תגובת נשיא ארה"ב היוצא דונלד טראמפ לתוצאות הבחירות בארה"ב מאירה סוגיה שבדרך-כלל אנו ממעטים להקדיש לה תשומת לב: אומנות ההפסד. האם יש דרך להפסיד בכבוד? האם יש הבדלים בין-תרבותיים בעניין זה? איך מגדירים ניצחון והפסד?

תגובת נשיא ארה"ב היוצא דונאלד טראמפ לתוצאות הבחירות בארה"ב מאירה סוגיה שבדרך-כלל אנו לוקחים כמובן מאליו ונמנעים מלדבר או לחשוב עליה: אומנות ההפסד

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

שיטת הבחירות האמריקאית, ויש שיאמרו כי הגישה האמריקאית כולה, בנויה על מתכונת בינארית והחלטית של הכל או כלום, ויש בה מנצחים ברורים ומפסידים ברורים. על-פי שיטת האלקטורים – מי שזוכה ברוב הקולות במדינה מסוימת – זוכה בכולה. מי שמנצח בבחירות הופך לנשיא (ואולי בעתיד נשיאה) והמתמודד מהמפלגה היריבה מודה בהפסד ופורש, או ממשיך לנהל קריירה פוליטית מתוך האופוזיציה.

השיטה הזו מתאימה לגישה האמריקאית, שמעלה על נס את את החלום האמריקאי. תפיסה המקדשת את האפשרות של כולם להצליח אם רק יתאמצו, ואת הערכים הקרובים של אופטימיות בכל מצב ושל תנופה יזמית מעבר למכשולים וגבולות.

דונלד טראמפ הצליח לבסס את עצמו לאורך עשרות שנים כהתגשמות החלום האמריקאי. למרות שהוא עצמו ירש את כספו, הוא בז בפומבי לכל מי שתפס כמפסידנים (אמלק – כל מי שלא עשיר ובריא). אפילו ג'ון מקיין, גיבור מלחמה אמריקאי, נחשב בעיניו "מפסידן" משום שנפל בשבי בזמן מלחמת וייטנאם.

והנה, אותו טראמפ, שמהלל ומקדש ניצחונות ומנצחים הפסיד קרב שמעטים הפסידו בו. במאה השנים האחרונות רק שלושה נשיאים מכהנים הפסידו את המירוץ השני שלהם לנשיאות. דונלד טראמפ הוא הרביעי, שזכה בכבוד המפוקפק. הפוליטיקה האמריקאית, על כל חסרונותיה, מושתתת על אקטים רטוריים וריטואלים שמשמרים את הכבוד למוסדות ולמערכת הדמוקרטית. אחד האקטים האלו הוא היכולת להודות בכישלון ולברך את המנצח כדי שהאומה, השסועה בדרך-כלל אחרי מערכת בחירות מדממת, תוכל לנוע קדימה לעבר חיבורים שנחוצים כל-כך להחלמה וניהול המדינה.

והנה, אותו טראמפ, שמהלל ומקדש ניצחונות ומנצחים, הפסיד קרב שמעטים הפסידו בו. במאה השנים האחרונות רק 3 נשיאים מכהנים הפסידו את המירוץ השני שלהם לנשיאות

אומנות נאומי ההפסד היא חדשה יחסית, ותוצר של הדמוקרטיה המודרנית. בימי קדם, מספרת ההסטוריונית אמנדה פורמן, מי שהפסיד לא העסיק עצמו בהשחזת מילים אלא בהשרדות. בדרך-כלל בחוסר הצלחה. האיליאדה מפרטת ששה נאומי תבוסה, בהם מנהיגים התחננו על חייהם ובכל זאת נרצחו לאחר מכן. הרומאים גם הם לא גילו חמלה יתרה ורצחו את כל המתחרים שלהם. במקרה אחד בלבד העניק הקיסר קלאודיוס לקרקטוס את הזכות למילים אחרונות וזה נשא נאום כה נילהב בזכות גדולתה של רומא, שהסנאט החליט לחוס על חייו ולחון אותו. בתקופה המודרנית, נפוליאון נשא נאום בשנת 1814, בו הכריז שהוא עוזב את ההנהגה על מנת למנוע שפיכות דמים, אך הודיע שימשיך לשרת את צרפת.

בארה"ב הפכו נאומי ההפסד למסורת גם בקרב הרפובליקנים הממלכתיים. בימים האחרונים הפכו מספר נאומי הפסד כאלו לוויראלים, בעיקר בשל הפער בין הנואמים ובין טראמפ.

ג'ון מקיין, שהובס בשנת 2008 על-ידי ברק אובמה, נשא נאום מרגש במדינתו אריזונה ובו השתיק את הקהל, שצעק בוז כששמו של אובמה הוזכר.

"למרות הבדלי הדיעות בינינו, אין לי ספק שאובמה הוא פטריוט שאוהב את המדינה. אנו חייבים להכיר ביכולות שלו ובאופן בו הוא הצליח לעורר באנשים תקווה",

אמר מקיין לקהל הבית הדומע, שהתאסף לשמוע נאום ניצחון והתנחם במילים המכובדות והרגישות כל-כך. כמה סמלי שאריזונה, מדינה שמרנית בדרך-כלל, השיבה את כבודו האבוד של ג'ון מקיין, שהושם ללעג על-ידי טראמפ, ובחרה את ביידן.

גם ג'ורג' בוש האב, שהפסיד את המערכת השניה של הנשיאות לביל קלינטון בשנת 1992, נשא נאום תבוסה מכובד ומאחד. דוגמאות לנאומי הפסד המתנגדים להליך בחירות בעייתי אך עדיין מניעים לאחדות הם הנאומים של אל גור וסטייסי אברהמס. גור זכה במירב קולות האמריקאים, אך הפסיד את הנשיאות לג'ורג' בוש על חודו של אלקטורט בפלורידה.

בנאומו, אמר גור שאינו מסכים כלל עם החלטת בית המשפט, אך הוא מברך את המנצח ומאחל לו בהצלחה בתפקיד. סטייסי אברהמס, אשה שחורה ונציגת המפלגה הדמוקרטית, התמודדה בשנת 2018 לתפקיד מושלת ג'ורג'יה והפסידה על חודם של 55 אלף קולות. למרות חשדות כבדים לדיכוי הצבעה של שחורים שעלו לה במשרה, נשאה אברהמס נאום בו הביעה התנגדות להליך, אך קראה בכל זאת לתומכיה לתעל את הכעס לפעילות אקטיביסטית חיובית, שתשנה את השיטה. אברהמס הקימה ארגון שהצליח לרשום כ-800 אלף מצביעים חדשים. יש הטוענים שהאקטיביזם שלה, הוא שהטה את הכף בבחירות האחרונות בג'ורג'יה לטובתו של ג'ו ביידן והמפלגה הדמוקרטית.

As Trump claims election is being stolen, John McCain's concession speech from 2008 goes viral https://t.co/GooeMvmUhg

— Newsweek (@Newsweek) November 6, 2020

כמו מסורות אחרות, גם את מסורת התבוסה המכובדת זנח טראמפ בכהונה שלו. לא רק שהוא לא התקשר לאחל לביידן בהצלחה, הוא תבע שיפסיקו לספור את הקולות שנישלחו בדואר ממקומות בהם הפסיד (אבל שימשיכו לספור אותם ממקומות בהם הוא ניצח), והגיש שורת תביעות על רמאות לבית המשפט העליון (בו יש לו רוב).

במקום לשאת נאום בו הוא מכיר באחריות שלו ומאחל הצלחה לנשיא הניבחר, הוא דיבר מהבית הלבן (סמל חשוב בפני עצמו) ומשם המשיך להפיץ שקרים לא מבוססים על רמאות בבחירות.

בארה"ב הפכו נאומי ההפסד למסורת, בעיקר בקרב הרפובליקנים הממלכתיים. בימים האחרונים הפכו מספר נאומי הפסד כאלו לוויראלים, בעיקר בשל הפער בין הנואמים ובין טראמפ

בכך הוא גרם ללעג ולזעם אדיר בציבור ובתקשורת האמריקאית שכידוע קטעו את דבריו, אותם הם תפסו כרמיסה גסה של הדמוקרטיה. שדר CCN אנדרסון קופר אמר בתגובה:

"זהו האדם החזק ביותר בעולם, ניראה כמו צב שמן שמנפנף את זרועותיו בשמש, קולט שזמנו הגיע"

"טראמפ הוא כמו צב שמן שהתהפך על גבו, מפרפר בשמש, מבין שזמנו עבר". — אנדרסון קופר

CNN, גבירותי ורבותי. אמריקה. https://t.co/dhBwXO2sV9

— Revital Salomon (@TheSharkLady) November 6, 2020

אפילו בשבת, לאחר שניצחונו של ביידן הוכרז באופן רשמי, טראמפ המשיך לצייץ שהוא זכה בבחירות. המצב הגיע לפארסה מוחלטת כשאנשיו של טרמפ תיאמו בטעות את מסיבת העיתונאים שלו לקניון שכונתי קטן, משום שבילבלו בין מלון ארבע העונות היוקרתי ובין "ארבעת העונות שירותי גינון". אולי המקום העלוב, ממש ליד חנות הספרים למבוגרים "אי הפנטסיה", תאם את גדולת המנהיג ואת הפתוס שלו.

I've arrived at Four Seasons Landscaping. It's next to an adult book store called Fantasy Island. pic.twitter.com/hMy9JP8X5R

— Richard Hall (@_RichardHall) November 7, 2020

האמירות האבסורדיות שלו היו יכולות לשעשע בלבד, אלמלא היו להן תוצאות בשטח. לטראמפ יש מיליוני אוהדים קשובים, שיצאו לרחובות תוך גילויי אלימות בעת ספירת הקולות. גם אם יחזור בו ויאחל כעת הצלחה לביידן בניסיון אחרון לשיקום והחלמה, אקט שאיש לא עוצר את הנשימה בציפיה לו, הרי שהוא כבר איבד את התיזמון המתאים כדי להצטייר כממלכתי. הוא איבד את הקאירוס – את הרגע והמומנטום. ואולי לא צריך לצפות לשום גילויי בגרות ואחריות ממי שאפילו את פשיטות הרגל שלו לא מימן בעצמו.

בישראל, מדינה צעירה ומשתנה, קשה לנו להבין את החשיבות הרטורית של ריטואלים ואולי אפילו את הנחרצות של כן ולא, כישלון והפסד. אצלנו הכל הרי נתון למשא ומתן. למילה "דחייה" בעברית יש משמעות כפולה: גם ביטול וגם דחייה בזמן – מילים שבאנגלית הן נפרדות לחלוטין. גם שיטת הבחירות שלנו מושתת על חבירות ועסקאות, שהופכות את הבחירות לתהליך שנמשך תקופה ארוכה עד שמושתתת קואליציה, וזו לא תמיד תלויה במנצח שקיבל את מירב הקולות. גם אצלנו היו מי שנשאו נאומים בהם הודו באופן פומבי בטעות שביצעו והתפטרו מתפקידם (כמו רבין למשל), אך נראה שמנתניהו, חבר של טראמפ, נמשיך לקבל את אותה עיסה של האשמות האחר ואי קבלת אחריות ממלכתית.

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)