"ג', שלומד בכיתה של הבן שלי, כמעט לא יצא מהבית בחצי השנה האחרונה", מספרת אם לשני ילדים מהמרכז, "אחד ההורים שלו בקבוצת סיכון, והם חוששים שיידבק. כשבית הספר נפתח לפני החופש הגדול הוא לא הגיע ללימודים, וכשהוא נפתח עכשיו הוא הגיע, אבל זה נמשך רק שבוע. ההורים שלו לא מרשים לו להתארח אצל חבריו, ולא להגיע למפגשים של החבר'ה. בגן של הבת הקטנה שלי יש ילדה שלא הגיעה כבר חצי שנה ולא נפגשה עם ילדים אחרים מרוב חשש".
התיאור המדאיג הזה מוכר לי היטב מהקהילה שבה לומדות בנותיי בנות ה-17 וה-11. כרבע מהילדים בכיתות שבהן לומדות שתי בנותיי נעדרים מכל מפגש חברתי מזה חצי שנה, מאז פרוץ מגפת הקורונה, אינם מארחים ומתארחים ולא מגיעים גם למפגשים המתקיימים בחוץ, כמו הרכיבה על אופניים ביום הכיפורים.
כרבע מהילדים בכיתות של בנותיי לא הגיעו לבתי הספר כשאלה נפתחו במאי וביוני, אף שכולם הגיעו בשבוע וחצי שבו נפתחו בספטמבר. אין חפיפה מלאה בין אלה שלא הגיעו לבית הספר לאלה שנעדרים ממפגשים, אבל יש חפיפה חלקית, כך שיש בשתי הכיתות שלהן ילדים שלא פגשו את בני גילם במשך חצי שנה.
בסגר הנוכחי, כמו גם בזמן הסגר הקודם, ההוראות אוסרות על ביקורים בבתי חברים וקרובים, כך שהורים שאוסרים על ילדיהם ביקורים הדדיים בינם לבין חבריהם בתקופות סגר מקיימים את ההוראות, ומי שמאפשר זאת מפר אותן.
עם זאת, ההוראות לא ברורות, ואף סותרות עצמן, בנוגע למפגשים מחוץ לבית: פעילות ספורטיבית מותרת רק ביחידות, אבל התקהלות בשטח פתוח של עד 20 אנשים או ילדים מותרת כל עוד הם אינם מתרחקים מרדיוס של קילומטר מביתם.
ההוראות לא ברורות, ואף סותרות עצמן, בנוגע למפגשים מחוץ לבית: פעילות ספורטיבית מותרת רק ביחידות, אבל התקהלות בשטח פתוח של עד 20 אנשים או ילדים מותרת כל עוד אינם מתרחקים מביתם
בתקופה שבין הסגרים, ביקורי חברים וביקורים חברתיים היו מותרים, כך שההורים שלא אפשרו לילדיהם להיפגש בודדו אותם מעבר למתחייב בהוראות.
"תנו לילדים לשחק ביחד"
מאז פרוץ המגפה נסגרו בתי הספר לתקופות ארוכות ברוב המדינות בעולם, ומיליארדי ילדים נכנסו לסגר שבו נאסר עליהם לפגוש את חבריהם ולעתים אף לצאת מביתם. מחקרים פסיכולוגיים רבים הזהירו מאז תחילת המשבר מפגיעות נפשיות שייגרמו לילדים ולבני נוער כתוצאה מכך. הסיכון, הזהירו המטפלים והחוקרים, נוגע לא רק לילדים עם צרכים מיוחדים, לילדים ממשפחות הרוסות ולילדים שסבלו מקשיים נפשיים וחברתיים גם לפני המשבר, אלא לכלל הילדים.
מחקר של פסיכולוגים משלוש אוניברסיטאות מובילות באיטליה ובריטניה שפורסם ביולי קבע, כי "הסגר באיטליה היה חוויה עתירת מתחים (stressful) במיוחד להורים ולילדים. היעדר מפגשים חברתיים עלול לפגוע בבריאות הנפשית של ההורים והילדים. מקבלי ההחלטות צריכים לקחת זאת בחשבון בעתיד".
מחקר של פסיכולוגים משלוש אוניברסיטאות מובילות באיטליה ובריטניה שפורסם ביולי קבע, כי "הסגר היה חוויה עתירת מתחים להורים ולילדים. היעדר מפגשים חברתיים עלול לפגוע בבריאות הנפשית שלהם"
במכתב ששלחו באמצע יוני כ-100 פסיכולוגים, פסיכיאטרים ונוירולוגים בריטים לשר החינוך של הממלכה, גאווין ויליאמסון, אחרי שלושה חודשים של סגר, נכתב:
"העיכוב בחזרתם של ילדים ובני נוער לגני הילדים ובתי הספר הוא אסון לאומי שמסכן את בריאותם הנפשית. אנו דוחקים בכם לשחרר אותם מהסגר. להפסקת המפגשים בין ילדים וצעירים יהיה נזק ארוך טווח. תנו להם לשחק יחד, להיפגש ולחזור למסגרות הלימוד מוקדם ככל האפשר".
יוזמת המכתב, פרופסור אלן טאונסאונד מאוניברסיטת נוטינגהאם, אמרה בראיון לרשת BBC, כי "תחושות החרדתיות והבדידות גדלו בשנים האחרונות בלאו הכי, והתאבדות כבר הפכה לסיבת המוות השכיחה ביותר אצל ילדים בריטים בגילאי 5-19, מה שאי אפשר לומר על הקורונה (שאינה קטלנית לרובם). עלינו להכיר בקרבן שהילדים כבר הקריבו ובנזק ארוך הטווח שנגרם להם, ולא להגדיל אותו".
"ילדים שכל החיים שלהם הופסקו"
"לסגר, להגבלות ולירידה במספר המפגשים החברתיים פנים-מול-פנים, יש השפעה פסיכולוגית עצומה, קודם כל על המתבגרים, אבל גם על הילדים", אומר לזמן ישראל עמרי לויתן, פסיכולוג קליני ממכון טמיר לפסיכותרפיה, שמטפל בין השאר בילדים. "מפגשים חברתיים פנים-מול-פנים הם צורך כל כך מרכזי וחיוני של כולנו, שהיעדרם לא יכול שלא להשפיע על התפתחותם של ילדים ובני נוער.
"כולם נפגעים" הוא ממשיך, "וקיימת אוכלוסייה שנפגעת במיוחד, אוכלוסייה של ילדים ונערים שכמעט לא יוצאים מהבית, בין אם בגלל חרדות שלהם או איסור של הוריהם. אלה ילדים ונערים שחייהם למעשה הופסקו לגמרי. זו אוכלוסייה שלא כל כך שמים לב אליה, דווקא בגלל שאלה לא נערים בשוליים".
"כולם נפגעים, וקיימת אוכלוסייה שנפגעת במיוחד, אוכלוסייה של ילדים ונערים שכמעט לא יוצאים מהבית, בין אם בגלל חרדות שלהם או איסור של הוריהם. אלה ילדים ונערים שחייהם למעשה הופסקו לגמרי"
לויתן, שמטפל בילדים ובנערים גם במפגשי זום – כולל בארה"ב – מציין כי "בחו"ל, לפחות באמריקה, יש יותר ילדים כאלה, אזורים שלמים שבהם ילדים כמעט לא יוצאים. ייתכן שיש גם יתרון להתנהלות שבה לא לגמרי מקפידים על ההוראות".
מה הנזק שנגרם לילדים מתקופה ארוכה בבית וללא מפגשים חברתיים?
"קודם כל זה גורם לעלייה בדאגה, בפחדים, בחרדתיות, ולפעמים בסיוטים ובדיכאון. ההורים נמצאים כיום בחרדות עצומות, חוששים לבריאותם ולפרנסתם, מתמרנים בין עבודה בבית לנוכחות של הילדים בבית, ונמצאים בסטרס כל הזמן. וכשילדים נמצאים בבית הם סופגים את אותן חרדות".
"כשהילדים והנערים נמצאים זה בחברתו של זה, הם עוזרים אלה לאלה להתמודד עם הפחדים דווקא בכך שאינם עסוקים בהם ואינם מדברים עליהם. רמת החרדה של מי שנפגש עם חבריו יורדת. בנוסף, ההישארות הארוכה בבית ליד ההורים גם גורמת לרגרסיה אצל הילדים ומעודדת התנהגויות תלותיות".
לדברי לויתן, "למפגשים בין הילדים מתלווה פעילות ספורטיבית. ספורט הוא טוב לא רק לגוף, הוא משחרר מתחים, וילדים שעוסקים בספורט עם חבריהם – נניח אלה שמשחקים כדורגל וכדורסל – והפעילות שלהם מופסקת, זה גורם לסטרס פיזי. המתחים משפיעים על הגוף ומתבטאים בכסיסת ציפורניים, ב'טיקים' ואפילו בהתקרחות.
"אלה הנזקים בטווח הקצר. בטווח הארוך יותר קשה לדעת עדיין, אבל אני חושש שתהיה אצל ילדים רבים ירידה ביכולות החברתיות וביכולת ליצור קשרים, ושתהיה עלייה בשיעור הילדים שסובלים מדיכאון ואף מנטיות אבדניות".
האם התופעות האלה לא היו קיימות עוד לפני הקורונה והסגרים, יותר מאשר בעבר? יש נטייה לחשוב שילדים כיום נוטים להיצמד למסכים ופחות לצאת מהבית ולהיפגש. האם אתה חושב שזה נכון, ואם כן, האם זה גרם לתופעות דומות לאלה שאתה מתאר בתקופת הקורונה, רק בהיקף פחות גדול?
"אני לא חושב. אני לא יודע על ילדים שניתקו את הקשרים החברתיים שלהם והפסיקו לצאת לפני הקורונה, או על ירידה בהיקף המפגשים החברתיים – בניגוד לירידה חדה בהיקף המפגשים מאז הקורונה, וילדים מסוימים שהתנתקו לגמרי.
"אני גם לא חושב שהמסכים והטכנולוגיה הם הבעיה. להיפך, הטכנולוגיות המודרניות, כמו זום, ווטסאפ, משחקי מחשב שמשחקים בהם יחד ולמידה מרחוק, הן פלטפורמה למפגשים שהיא תחליף מסוים למפגש פיזי.
"אני לא חושב שהמסכים והטכנולוגיה הם הבעיה. להיפך, הטכנולוגיות המודרניות, כמו זום, ווטסאפ, משחקי מחשב שמשחקים בהם יחד ולמידה מרחוק, הן פלטפורמה למפגשים שהיא תחליף מסוים למפגש פיזי"
"אם הטכנולוגיות האלה לא היו קיימות בזמן הסגר המצב היה הרבה יותר גרוע, אבל זה תחליף לא מספיק. אין תחליף אמיתי למפגש פנים מול פנים במציאות".
מה הפתרונות לכך?
"צריך לאפשר לילדים להמשיך להיפגש, נקודה. קודם כל מפגשים וירטואליים. אם הברירה היא שהילדים ישמרו על קשר וירטואלי וייפגשו מול המסכים, או שיישארו מבודדים – שישמרו על קשר וירטואלי. וגם לאפשר מפגשים פיזיים, ולא רק לאפשר: אם הם לא יוזמים מפגשים – ליזום אותם עבורם. בקהילה שבה אני נמצא בתל אביב, אני רואה פתרונות ויוזמות מבורכים שמגיעים דווקא מההורים.
"למשל, הייתה יוזמה של הורים לחלק כיתות לקבוצות של שניים או שלושה תלמידים שייפגשו וישבו בבית יחד מול המסך בזמן שהם נפגשים בזום עם שאר הכיתה ללמידה מרחוק יחד. זה כביכול אותו הדבר, אבל זה לא".
בזמן סגר מפגשים כאלה בבתים מנוגדים לכאורה להוראות, וגם עשויים לסכן במידה מסוימת את ההורים והסבים של הילדים.
"כשמקבלים החלטות צריך לאזן בין מרכיבים שונים. לצד המרכיבים הבריאותיים והכלכליים, זה קריטי לחשוב גם על המרכיב הפסיכולוגי, ולהבין איך סגר ובידוד עשויים להשפיע על הנפש שלנו ושל הילדים שלנו בטווח הארוך".
"ילדים שלא מקיימים הוראות גורמים לבידוד של חבריהם"
"אני לא מכירה הרבה הורים שלא מאפשרים לילדיהם לפגוש ילדים בכלל, אבל יש כאלה, והם עושים טעות חמורה", אומרת פסיכולוגית הילדים דיאנה כהן. "זה לא בריא ולא נכון. אני חושבת שזה מתוך חרדה, וכדאי שההורים יטפלו בחרדות שלהם. כשהילדים נמצאים כל הזמן עם הוריהם, החרדות עוברות אל הילדים והתוצאה טראומטית מאוד, עד כדי פגיעה ביכולות החברתיות ובהתפתחות.
"כשילדים והנערים נפגשים ביניהם, הם עוזרים אלה לאלה להתמודד עם החרדות", אומרת גם כהן. "זה לא חייב להיות בין שיחה, הילדים הם לא הפסיכולוגים אחד של השני, וזה לא תחליף לטיפול פסיכולוגי. אבל עצם היציאה מהבית והמפגש עם ילדים בני גילם מסייעים להם להתגבר.
"כשילדים והנערים נפגשים ביניהם, הם עוזרים אלה לאלה להתמודד עם החרדות. זה לא חייב להיות בין שיחה, הילדים הם לא הפסיכולוגים אחד של השני, וזה לא תחליף לטיפול פסיכולוגי. אבל עצם המפגש עם בני גילם מסייע להם"
"הקורונה כאן, והיא עשויה להישאר כאן לתקופה ארוכה, ואנחנו צריכים ללמוד לחיות איתה ולחיות עם המצבים המורכבים שהיא יוצרת. היא לא תיעלם בחודשים הקרובים ואולי גם אחר כך. הצורך במפגשים אנושיים לא נעלם בזמן מגפה, להיפך, זה אפילו יותר חשוב להיפגש כיום מאשר בזמנים רגילים. אני אישה מבוגרת, ואני ממשיכה להיפגש עם הילדים והנכדות שלי כי אין לזה תחליף.
"מצד שני, אני רואה מסביבי המון ילדים ונערים שנפגשים ולא מקיימים את ההוראות, גם לא את המינימום ההכרחי, והם מסכנים את בני המשפחה שלהם וממשיכים את שרשרת ההדבקה. הם מתקהלים בחבורות גדולות בתוך בתים צפופים, בלי מסכות, בלי שמירת מרחק מינימלית.
"זה מאוד לא בסדר, ההפקרות הזאת. גם בגלל שזה מסוכן, וגם בגלל שזה מרתיע את ההורים שבסיכון ואת ההורים החרדתיים יותר. כשהם רואים שהחבר'ה של הילדים שלהם נפגשים בלי מסכות, הם לא מרשים לילדים שלהם להיפגש.
"הדרך הנכונה, בדיוק כמו ברוב המצבים בחיים, היא באמצע. להיפגש, אבל עם מסכות, תוך שמירה על מרחק סביר, לא למדוד את המרחק בסרגל אבל לא להיצמד, ואם אפשר במזג אוויר נעים מחוץ לבית".
את חושבת שילדים ונערים ישראלים שנפגשים ביניהם בלי השגחה הורית באמת מסוגלים לשמור על ההוראות?
"בהחלט כן! וזה התפקיד של ההורים שלהם לתת דוגמא אישית. מי שמטיף מוסר, אבל לא שומר מרחק ולא לובש מסכה בעצמו, שלא יצפה שהילדים שלו ינהגו טוב יותר. אבל יש הורים שמקיימים את ההוראות וראה זה פלא, גם הילדים שלהם".
"יש לי נכדה בת שבע ששומרת על ההוראות בצורה מופתית, לא יוצאת מהבית בלי מסכה, כשהיא באה אליי היא מודדת את המרחק, ונכדה בגיל דומה ש… פחות שומרת. שתיהן באות לבקר אותי, אני לא אנתק קשר עם הנכדות שלי בשום מצב, אבל כשהנכדה שמקיימת את ההוראות מגיעה אני יותר רגועה".
"יש לי נכדה בת שבע ששומרת על ההוראות בצורה מופתית, לא יוצאת מהבית בלי מסכה, כשהיא באה אליי היא מודדת את המרחק, ונכדה בגיל דומה ש… פחות שומרת. אני לא אנתק קשר עם הנכדות שלי בשום מצב"
אני רוצה לחדד את הדברים: בזמן הסגר, אירוח והתארחות מנוגדים לכאורה להוראות, ובכל זאת את מייעצת לארח ולהתארח?
"אוי, בחייך, ההוראות הן בלגן אחד גדול, הן משתנות כל דקה ואי אפשר להבין אותן בכלל. מותר להתקהל עד 20 אנשים, אבל פעילות ספורטיבית רק לבד, מה זה הדבר הזה? מה שחשוב זה לא ההוראות הפורמליות, אלא לעשות מה שנכון בשביל הבריאות הפיזית והנפשית שלנו וההתפתחות של הילדים שלנו".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם