התסריט כדי לשקף את האירועים האחרונים, ועניתי: כמובן שלא, זה העולם שהשתנה כדי לשקף את התסריט"

"משפט השבעה משיקגו", דרמה משפטית שנכתבה וביומה על ידי התסריטאי זוכה הפרסים אהרן סורקין ("הבית הלבן", "בחורים טובים", "הרשת החברתית") מתאר את שרשרת האירועים הטראגית סביב קבוצת מפגינים נגד מלחמת וייטנאם בסוף שנות ה-60. הקבוצה הואשמה בקשירת קשר ב-1969 ובחציית גבול בכוונה להסית למהומות בוועידה הלאומית הדמוקרטית בשיקגו ב-1968.

הסרט, שתגאה באנסמבל מרשים שכולל בין היתר את סשה ברון כהן, ויליאם הרט ובן שנקמן, נמצא בעבודה כבר למעלה מעשור, כפי שסורקין משחזר: "זה התחיל ב-2006, כשסטיבן ספילברג הזמין אותי אליו הביתה בשבת בבוקר. הוא אמר, 'אני ממש רוצה לעשות סרט על המהומות האיומות האלה בשיקגו, בוועידה ב-1968, ואז משפט הקונספירציה המטורף שהיה בעקבותיהן'.

"אמרתי, 'זה נשמע מעולה, אני בעניין'. נכנסתי למכונית בדרך הביתה ומיד התקשרתי לאבא שלי ואמרתי, 'אבא, אתה יודע משהו על המהומות ב-1968 ומשפט הקונספירציה המטורף שהיה בעקבותיהן? בדיוק אמרתי כן לספילברג'.

"הייתה לי תחושה מעומעמת, זיכרון של איזו התקוממות אזרחית בוועידה ב-1968. אבל האמת, מעולם לא שמעתי על המשפט. זכרתי במעורפל שאבי הופמן היה דמות בתרבות הנגד של הסיקסטיז. כל מה שידעתי על תום היידן זה שהוא היה נשוי פעם לג'יין פונדה, וידעתי שבובי סיל הוביל את הפנתרים השחורים. אבל לא ידעתי אם זה טוב או רע. התחלתי את התחקיר שלי מאפס".

סשה ברון כהן (צילום: AP Photo/Mark J. Terrill)
סשה ברון כהן (צילום: AP Photo/Mark J. Terrill)

הוא ממשיך: "ביום אחרי שהגשתי את הגרסה השנייה של התסריט, גילדת התסריטאים פצחה בשביתה ואסור היה לדבר עם אף אחד חודשים. וכשחזרנו, הלו"ז חייב אותנו לעשות דברים אחרים. אחרי ניסיונות כתיבה והרגשה של 'בגלל המהומות, הסרט הזה עומד לעלות הרבה יותר ממה שמישהו ירצה להוציא', אמרתי 'תנו לי לכתוב אותו בתור מחזה' – והשאר ההיסטוריה".

תהליך הכתיבה כלל אלמנטים של מתח והפתעה: "בפגישה הראשונה ההיא, אני זוכר שספילברג אמר, 'אני חושב שחשוב שננסה להוציא את הסרט הזה לפני הבחירות'. הוא דיבר על הבחירות של 2008, שבהן התמודד וניצח ברק אובמה. אמרנו את זה שוב לפני הבחירות ב-2012 וב-2016, ועכשיו זה סוף סוף קורה".

"בפגישה הראשונה ההיא, אני זוכר שספילברג אמר, 'אני חושב שחשוב שננסה להוציא את הסרט הזה לפני הבחירות'. הוא דיבר על הבחירות של 2008, שבהן התמודד וניצח ברק אובמה, ועכשיו זה סוף סוף קורה"

שנים אחר כך, סורקין עדיין מאמין ש"אם לא היה כתוב בתחילת הסרט, 'מבוסס על סיפור אמיתי', היית צועק על המסך בגלל התחושה שנפרדת מהמציאות. אבל מבחינתי, החלק המדהים ביותר היה הסיום הטראגי, המוות, שעליו אני לא יכול לדבר כאן בגלל שהוא ספוילר גדול לצופים שלא מכירים את המקרה".

קטע מהסרט The Trial of the Chicago 7 (צילום: יח"צ נטפליקס באמצעות IMDB)
קטע מהסרט The Trial of the Chicago 7 (צילום: יח"צ נטפליקס באמצעות IMDB)

בזמנו, ספילברג התכוון ללהק שחקנים לא ידועים לגלם את הדמויות ההיסטוריות, לטובת האותנטיות, כמו גם שמירה על התקציב, שהרי מדובר בחומרים קשים לצפייה ולא מאוד מסחריים. מאוחר יותר פרש ספילברג מכיסא הבמאי בשל התנגשויות בלוחות הזמנים, אבל נשאר בתפקיד כמפיק.

סורקין אסיר תודה על האמון שספילברג נתו בו: "ביימתי את הסרט הראשון שלי, 'המשחק הגדול', וספילברג היה מרוצה ממנו במידת מה, ואמר, 'אתה צריך לביים את השבעה של שיקגו'. זה קרה בזמן שדונלד טראמפ קיים את כל העצרות העצומות האלו, ודיבר בנוסטלגיה על הימים של פעם, כשהיו מוציאים מפה את הבחור על אלונקה, או איך היו מרביצים לו, נותנים לו אגרוף בפנים, ככה הוא דיבר על מפגינים. טראמפ התחיל להגיד לאנשים לחזור למקום שממנו הם הגיעו".

אולפני פרמאונט תכננו להקרין את הסרט בהפצה מוגבלת בבתי קולנוע נבחרים ב-5 בספטמבר, 2020. ביוני השנה השתנו התוכניות בעקבות סגירת בתי הקולנוע ומגבלות הקורונה, ונטפליקס רכשה את הסרט תמורת 56 מיליון דולר. הסרט יוקרן בכמה בתי קולנוע בתחילת יולי, והוא צפוי לעלות לשידור דיגיטלי ב-16 באוקטובר, בתקופת שיא העימותים לקראת הבחירות הקרבות לנשיאות.

סטיבן שפילברג (צילום: AP Photo/Chris Pizzello)
סטיבן שפילברג (צילום: AP Photo/Chris Pizzello)

סורקין, שידוע ביצירות המגוונות שלו לטלוויזיה, לקולנוע ולתיאטרון, אומר ש"בכל פעם שאני מקבל רעיון למשהו, הדבר הראשון שאני חושב זה 'האם זה יכול להיות מחזה?'. היה שלב שבו חשבתי שזה צריך להיות מחזה, בגלל שיש חלקים בסרט שהיו עובדים מצוין כמחזה, כמו ההצגה של הדמויות. וזאת גם דרמה של בית משפט, שהיא חיבור טבעי לגמרי לבמה. אבל בסופו של דבר, רציתי להראות את המהומות בצורה ריאליסטית, ואני יודע שאת זה אפשר לעשות רק בקולנוע".

למרות זאת, הוא ממהר להבהיר, "הסרט שלי לא עוסק במהומות. למעשה, אני לא מראה את המהומות בתחילת הסרט, רק בערך שעה אחרי שהוא מתחיל.

"אני בעצם שואף לספר פה שלושה סיפורים בבת אחת. יש את הדרמה המשפטית, יש את הסיפור האישי יותר בין הגיבורים, ויש את הסיפור השלישי שהוא האבולוציה של המהומה עצמה בלילה האחרון של הוועידה".

הוא אומר שהדאגה המרכזית שלו תמיד הייתה, "למה התפתח האירוע ממה שאמור היה להיות הפגנה שקטה, להתנגשות עקובה מדם עם המשטרה העירונית, המשטרה הלאומית והמשמר הלאומי?".

סורקין אומר שהדאגה המרכזית שלו תמיד הייתה, "למה התפתח האירוע ממה שאמור היה להיות הפגנה שקטה, להתנגשות עקובה מדם עם המשטרה העירונית, המשטרה הלאומית והמשמר הלאומי?"

לרגעים, הוא מודה, המשימה נראתה בלתי אפשרית: "די פחדתי מזה מכיוון שביימתי רק סרט אחד קודם, ובסרט הזה יש יותר מאחד-עשר גיבורים, ובנוסף יהיו בו גז מדמיע ומהומות. אבל, למרבה המזל, זכיתי להרבה מאוד עזרה מקצוע ממומחים לקולנוע, כמו גם משטרת שיקגו".

וולטר קרונקייט, נביא של אמת

השדרן האגדי וולטר קרונקייט מופיע בסרט בצורה בולטת, החל מהצהרתו הרצינית: "ועידה דמוקרטית עומדת להתחיל במדינת משטרה". כשסורקין ראה את הסרטון המקורי, הוא אומר, "פתאום ידעתי שלסרט יהיה פרולוג, ושהקליפ הזה יסיים אותו. רציתי להראות פרולוג, משהו שיתקדם מאוד מהר, שלא רק יציג את הדמויות שלנו אלא גם יראה איך כל המדינה ירדה מהפסים ב-1968, עם הגברת קצב הגיוס, הרציחות של מרטין לותר קינג ובובי קנדי. הטמפרטורות הגיעו לכאלה גבהים עד מועד הוועידה, כך שהקליפ שלו היה מתנה מיוחדת עבורי".

הוא מרחיב: "אנשים צעירים לא מבינים את הכובד והחשיבות של וולטר קרונקייט כשדרן חדשות ומעבר לכך. כשקרונקייט אמר משהו, היה ברור שזאת 'האמת'. לכן, כשהוא סילק דמעה כשהיה הראשון להצהיר על היריות בג'ון פ. קנדי ב-1963, זה היה רגע בלתי נשכח עבורי. שקרונקייט יגיד שוועידה דמוקרטית עומדת להתחיל במדינת משטרה, נדמה שאין דרך אחרת לנסח את זה. זה היה עניין רציני מאוד: זה לא בחור שמנסה להשיג רייטינג גבוה יותר לרשת שלו או למשוך לנפח סיפור".

סורקין משתמש בנשיא לינדון ב. ג'ונסון ובקרונקייט כשתי דמויות משנה, הראשון הופך את עצמו ללא רלוונטי והשני הופך לרלוונטי מתמיד: "החלטתי שההכרזה הטלוויזיונית של ג'ונסון, שהוא מוסיף עוד כוחות לוייטנאם ומאיץ את קצב הגיוס, תהיה אבן הדומינו הראשונה בפרולוג, וניתן להכל להתפתח משם. ואז אנחנו מסיימים עם קרונקייט, ואחר כך מדלגים על כל מה שאירע ומגיעים ישר לחודשים אחרי הוועידה. אנחנו מסיימים ברגע שהגפרור עומד להצית הכל, ונשיא חדש נבחר – ריצ'רד ניקסון – ואנו הולכים מאחורי הקלעים לראות מה היה המניע האמיתי שדחק במשרד המשפטים להגיש את התביעה מלכתחילה".

אנחנו מסיימים ברגע שהגפרור עומד להצית הכל, ונשיא חדש נבחר – ריצ'רד ניקסון – ואנו הולכים מאחורי הקלעים לראות מה היה המניע האמיתי שדחק במשרד המשפטים להגיש את התביעה מלכתחילה"

סורקין אומר שהוא אוהב ליישם אסטרטגיה נראטיבית שבה הוא זורק את הצופים לאמצע ההתרחשות: "אני אוהב, כשאני יכול, להצניח את הקהל למשהו שכבר טס במהירות של 140 קמ"ש, ההרגשה הזאת שהם רוכנים קדימה ומנסים להבין מי נגד מי. זה מלהיב אותי, ככותב, וזה צריך להלהיב גם את הקהל. אני אוהב כל סוג של דרמה משפטית. מרגיש טוב להיות כלוא בין ארבעת הקירות האלה, מקום שבו החוקים ברורים ומוצגים, עם כל המטרות והמכשולים שמעורבים בתהליך".

קטע מהסרט The Trial of the Chicago 7 (צילום: יח"צ נטפליקס באמצעות IMDB)
קטע מהסרט The Trial of the Chicago 7 (צילום: יח"צ נטפליקס באמצעות IMDB)

אני אוהב דרמה משפטית

ברוב היצירות שלו, סורקין מעדיף את הפורמט של דרמות משפטיות, בגלל שהן "לא עוסקות בהכרח בתהליך של עשיית הצדק, אלא גם בכל מה שקשור לאגו. אנשים שהגאווה שלהם נפגעת, שהשם שלהם נהרס".

הוא מסביר: "ברוב דרמות בתי המשפט, וגם בבתי המשפט עצמם, המניע לתביעה הוא חלק מהתהליך. בסרט, יש אפילו קרב צעקות בין הסניגור המוביל, לבין התובע המוביל. כשיש התנגדות, הסניגור מפקפק במניע של התביעה והתובע צועק בחזרה: 'המניע של התביעה הוא לא מעניינו של בית המשפט', ולזה מגיב הסניגור ברוגע: 'לא בכל בית משפט שאי פעם הייתי בו, רק בזה'. כולנו יודעים את האמת, שברבים מבתי המשפט, המניע של התביעה הוא אכן שחקן משמעותי".

אשר לשיאו של הסרט, מסביר סורקין: "ממש לפני הכרעת הדין בעניין תום היידן, אנחנו שומעים את דברי התוכחה של השופט, 'אם תתנהג כמו שאני רוצה שתתנהג, אקח את זה בחשבון כשאגזור את דינך'. וזה סוג של גשר אחד יותר מדי עבור היידן, והוא עושה את מה שהוא עושה.

"בלילה השלישי של הוועידה הרפובליקנית ובשני הלילות שקדמו לה, כשנדמה שהכל הוא הפרת חוק מהאנשים הרעים האלה עם השיער הארוך, בלי שום אמביציה, עבודה, או כבוד לסמכות או להורים שלהם, נראה שהם לא מתכוונים ללכלך את הידיים במלחמה הזאת. אבל אז אנחנו מגלים שיש בזה משהו עמוק יותר, אפל יותר. ניקסון ירש את המלחמה הלא פופולרית הזאת והחבר'ה האלה הופכים אותה לפחות פופולרית מדי יום, סוג של 'אפשר בבקשה להוריד את הראש של תנועת ההתנגדות למלחמה, ואולי להיפטר מבובי סיל באותה הזדמנות? זה ייצור את האמריקה שאנחנו רוצים, אחת שמעולם לא התקיימה".

בובי סיל (צילום: AP Photo/RWK)
בובי סיל (צילום: AP Photo/RWK)

סורקין נזכר ש"בגלל צירוף מקרים עגום, יצא שצילמנו סצינה מסוימת ביום שציין את שנת ה-50 לאירוע מסוים. מסיבה כלשהי, ביום הזה הרגשתי את כובד המציאות, וזה היה לפני בריאונה טיילור, ריישרד ברוקס וג'ורג' פלויד (אמריקאים שחורים שנהרגו השנה מאלימות לא מוצדקת של שוטרים, ע"ל).

"הדמיון בין מה שמתרחש בסרט ב-1968 לבין מה שקורה היום, ועכשיו, מצמרר, לכל הפחות. הסרט שאני יצרתי היה רלוונטי כשעשינו אותו, לא היינו צריכים שהוא יהפוך ליותר רלוונטי, אבל זה מה שקורה בכל יום שעובר. מישהו שאל אותי אם שיניתי את התסריט כדי לשקף את האירועים האחרונים. ועניתי, 'כמובן שלא. לא הייתי צריך לעשות את זה! זה העולם שהשתנה כדי לשקף את התסריט'".

אהרן סורקין מקבל את פרס האמי לסדרת הדרמה הטובה ביותר עבור "הבית הלבן", 2003 (צילום: AP Photos/Kevork Djansezian)
אהרן סורקין מקבל את פרס האמי לסדרת הדרמה הטובה ביותר עבור "הבית הלבן", 2003 (צילום: AP Photos/Kevork Djansezian)

סורקין מרחיב: "זאת שאלה שנשאלה לפני 50 שנה, ואנחנו עדיין שואלים אותה היום. ואני מקווה שנמשיך לשאול. אני מקווה שמאוד יעצבן אנשים לראות את הסרט הזה. אני יודע בוודאות שאם מה שקרה לפרד המפטון ב-1970, סגן מפלגת הפנתרים השחורים שנורה ונהרג, היה קורה היום – הדבר הזה קורה יותר מדי – היינו שומעים כל מיני דברים על איזה בן אדם רע הוא היה. הם היו פשוט מפרסמים את הרזומה שלו, וכל מה שהם צריכים להגיד זה 'הוא פנתר שחור, או שהוא היושב ראש של סניף אילינוי של הפנתרים שחורים'. אתה לא צריך להגיד הרבה יותר מזה. הוא טרוריסט, ואף אחד לא היה זוכה לדעת מי היה פרד".

"יש כל כך הרבה רעש בסרט שלנו, שעוסק בתקופה מאוד סוערת במדינה שלנו, זמן שבו אנשים מנסים להבין מי הם ומה העמדות שלהם. הסרט שלנו עוסק בחבורה של גברים צעירים שיודעים בדיוק מי הם, ויודעים בדיוק מה העמדות שלהם. דיברתי עם אנשים צעירים על הסרט וניסיתי לתאר מי הנאשמים משיקגו היו, לא נראה שיש מישהו בן זמננו שמקביל אליהם. זה לא אומר שאין פעילים או מארגנים ברחובות כרגע. אבל החבר'ה האלה, ואבי במיוחד, שעשה סטנדאפ, הם היו כוכבי רוק, אייקונים תרבותיים".

"אם מה שקרה לפרד המפטון ב-1970, סגן מפלגת הפנתרים השחורים שנורה ונהרג, היה קורה היום – היינו שומעים כל מיני דברים על איזה בן אדם רע הוא היה. הם היו פשוט מפרסמים את הרזומה של"

הסרט לא יכול היה להיות יותר רלוונטי מאשר היום: "יש צילום בשחור ולבן מחוץ לבית המשפט, שמתעד גם את התומכים של השבעה משיקגו וגם את השונאים שלהם. באופן מסוים, זאת 1969 של היום: 'אמריקה, לאהוב או לעזוב אותה'. 'ומה עם זכויות אזרח?', 'תעצרו אותם!'. כולנו חשבנו, זה רלוונטי, זה לא שיעור בהיסטוריה, זה בדיוק מה שקורה עכשיו. אולי ספילברג ניסח את זה יותר טוב מכולנו: "המציאות פשוט ממשיכה לשקף יותר ויותר את האירועים בסרט'".

קטע מהסרט The Trial of the Chicago 7 (צילום: יח"צ נטפליקס באמצעות IMDB)
קטע מהסרט The Trial of the Chicago 7 (צילום: יח"צ נטפליקס באמצעות IMDB)

עמנואל לוי הוא פרופסור לקולנוע ולסוציולוגיה, מבקר קולנוע ומחברם של תשעה ספרים, בהם "הכול על האוסקר: ההיסטוריה והפוליטיקה של פרסי האקדמיה" (All About Oscar: The History and Politics of the Academy Awards), שיצא ב-11 מהדורות.

עוד 1,782 מילים ו-1 תגובות
סגירה