על תקינות פוליטית, חופש הביטוי ומה שביניהם

אילוסטרציה: פוליטיקלי קורקט (צילום: Feodora Chiosea / iStock)
Feodora Chiosea / iStock
אילוסטרציה: פוליטיקלי קורקט

אחת התופעות שנלוות לגל של מנהיגות פופוליסטית ורדודה בעולם וגם בארץ, גל שקיבל רוח גבית מאז כניסתו של טראמפ לבית הלבן, היא זלזול במה שנחשב תקין פוליטית (PC בלעז), ומצד שני התקפה על חופש הביטוי של התקשורת.

הפופוליסטים מתרעמים על "עריצות" כביכול של התקינות הפוליטית בשיח המודרני בשל אג'נדות ליברליות, ומצד שני פועלים להטיל הגבלות על התקשורת אותה הם מגדירים חלק מ"האליטה הליברלית", לצד הרשות השופטת והמגזר הציבורי המקצועי.

הפופוליסטים מתרעמים על "עריצות" כביכול של התקינות הפוליטית בשיח המודרני בשל אג'נדות ליברליות, ומצד שני פועלים להטיל הגבלות על התקשורת, שהם מגדירים חלק מ"האליטה הליברלית"

הטענה של הפופוליסטים היא, שהשמאל מונע אמירות ברורות כלפי קבוצות מסוימות באוכלוסיה ושהוא מקדם רלטיביזם מוסרי, אשר אינו מאפשר אבחנה ברורה בין טוב לבין רע. דא עקא, שההבחנה בין מה נחשב פי.סי. לבין מה שנחשב אמירה ברורה תלויה בעיני המתבונן, וישנם מקרים שבהם הימין הוא זה שמונע אמירה ברורה ונחרצת כאשר זה משרת אותו.

דומה הדבר לשיח אודות אמונות טפלות: בדיקה סוציולוגית אמפירית מראה שרוב האנשים המאמינים מגדירים את המושג אמונות טפלות כאמונות של אחרים, ובכך מבדילים ומבחינים אותן מהאמונות שלהם עצמם, אליהן הם מתייחסים, כמובן, ברצינות רבה.

דוגמא בולטת לתופעה של חוסר היושר האינטלקטואלי שבהאשמות על פי.סי. הייתה בזמן נשיאותו של ברק אובמה, כאשר אותם גורמים בימין בארה"ב ובארץ, שמתחו ביקורת על סירובו להתייחס לטרור כאל תופעה מוסלמית, היו גם אלו שמתלוננים על ביקורת המופנית כלפי קבוצות של יהודים או כלפי מדיניות ישראלית, בטענה שהיא אנטישמיות. לזכותו של אובמה יש לומר שהימנעותו מלהכליל את תופעת הטרור על כל המוסלמים הייתה מוצדקת. זאת מכיוון ששיוכם למחנה הטרור הוא בבחינת – "נבואה שמגשימה את עצמה", שדוחקת את המוסלמים המתונים לקיצוניות. היא גם מונעת יצירת קואליציות עם הרוב הגדול של המוסלמים בעולם, שבמקרים רבים הם הקורבן של מעשי הטרור הללו, והרי דווקא פעולה שלהם נגד הטרור עשויה להיות אפקטיבית הרבה יותר.

אותם גורמים שמחו נגד אובמה בשל הימנעותו מלהכליל מוסלמים הביעו זעזוע (בצדק) מהתייחסותו של ראש עיריית ניו יורק להתנגדותם של חרדים בברוקלין להתחסן נגד מחלות או לסירובם להיענות לכללי המאבק בנגיף הקורונה – כאל תופעה יהודית.

דומה הדבר לשיח אודות אמונות טפלות: בדיקה סוציולוגית אמפירית מראה שרוב האנשים המאמינים מגדירים את המושג אמונות טפלות כאמונות של אחרים

דוגמא אחרת היא אותם גורמים בימין הישראלי שמזדעזעים מאמירות מכלילות באירופה כלפי יהודים, או מכל אמירה המתייחסת לתחומי עיסוקם, או  להשפעתם של "היהודים" על העולם, ובה בעת מנסים לעודד את מדינות אירופה הליברליות להתייחס לכל מהגר ערבי או מוסלמי כאל מי שמהווה סכנה ביטחונית או דמוגרפית. רבים הישראלים שחוזרים מאירופה ומתלוננים על האופן שבו אירופה משנה את פניה ואת האוריינטציה הפוליטית שלה בשל ההגירה של ערבים, אבל אילו שמעו  שיח דומה על יהודים, היו זועקים על כך שמדובר באנטישמיות ופועלים למנוע אותה.

אם עוסקים אנו בשכיחות הצנזורה העצמית במערב בכלל, ועל אחת כמה וכמה בארה"ב, הרי בולטת הרבה יותר התופעה לפיה כל ביקורת על ישראל או על הציונות מוגדרת מיד כאנטישמית, בעוד תופעות של איסלמופוביה זוכות לסובלנות רבה יותר.

כאשר הושבע חבר הקונגרס המוסלמי הראשון בארה"ב – קית' אליסון ממינסוטה, היו רבים שטענו לבעייתיות בשימוש בקוראן בטקס השבעתו, בעוד חברי קונגרס יהודים, כולל דתיים אורתודוקסים, הינם תופעה מוכרת בגבעת הקפיטול מזה שנים רבות ואין שום הטלת ספק בשימוש בתנ"ך במהלך השבעתם.

כך גם השיח של הנשיא טראמפ נגד המיעוט ההיספאני מתקבל בימין בישראל בשוויון נפש, אבל אילו נאמר כלפי יהודים היינו מפעילים את כל המנופים האפשריים על מנת למנוע אמירות שכאלו.

אנחנו גם פועלים ומפעילים ממשלות אחרות כנגד מכחישי שואה, אבל כבר שנים נמנעים מלהכיר בטבח שביצעו העותומנים בארמנים, כג'נוסייד.

לזכות הפי.סי. יש לציין גם, שאחת הסיבות לכך שתופעת האנטישמיות הייתה במגמת ירידה במשך שנים רבות בארה"ב, נעוצה בעובדה ששיח אנטישמי הפך למנוגד לנורמה. עד לאחרונה זה היה מאד לא "cool" באמריקה להיות אנטישמי. אותה אנטישמיות פרחה מחדש מהרגע שטראמפ נכנס לבית הלבן ונתן לגיטימציה לאמירות פוגעניות כלפי מיעוטים, שהפיחו רוח גבית בתנועות הגזעניות של עליונות לבנה (white supremacists).

בענין שכיחות הצנזורה העצמית במערב בכלל, ובעיקר בארה"ב, הרי בולטת הרבה יותר התופעה לפיה כל ביקורת על ישראל או על הציונות מוגדרת כאנטישמית, בעוד תופעות איסלמופוביות זוכות לסובלנות

גם תופעת ההטרדות המיניות והאמירות הפוגעניות כלפי נשים פחתה באופן דרמטי מרגע שאמירות כאלו, אשר נחשבו בעבר לביטוי של הומור מצ'ואיסטי נחמד או להתנהגות גברית לגיטימית, הפכו בנורמה החברתית המודרנית "ללא פי.סי". אמנם גברים רבים מאוכזבים מכך שאינם יכולים לספר בדיחות סקסיסטיות כפי שנהגו בעבר, אבל איכות חייהן של נשים רבות שחשו מאויימות מהשיח הזה, השתפרה באופן משמעותי.

בשורה התחתונה, חופש הביטוי הוא ערך הכרחי בדמוקרטיה ויש להימנע ככל האפשר מלהגביל אותו בחוק, אך הדרישה לריסון עצמי ולנורמה של שיח שאינו פוגעני מוצדקת. יש לזכור, שמילים יכולות לפגוע, ושהריסון העצמי והחברתי משפר את איכות חייהם של מיעוטים ושל קבוצות מוחלשות, המושפעות משיח פוגעני כלפיהם שגם מוביל לאפלייה. מנהיגי הימין הפופוליסטי מנסים לעשות בדיוק את ההיפך.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 746 מילים
סגירה