יום כיפור, יום סליחה ומחילה. לאחר שנה שהייתה שונה מכל מה שניתן היה לצפות, חיכיתי ליום הזה, לא רק כדי לבקש מחילה, אלא גם כדי להתחיל מחדש.

על פי המסורת היהודית, גורלנו לשנה הבאה נחתם ביום כיפור – וספר החיים שלנו השנה היה סאגה סוערת במיוחד. הספר עלה באש כאשר נגיף קטלני שקט ובלתי נראה הפר את שלוות חיינו, ערינו וריאותינו.

ביום כיפור, אני נוהגת להתפלל במשך כל שעות הבוקר, לקרוא את ההפטרה כפי שאני עושה בעשרים השנים האחרונות, לבכות בתפילת יזכור – אבי ז"ל מאזין למעלה בשמיים כשאנחנו בוכים וקולנו נשבר. ואז, בעלי לשעבר לוקח את הבנים שלנו ואת אמי הביתה, ואני נשארת מאחור להתפלל תפילת מוסף בלהט ורעב, עד שנפשי מגיעה לרוויה. לאחר מכן אני מנמנמת ויוצאת להליכה עם דניאל, חברתי מימי הקולג'.

השנה לא נוכל לקיים את המנהגים והמסורות שלנו. אבל השנה, כמדי שנה, נקרא את ספר יונה בתפילת מנחה של יום כיפור. הספר על האיש שנבלע על ידי דג גדול.

אלוהים מצווה על יונה להודיע על חורבנה הקרב של העיר נינווה, אם אנשיה לא יחזרו בתשובה ויתקנו את דרכיהם. יונה רוצה להימלט משליחותו, לכן הוא בורח ומפליג בסירה שעליה מלחים.

אלוהים בא בעקבותיו ומטיל סערה גדולה בים. המלחים מבינים את כוחו הכל יכול של אלוהים, ויונה אומר כי יינצלו רק אם ישליכו אותו מהסירה. הם משליכים אותו לים. יונה מוכן למות.

אבל אז דג גדול (לא לוויתן, לחדי האבחנה) בולע אותו, ומתוך בטן הדג יונה אומר לאלוהים "בסדר, אני אעשה זאת, אני מצטער".

הדג מקיא אותו מקרבו, יונה קורא לכל תושבי נינווה לחזור בתשובה – והם אכן חוזרים בתשובה. כאשר אלוהים מחליט שיש מספיק סיבות שלא להענישם, יונה כועס על שעשה את כל הדרך עד נינווה לחינם ועל הקלות שבה אלוהים מוחל, עד כי הוא מבקש את נפשו למות.

זה כל הסיפור, נכון? לא בדיוק.

מים ביאליק בסדרה "המפץ הגדול" (צילום: יח"צ באמצעות IMDB)

יונה מוצא מקום לשבת מזרחית לנינווה. מזג האוויר חם מאוד, אבל אלוהים מצמיח לו צמח קיקיון, ויונה שמח שמחה גדולה. הוא נח תחת צלו ואז אלוהים שולח תולעת שאוכלת את הקיקיון ומתה. יונה כל כך כועס עד כי הוא "מבקש שוב את נפשו למות".

אלוהים אומר לו, "אתה חסת והצטערת על הקיקיון שלא אתה גידלת ויצרת. כיצד לדעתך אני מרגיש כשעלי להטיל חורבן על עיר שלמה שיצרתי?"

אני בוכה בכל פעם שאני שומעת את זה. מפני שלא משנה אם אתם מאמינים באלוהים או לא, אם אתם אוהבים או שונאים בתי כנסת, הדבר הזה אמיתי. בריחה מגורל היא אמיתית. ההרגשה שאינכם יכולים לעשות משהו מפני שאתם יודעים מה יקרה, לא משנה מה תעשו, היא אמיתית. אנשים אחרים שסובלים בגללך, זה אמיתי. לקבל הזדמנות שנייה זה אמיתי – וגם להיות ילד רע. ובסופו של דבר, הממשיות של קיומנו היא שתולעים אוכלות צמחים והם מתים ואנו מתרגזים. ולפעמים אנחנו כועסים גם על אלוהים.

חברים שלי ביקרו בשנה שעברה ביפן והביאו לי זרעי ערער של עץ בונסאי. אני מאוד אוהבת עצי בונסאי. הייתי צריכה לשים את הזרעים במקרר כדי לדמות חורף. הייתי צריכה לחכות שלושה חודשים. לאחר מכן הייתי צריכה לשים את הזרעים במים חמים כדי לדמות אביב. ואז הייתי צריכה לשתול אותם ולחכות.

חיכיתי וחיכיתי. דבר לא קרה. עמדתי לזרוק את הכל אבל אז ראיתי שני נבטים. בכיתי. טיפלתי בהם במסירות. הזלפתי עליהם מים. הפניתי אותם לכיוון השמש והם נראו חזקים. ואז הם קרסו. בהפרש של כמה ימים. נפלו על פניהם. מתו.

בעלי לשעבר אמר שלא טמנתי את הזרעים מספיק עמוק באדמה. הרגשתי כאילו בעלי לשעבר אומר שלא הייתי אמא טובה.

נבט שלישי הציץ ארבעה ימים לאחר מכן. הוספתי קצת אדמה. טיפלתי בו במסירות. הזלפתי מים והפניתי אותו לכיוון השמש. הוא נראה חזק יותר מהשניים הקודמים. "זהו זה", שמחתי בלבי. השורש נראה חזק ועבה יותר מהשניים הקודמים. זה באמת קורה. אני עומדת לגדל עץ בונסאי.

ואז יום אחד, החתולה המתוקה שלי, שנראית הכי קטנה מכל החתולים שלי, עשתה משהו שרצתה מאוד לעשות. היא אכלה אותו. היא נגסה בחלקו העליון של הנבט. בכיתי שוב. היא הרגה אותו.

זה היה הנבט האחרון. לא יהיו עוד. התסכול שלי היה עצום. רציתי לכעוס עליה, אבל זה לא היה עוזר, וברור לי שאין מה לכעוס על בעל חיים בשל היותו בעל חיים.

מים ביאליק ב"בלוסום" (צילום: יח"צ באמצעות IMDB)

ואז חשבתי על יונה. ונזכרתי באפסותי. ובחוסר האונים שלי. וכשאני חושבת על דמעות האושר שהזלתי על נבטי הבונסאי, אני מתמלאת בושה. הפנים שלי מתלהטות והבטן שלי מתכווצת. חשבתי, בטיפשותי, שאני יכולה לעשות זאת. אינני יכולה לעשות זאת.

ואז נזכרתי שוב בלקח של יום כיפור. המסורת הדתית שלי מזכירה לי עד כמה קטנה וחסרת אונים אני. ובמסורת שלי יש גם דרכים שבהן אוכל לנסות שוב. לא להיכנע לייאוש, לחולשה או לחוסר הביטחון שלי.

ולכן ביום כיפור, אני לובשת לבן, נמנעת מלאכול או לקיים יחסי מין ואינני צריכה אפילו מים – אני כמו מלאך. והמסורת שלי מלמדת אותי שלכל עלה דשא יש מלאך שרוכן אליו ולוחש "תגדל, תגדל".

ביום כיפור, אני נזכרת שאני מסוגלת להיות סבלנית וסלחנית. אני יכולה לא למהר לכעוס ולמהר לסלוח. אני יכולה להיות המלאך ועלה הדשא גם יחד. ובימים הטובים ביותר שלי – לפעמים גם בימים הגרועים ביותר שלי – אני יכולה להיות יותר מעלה דשא. אני יכולה להיות הבונסאי ששורד ועולה כפורח.

מים ביאליק היא שחקנית יהודיה-אמריקאית, בעלת תואר דוקטור במדעי המוח. היא כיכבה בקומדיית המצבים "בלוסום" ששודרה בתחילת שנות ה-90, ושיחקה בקומדיה "המפץ הגדול", תפקיד בגינו הייתה מועמדת לאמי