הניצחון של ג’ו ביידן וקאמלה האריס בבחירות לנשיאות ארצות הברית מעורר השראה מבחינות רבות. בהן העובדה שג'ו ביידן, האיש המבוגר ביותר שניבחר אי פעם לתפקיד, מתמודד עם מגבלה גופנית, שעשויה להיות קריטית למי שמקצועו דיבור – הוא מגמגם.

נצחון ביידן והאריס בבחירות לנשיאות ארה"ב מעורר השראה מבחינות רבות. בהן זה שביידן, האיש המבוגר ביותר שניבחר אי פעם לתפקיד, מתמודד עם מגבלה גופנית, העלולה להיות קריטית למי שמקצועו דיבור – הוא מגמגם

מנהיגים שונים הצליחו במהלך ההיסטוריה להתגבר על הגמגום שלהם או לנצל אותו לטובתם. המצביא הרומי קורנליוס העצים את הגמגום שלו כמו שחקן פוקר מיומן על מנת להערים על אויביו שזילזלו ביכולות שלו. משה כידוע הפך למנהיג החשוב ביותר בתולדות העם היהודי למרות שהיה כבד לשון. צ'רצ'יל הוא מנהיג אגדי נוסף שהצליח להתגבר על הגמגום.

מנהלים מגמגמים שהגיעו לעמדות בכירות, החלו לדבר לאחרונה באופן פומבי יותר על הקשיים שלהם, תוך הדגשת העובדה שהקושי בדיבור לימד אותם להקשיב ולאפשר לעובדים לחוש בטוחים. כל אלו עשויים להטעות ולחשוב שאנו חיים בתקופה שמאופיינת בסובלנות רבה יותר לאנשים עם קשיי דיבור שונים, במיוחד מנהיגים, אך מחקרים רבים מגלים שזה לא מדויק.

אנשים נוטים לשפוט את המקצועיות והסמכותיות של אנשים סביבם על-פי האיכויות הקוליות שלהם. זאת למשל לעומת הפנים שנשפטות בעיקר על-פי היבטים רגשיים וכאלו הקשורים בחיוביות. במחקר שבדק מגוון רחב של סימנים גופניים הקשורים להבעות פנים, תנוחות ומחוות וגוף וכן היבטים שונים הקשורים בקול (כגון עוצמה, טון ושטף דיבור), מצאו ברגון והקולגות שלה, ששטף דיבור נתפס על-ידי אחרים כאלמנט הקשור ביותר למומחיות, אמינות ושכנוע.

מחקרים רבים אחרים מצביעים שוב ושוב על כך שדיבור סמכותי ומשכנע מאופיין במיעוט עצירות, גיוון באיכויות הקוליות (לא מונוטוני), טון בטוח וחזק ודיבור מהיר (כ-200 מילים בדקה).

בשלב הזה, היינו יכולים לעצור ולשאול אז מה? אבל ניראה שלאופן בו אנו שופטים את הקול של האחרים יש השלכות ממשיות על התיפקוד במקום העבודה. מחקר משנת 1999 מצא, שהאיכויות הקוליות שמקושרות עם דומיננטיות, אכן קשורות בתיפקוד מיטבי בעבודה – כניראה משום שאנשים מגיבים טוב יותר למי שמדבר באופן נמרץ, ובטון רם ומגוון.

אפקט ההילה, על פיו קול חזק ובטוח מקושר עם מקצועיות, פועל גם באופן הפוך: מחקר ישראלי מהשנה האחרונה מצא שמגמגמים נתפסים כפחות מתאימים לתפקידי מנהיגות.

מחקרים רבים אחרים מצביעים על כך שדיבור סמכותי ומשכנע מאופיין במיעוט עצירות, גיוון באיכויות הקוליות (לא מונוטוני), טון בטוח וחזק ודיבור מהיר (כ-200 מילים בדקה)

היינו מצפים שמגמגמים יהנו מהגנה מפני אפליה ולעג ציבורי, שכן גמגום (בניגוד לדיבור שהוא פשוט לא אסרטיבי ובטוח) נובע מבעיה נוירולוגית ומוכר כנכות. אך לא עניין שולי שכזה יעצור את נתניהו, שזיהה בתקופת הבחירות  את החולשה של גנץ.

הצוות שלו ערך סרטון וידאו מכל הגמגומים והטעויות של של גנץ והעלה אותו לרשתות החברתיות. הקטע אף הוצג בכנס בחירות של הליכוד ולווה בחיקוי משפיל של גנץ על-ידי נתניהו בכבודו ובעצמו. בכך נתניהו לא רק הלעיג את גנץ, אלא גם הדגיש את הפער בין היכולות האורטוריות, ובהשלכה גם את התפיסה לגבי יכולות הניהול של שניהם.

גנץ, לדעתי בטעות, מעולם לא התייחס לגמגום שלו באופן ישיר ובכך הכשיר את הקרקע להמשך הלעג, במקום לפתוח בדיון כן בגמגום כסוג של נכות שהוא מצליח להתמודד איתה. במקום להסביר, כמו המנהלים שהוזכרו בתחילה וכמו שביידן עצמו עשה מאוחר יותר, שהגמגום העניק לו יתרונות תקשורתיים כגון הקשבה ואנושיות, הוא ניסה בחוסר הצלחה להשיב לנתניהו באותה המטבע. הצוות שלו הפיץ קטע וידאו עם לקט טעויות לשון של נתניהו, אך העריכה הייתה מאולצת והתשובה העלובה רק הדגישה את הפער בין המועמדים.

מה ששלושה כתבי אישום ומשפט בפתח עושים לבן אדם. pic.twitter.com/znycDoYNJe

— בני גנץ – Benny Gantz (@gantzbe) February 25, 2020

כשנידרש בכל זאת לענות לסוגייה, הסביר גנץ שהוא לא למד משחק בניו יורק ושהקדיש את חייו לפיקוד ולעשייה בשטח. בכך, הוא ניסה  למתג את להטוטי הלשון של נתניהו כמייצגים את חוסר האותנטיות שלו, לעומת יכולות המנהיגות האמיתיות שלו עצמו.

היינו מצפים שמגמגמים יהנו מהגנה מפני אפליה ולעג ציבורי, שכן גמגום (בניגוד לדיבור לא אסרטיבי או בטוח) נובע מבעיה נוירולוגית ומוכר כנכות. אך לא עניין שולי שכזה יעצור את נתניהו, שזיהה בתקופת הבחירות את החולשה של גנץ

באחד הראיונות הזכיר גנץ את משה שגימגם, אך עורר זעם מקהל הקוראים על עצם ההשוואה. העיתונות הימנית והדתית המשיכה לקשור בקביעות בין הדיבור של גנץ ובין סט של תכונות אופי שלא מתאימות למנהיג כגון הססנות, חוסר החלטיות וישנוניות. בסבבי בחירות כה צמודים, יתכן כי למיתוג הבעייתי של גנץ הייתה השפעה קריטית על תוצאות הבחירות.

אותו סט של תכונות נקשר גם בביידן שזכה על-ידי טראמפ לכינוי סליפי ג'ו (ג'ו הישנוני). התקשורת האמריקאית ביקרה אותו על טעויות לשון והיסוסים, שמומחים להגייה משייכים לגמגום שלו. למשל, באחד מהמפגשים הפומביים של המועמדים עם קהל (town hall), ענה ביידן על שאלה ועמד להזכיר את אובמה בשמו אך אז החל לגמגם. על מנת לא להכשל בלשונו, הוא החליף את השם "אובמה" ב"בוס שלי." גם כאן המדיה התנפלה על הטעות ורבים לעגו למה שניתפס בעיניהם כשכחה, שמייצגת את גילו ואת חוסר כשירותו לתפקיד. למעשה, מסבירים מומחים בנושא, שינוי המשפט הוא אחת מטקטיקות ההתמודדות עם גמגום.

במקום ניסיון כושל להצניע את הגמגום (דבר שקשה עד בלתי אפשרי לעשות בעידן הרשתות החברתיות), בחר הצוות של ביידן להתייחס אליו באופן מתוחכם, שאיפשר לכרוך את אותו בסט שונה של תכונות שבבסיסן הקשבה, חמלה ואנושיות.

במהלך הקונגרס של המפלגה הדמוקרטית, שנערך בשל הקורונה אוןליין, הזכירו רוב הדוברים את ניסיון חייו הקשה של ביידן: את העובדה שהוא איבד את אשתו הראשונה ושני בניו, ואת זה שכאב יחיד הוא נסע בכל יום שעתיים לעבודה וחזר בזמן כדי לבלות זמן איכות עם בניו.

ההתנסויות הקשות הוצגו כסמל למסירות של ביידן לתפקיד ולמשפחתו והן ניקשרו במישרין לחמלה העמוקה שלו לסבלם של אחרים. העובדה שהסיפורים סופרו שוב ושוב על ידי אחרים ולא על-ידי ביידן עצמו, חיזקה את האתוס שלו כאנושי ורגיש. דמות זו מוצבה כמובן בניגוד מוחלט לטראמפ, שניתפס כמחרחר שינאה וידוע כמי שלעג פעמים רבות לנכים, נשים, ולכל מי שהוא תפס כפחות מוצלחים ממנו (רמז: כמעט כולם).

במקום ניסיון כושל להצניע את הגמגום (דבר שקשה עד בלתי אפשרי לעשות בעידן הרשתות החברתיות), בחר הצוות של ביידן להתייחס אליו באופן מתוחכם, שאיפשר לכרוך את אותו בסט שונה של תכונות שבבסיסן הקשבה, חמלה ואנושיות

מונולוג מרגש במיוחד של בריידן הרינגטון, ילד בן 13 הסובל מגמגום, עזר לשים את הגמגום על השולחן בזמן הועידה. הרינגטון סיפר כיצד ביידן סייע לו ונתן לו השראה בהתמודדות עם הגמגום שלו:

"ביידן עזר לי. דמיינו מה הוא יוכל לעשות בשביל כולנו….אנחנו זקוקים למישהו שאכפת לו".

הגמגום הפך מסמל של ישנוניות וזקנה לסמן של אותנטיות, אמפתיה ומסירות לאחר. יותר מכך, הוא שיחק תפקיד בהבנייה של ביידן כאיש אמיתי ורגיש.

עם הניצחון שלו לנשיאות, הסיפור האישי של ביידן הפך למייצג הארכיטיפ הקלאסי של הלוחם, שצומח ועולה דווקא מתוך הייסורים הרבים ומגיע לניצחון וגדולה.

גנץ אכן מאכזב בהססנות שלו את קהל המצביעים שלו, אך ההיסטוריה של ביידן בתפקידיו הרשמיים מעוררת תקוה שהוא יגלה מנהיגות בטוחה ואנושית יותר, כזו שיודעת להקשיב ולא רק לדבר, כזו שמזדהה ולא מפגינה אדנה וניתוק. כזו שפועלת מתוך חמלה ולא רק מתוך אינטרסים אישיים. זו דמות שהציבור יכול להתחבר אליה. גם אם היא לא מושלמת, היא אמיתית ומעוררת השראה.

לסיום, אציין רק שנשים נוטות לדבר באופן שוטף יותר מגברים, אך ברוב המקומות בעולם עדיין קשה להן להיתפס כמנהיגות ראויות. מעניין יהיה לראות כיצד אלמנט זה ישחק בפוליטיקה הארצית והעולמית בשנים הקרובות.

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)

תגובת נשיא ארה"ב היוצא דונלד טראמפ לתוצאות הבחירות בארה"ב מאירה סוגיה שבדרך-כלל אנו ממעטים להקדיש לה תשומת לב: אומנות ההפסד. האם יש דרך להפסיד בכבוד? האם יש הבדלים בין-תרבותיים בעניין זה? איך מגדירים ניצחון והפסד?

תגובת נשיא ארה"ב היוצא דונאלד טראמפ לתוצאות הבחירות בארה"ב מאירה סוגיה שבדרך-כלל אנו לוקחים כמובן מאליו ונמנעים מלדבר או לחשוב עליה: אומנות ההפסד

שיטת הבחירות האמריקאית, ויש שיאמרו כי הגישה האמריקאית כולה, בנויה על מתכונת בינארית והחלטית של הכל או כלום, ויש בה מנצחים ברורים ומפסידים ברורים. על-פי שיטת האלקטורים – מי שזוכה ברוב הקולות במדינה מסוימת – זוכה בכולה. מי שמנצח בבחירות הופך לנשיא (ואולי בעתיד נשיאה) והמתמודד מהמפלגה היריבה מודה בהפסד ופורש, או ממשיך לנהל קריירה פוליטית מתוך האופוזיציה.

השיטה הזו מתאימה לגישה האמריקאית, שמעלה על נס את את החלום האמריקאי. תפיסה המקדשת את האפשרות של כולם להצליח אם רק יתאמצו, ואת הערכים הקרובים של אופטימיות בכל מצב ושל תנופה יזמית מעבר למכשולים וגבולות.

דונלד טראמפ הצליח לבסס את עצמו לאורך עשרות שנים כהתגשמות החלום האמריקאי. למרות שהוא עצמו ירש את כספו, הוא בז בפומבי לכל מי שתפס כמפסידנים (אמלק – כל מי שלא עשיר ובריא). אפילו ג'ון מקיין, גיבור מלחמה אמריקאי, נחשב בעיניו "מפסידן" משום שנפל בשבי בזמן מלחמת וייטנאם.

והנה, אותו טראמפ, שמהלל ומקדש ניצחונות ומנצחים הפסיד קרב שמעטים הפסידו בו. במאה השנים האחרונות רק שלושה נשיאים מכהנים הפסידו את המירוץ השני שלהם לנשיאות. דונלד טראמפ הוא הרביעי, שזכה בכבוד המפוקפק. הפוליטיקה האמריקאית, על כל חסרונותיה, מושתתת על אקטים רטוריים וריטואלים שמשמרים את הכבוד למוסדות ולמערכת הדמוקרטית. אחד האקטים האלו הוא היכולת להודות בכישלון ולברך את המנצח כדי שהאומה, השסועה בדרך-כלל אחרי מערכת בחירות מדממת, תוכל לנוע קדימה לעבר חיבורים שנחוצים כל-כך להחלמה וניהול המדינה.

והנה, אותו טראמפ, שמהלל ומקדש ניצחונות ומנצחים, הפסיד קרב שמעטים הפסידו בו. במאה השנים האחרונות רק 3 נשיאים מכהנים הפסידו את המירוץ השני שלהם לנשיאות

אומנות נאומי ההפסד היא חדשה יחסית, ותוצר של הדמוקרטיה המודרנית. בימי קדם, מספרת ההסטוריונית אמנדה פורמן, מי שהפסיד לא העסיק עצמו בהשחזת מילים אלא בהשרדות. בדרך-כלל בחוסר הצלחה. האיליאדה מפרטת ששה נאומי תבוסה, בהם מנהיגים התחננו על חייהם ובכל זאת נרצחו לאחר מכן. הרומאים גם הם לא גילו חמלה יתרה ורצחו את כל המתחרים שלהם. במקרה אחד בלבד העניק הקיסר קלאודיוס לקרקטוס את הזכות למילים אחרונות וזה נשא נאום כה נילהב בזכות גדולתה של רומא, שהסנאט החליט לחוס על חייו ולחון אותו. בתקופה המודרנית, נפוליאון נשא נאום בשנת 1814, בו הכריז שהוא עוזב את ההנהגה על מנת למנוע שפיכות דמים, אך הודיע שימשיך לשרת את צרפת.

בארה"ב הפכו נאומי ההפסד למסורת גם בקרב הרפובליקנים הממלכתיים. בימים האחרונים הפכו מספר נאומי הפסד כאלו לוויראלים, בעיקר בשל הפער בין הנואמים ובין טראמפ.

ג'ון מקיין, שהובס בשנת 2008 על-ידי ברק אובמה, נשא נאום מרגש במדינתו אריזונה ובו השתיק את הקהל, שצעק בוז כששמו של אובמה הוזכר.

"למרות הבדלי הדיעות בינינו, אין לי ספק שאובמה הוא פטריוט שאוהב את המדינה. אנו חייבים להכיר ביכולות שלו ובאופן בו הוא הצליח לעורר באנשים תקווה",

אמר מקיין לקהל הבית הדומע, שהתאסף לשמוע נאום ניצחון והתנחם במילים המכובדות והרגישות כל-כך. כמה סמלי שאריזונה, מדינה שמרנית בדרך-כלל, השיבה את כבודו האבוד של ג'ון מקיין, שהושם ללעג על-ידי טראמפ, ובחרה את ביידן.

גם ג'ורג' בוש האב, שהפסיד את המערכת השניה של הנשיאות לביל קלינטון בשנת 1992, נשא נאום תבוסה מכובד ומאחד. דוגמאות לנאומי הפסד המתנגדים להליך בחירות בעייתי אך עדיין מניעים לאחדות הם הנאומים של אל גור וסטייסי אברהמס. גור זכה במירב קולות האמריקאים, אך הפסיד את הנשיאות לג'ורג' בוש על חודו של אלקטורט בפלורידה.

בנאומו, אמר גור שאינו מסכים כלל עם החלטת בית המשפט, אך הוא מברך את המנצח ומאחל לו בהצלחה בתפקיד. סטייסי אברהמס, אשה שחורה ונציגת המפלגה הדמוקרטית, התמודדה בשנת 2018 לתפקיד מושלת ג'ורג'יה והפסידה על חודם של 55 אלף קולות. למרות חשדות כבדים לדיכוי הצבעה של שחורים שעלו לה במשרה, נשאה אברהמס נאום בו הביעה התנגדות להליך, אך קראה בכל זאת לתומכיה לתעל את הכעס לפעילות אקטיביסטית חיובית, שתשנה את השיטה. אברהמס הקימה ארגון שהצליח לרשום כ-800 אלף מצביעים חדשים. יש הטוענים שהאקטיביזם שלה, הוא שהטה את הכף בבחירות האחרונות בג'ורג'יה לטובתו של ג'ו ביידן והמפלגה הדמוקרטית.

As Trump claims election is being stolen, John McCain's concession speech from 2008 goes viral https://t.co/GooeMvmUhg

— Newsweek (@Newsweek) November 6, 2020

כמו מסורות אחרות, גם את מסורת התבוסה המכובדת זנח טראמפ בכהונה שלו. לא רק שהוא לא התקשר לאחל לביידן בהצלחה, הוא תבע שיפסיקו לספור את הקולות שנישלחו בדואר ממקומות בהם הפסיד (אבל שימשיכו לספור אותם ממקומות בהם הוא ניצח), והגיש שורת תביעות על רמאות לבית המשפט העליון (בו יש לו רוב).

במקום לשאת נאום בו הוא מכיר באחריות שלו ומאחל הצלחה לנשיא הניבחר, הוא דיבר מהבית הלבן (סמל חשוב בפני עצמו) ומשם המשיך להפיץ שקרים לא מבוססים על רמאות בבחירות.

בארה"ב הפכו נאומי ההפסד למסורת, בעיקר בקרב הרפובליקנים הממלכתיים. בימים האחרונים הפכו מספר נאומי הפסד כאלו לוויראלים, בעיקר בשל הפער בין הנואמים ובין טראמפ

בכך הוא גרם ללעג ולזעם אדיר בציבור ובתקשורת האמריקאית שכידוע קטעו את דבריו, אותם הם תפסו כרמיסה גסה של הדמוקרטיה. שדר CCN אנדרסון קופר אמר בתגובה:

"זהו האדם החזק ביותר בעולם, ניראה כמו צב שמן שמנפנף את זרועותיו בשמש, קולט שזמנו הגיע"

"טראמפ הוא כמו צב שמן שהתהפך על גבו, מפרפר בשמש, מבין שזמנו עבר". — אנדרסון קופר

CNN, גבירותי ורבותי. אמריקה. https://t.co/dhBwXO2sV9

— Revital Salomon (@TheSharkLady) November 6, 2020

אפילו בשבת, לאחר שניצחונו של ביידן הוכרז באופן רשמי, טראמפ המשיך לצייץ שהוא זכה בבחירות. המצב הגיע לפארסה מוחלטת כשאנשיו של טרמפ תיאמו בטעות את מסיבת העיתונאים שלו לקניון שכונתי קטן, משום שבילבלו בין מלון ארבע העונות היוקרתי ובין "ארבעת העונות שירותי גינון". אולי המקום העלוב, ממש ליד חנות הספרים למבוגרים "אי הפנטסיה", תאם את גדולת המנהיג ואת הפתוס שלו.

I’ve arrived at Four Seasons Landscaping. It’s next to an adult book store called Fantasy Island. pic.twitter.com/hMy9JP8X5R

— Richard Hall (@_RichardHall) November 7, 2020

האמירות האבסורדיות שלו היו יכולות לשעשע בלבד, אלמלא היו להן תוצאות בשטח. לטראמפ יש מיליוני אוהדים קשובים, שיצאו לרחובות תוך גילויי אלימות בעת ספירת הקולות. גם אם יחזור בו ויאחל כעת הצלחה לביידן בניסיון אחרון לשיקום והחלמה, אקט שאיש לא עוצר את הנשימה בציפיה לו, הרי שהוא כבר איבד את התיזמון המתאים כדי להצטייר כממלכתי. הוא איבד את הקאירוס – את הרגע והמומנטום. ואולי לא צריך לצפות לשום גילויי בגרות ואחריות ממי שאפילו את פשיטות הרגל שלו לא מימן בעצמו.

בישראל, מדינה צעירה ומשתנה, קשה לנו להבין את החשיבות הרטורית של ריטואלים ואולי אפילו את הנחרצות של כן ולא, כישלון והפסד. אצלנו הכל הרי נתון למשא ומתן. למילה "דחייה" בעברית יש משמעות כפולה: גם ביטול וגם דחייה בזמן – מילים שבאנגלית הן נפרדות לחלוטין. גם שיטת הבחירות שלנו מושתת על חבירות ועסקאות, שהופכות את הבחירות לתהליך שנמשך תקופה ארוכה עד שמושתתת קואליציה, וזו לא תמיד תלויה במנצח שקיבל את מירב הקולות. גם אצלנו היו מי שנשאו נאומים בהם הודו באופן פומבי בטעות שביצעו והתפטרו מתפקידם (כמו רבין למשל), אך נראה שמנתניהו, חבר של טראמפ, נמשיך לקבל את אותה עיסה של האשמות האחר ואי קבלת אחריות ממלכתית.

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)

הויכוח על הצורך בסגר חוצה מגזרים וקבוצות בישראל. לכל אחד מאתנו דעה רפואית  מנומקת בעד או נגד הסגר וכמה ישפיע, אם בכלל, על מצב התחלואה. אבל רובנו מפספסים נקודה קריטית לא פחות – המגפה הכלכלית והחל"ת המחודש שבא בעקבותיה יישארו כאן גם אחרי שהקורונה תלך, והם עלולים לפגוע ביותר ישראלים.

ערב חנוכה תשפ"א, מדינת ישראל והעולם כולו מציינים שנה בדיוק להופעת נגיף הקורונה בחיינו. אך אם ציפינו שבשלב זה הממשלה תיעזר בניסיון שצברה בחודשים שחלפו כדי לנהל את המשבר הבריאותי והכלכלי באופן שונה מהדרך בה התנהלו הדברים עד עכשיו ותבצע הפקת לקחים – אנו (שוב) צפויים להתאכזב.

ערב חנוכה תשפ"א, ישראל והעולם יציינו שנה לקורונה. אך אם ציפינו שהניסיון שנצבר יסייע לממשלה לנהל בשלב זה את המשבר הבריאותי והכלכלי אחרת מכפי שהדברים נוהלו עד כה, אני שוב צפויים להתאכזב

אנחנו מצויים בפתחו של גל שלישי שלא באמת מפתיע אף אחד, רק שהפעם אנו מצויים גם בתחילת עונת החורף, והגל העולה יצטרף לנגיף השפעת המבקר קבוע באזורנו בין החודשים דצמבר ומרץ ומעמיס בכל שנה מחדש על מערכת הבריאות הרזה והרעבה גם ככה.

יותר מכל, הגל השלישי בפרט וההיערכות לקראתו בכלל מצד קבינט הקורונה והממשלה, מעיד יותר מכל על כישלונם של אלה בטיפול בכל הקשור למגיפה. מערך החקירות האפידמיולוגיות לא עשה את ההבדל כמצופה, והיחס כלפי תוכנית הרמזור ידוע. לכל זה תוסיפו את העובדה שממשלת ישראל, על שני ראשי הממשלה שלה, לא השכילה בחצי שנה האחרונה ליצור רשת ביטחון כלכלית יציבה ומתפקדת, שתגן עלינו ותעניק לנו – השכירים והעצמאים כאחד – חומת הגנה כלכלית. ועכשיו, כאילו כל זה לא הספיק לנו – אנחנו בדרך, כאמור, לסוג של סגר נוסף.

על מקבלי ההחלטות להבין כי הסגרים הקודמים המיטו חורבן כלכלי על אלפי עסקים, גדולים בינוניים וקטנים, וגרמה לסגירת רבים מהם. קברניטי המדינה חייבים להבין ששימוש חוזר במודל החל"ת הבעייתי, עד לבואם של החיסונים בעוד ארבעה חודשים במקרה הטוב, יכניס בכל כורחם מאות אלפי ישראלים נוספים למעגל האבטלה.

כדי לצאת ממנו יידרש פרק זמן ארוך ומייאש. עליהם להבין גם כי סגר בכל צורה שהיא, ללא טיפול כירורגי ומקיף במערכת הבריאות הגוססת, לא יועיל כנראה אלא עלול לעשות את הפעולה ההפוכה – להביא הלכה למעשה את המערכת למצב של אי ספיקה ואי יכולת להאבק במגיפה. 

קחו את כל אלה, ערבבו יחד, והנה לכם מתכון בטוח לוועדת חקירה ממלכתית.

עד כה רשת הביטחון הכלכלית שפרסה ממשלת ישראל מתחת לרגלי האזרחים הייתה קמצנית ודלה במיוחד, בניגוד למדיניות בה נהגו מרבית הממשלות בעולם. המסקנה מהסגר הראשון (והשני) ברורה – אין יציאה מהמשבר הבריאותי בלי שינוי כיוון במדיניות הכלכלית. לקראת הבחירות המסתמנות בקרוב עלינו לדרוש מכל מפלגה ומתמודד: מה שהיה לא יהיה.

רשת הביטחון הכלכלית שפרסה ממשלת ישראל לרגלי האזרחים הייתה קמצנית ודלה במיוחד ביחס למרבית ממשלות העולם. המסקנה מהסגרים ברורה – אין יציאה מהמשבר הבריאותי בלי שינוי כיוון במדיניות הכלכלית

מודל החל"ת out מודל השתתפות בשכר – in

כפי שראינו כבר בגלים הקודמים, רעיון החל"ת לא הוכיח את עצמו ורק חיזק את חוסר הוודאות של המעסיקים  והעובדים, שלמעלה מחצי מיליון מהם עדיין מצויים בחל"ת של למלעלה משמונה חודשים. מה שמכעיס יותר מכל הוא שהממשלה ("ממשלת קורונה" להזכירכם) עודדה את המעסיקים להוציא עובדים לחל"ת במקום למצוא פתרון הוגן והגיוני יותר ולמנוע ממאות אלפי אזרחים להגיע למצב בו הם בעצם מפוטרים באופן מעשי, ואין להם לאן לחזור. 

את המצב האבסורדי הזה צריך להפסיק, ועכשיו. במקום להוציא שוב עובדות ועובדים לחל"ת, על המדינה ליצור שיתופי פעולה עם ארגוני העסקים ולעודד עסקים להנהיג מדיניות של השתתפות בשכר. המשוואה פשוטה: המעסיקים מתאימים את היקף משרות העובדים לשעות ולתפוקה הנדרשת מהם בתקופה זאת, גם אם זה מצריך התאמה של העסק לעבודה מהבית. בתמורה, המדינה תיקח על עצמה לשלם את הפרש השכר שהעובדים הפסידו.

במצב כזה גם נרוויח את המשך פעילות המשק ללא פגיעה בעובדים מחד, ומאידך המדינה תחסוך תשלומי דמי אבטלה (מביכים ולא מספיקים) למאות אלפי אנשים, כשבתווך אותם עובדים ירוויחו שכר גבוה יותר מאותם דמי חל"ת. וכל זה מבלי לפגוע בבעלי העסקים, ועם מתן תנופה אדירה לגלגלי המשק הישראלי המקרטע ומתן מוטיבציה אדירה לציבור העובדים בישראל.

מאיר מישאל שמואלי הוא פעיל חברתי, עוסק בדוברות וייעוץ תקשורתי לגופים חברתיים. דתי וסוציאל-דמוקרט שמאמין בערכי שלום שיוויון וצדק וביהדות מקרבת. נשוי למלי ויחד מגדלים ארבעה ילדים מתוקים. פועל בכל דרך להציג יהדות מתונה שדרכיה דרכי נועם ועל נתיבותיה שלום ולהרחיק כל כפייה וסיאוב מעסקני דת.

איראן איננה ממהרת להגיב צבאית נגד ישראל לאחר שהאשימה אותה בחיסול מדען הגרעין מוחסן פחרי זאדה. ישנם סימנים כי איראן תעכב את תגובתה הצבאית נוכח חששה מתגובה אמריקנית-ישראלית חריפה ומתוך רצון להתחיל ברגל ימין את יחסיה עם ממשל ביידן.

 איראן היא מדינת טרור המפעילה טרור בכל רחבי המזה"ת ובעוד כמה מדינות בעולם, לכן היא האחרונה שיכולה להאשים את ישראל כי היא "מדינת טרור".

ישראל לא המציאה את שיטת ההתנקשויות והחיסולים. לאיראנים יש ניסיון עשיר בתחום הזה החל מחיסול מתנגדיהם במדינות ערב באמצעות השלוחות של איראן בלבנון, עיראק, סוריה ותימן, ועד חיסול גולים ופעילי אופוזיציה איראנים בחו"ל על ידי המודיעין האיראני.

ישראל לא המציאה את שיטת ההתנקשויות והחיסולים. לאיראנים יש ניסיון עשיר בתחום, מחיסול מתנגדים במדינות ערב באמצעות שלוחות איראן באותן מדינות, ועד חיסול גולים ופעילי אופוזיציה בחו"ל ע"י המודיעין האיראני

ההנהגה האיראנית היא שנותנת את ההנחיות לאסטרטרגיית הטרור שלה ומשתמשת בה ליצוא "המהפכה הח'ומיינסטית".

מבחינתה, הטרור הוא חלק מאסטרטגיה ודרך מקובלת להשגת מטרותיה והאינטרסים שלה, היא משקיעה בדרך הטרור כסף רב אך משתמשת בו בצורה מושכלת ומשתדלת כי פעולות הטרור שהיא יוזמת יבוצעו "ללא טביעות אצבע" כדי לשמור על מרחב ההכחשה.

נשק החיסולים הפך לחרב פיפיות ועכשיו המשטר האיראני חווה על בשרו את הנשק שכה הרבה להשתמש בו נגד מתנגדיו ואויביו.

הכלה אסטרטגית

לאיראן אין שום הוכחות הקושרות ישירות את ישראל וארה"ב להתנקשות בחיי "אבי פצצת הגרעין", המדען מוחסן פחרי זאדה, למרות האשמות של בכירים איראניים כי סעודיה ועוד מדינה ערבית היו מעורבות בחיסול, לא מחזיקה בשום ראיות לכך.

חיסולו של פחרי זאדה היווה מכה קשה לאיראן ולמערכת הביטחון שלה, הוא פגע במעמדה האזורי כמובילת "ציר ההתנגדות" ובמורל של העם האיראני, אבל לאיראנים יש סבלנות רבה והם אינם ממהרים להגיב בשטח למרות ההתלהמות התקשורתית של כמה בכירים איראנים.

משפט המפתח הינו דברים שאמר נשיא איראן חסן רוחאני:

"התגובה תינתן בזמן המתאים".

זהו מונח שבו השתמשו בכירים איראנים גם בעבר ופירושו שאיראן איננה ממהרת לשום מקום, היא מתכננת את צעדיה בקפידה ובזהירות ואיננה מחפשת שום הרפתקאה צבאית, במיוחד בתקופה רגישה כזו, בין שני ממשלים אמריקנים, כאשר, להערכתה, הנשיא טראמפ אורב להזדמנות נאותה להנחית מכה צבאית חזקה על מתקני הגרעין שלה לפני שהוא עוזב את הבית הלבן.

איראן איננה מחפשת שום הרפתקאה צבאית, במיוחד בתקופה רגישה כזו, כשלהערכתה הנשיא טראמפ אורב להזדמנות נאותה להנחית מכה צבאית חזקה על מתקני הגרעין שלה לפני שיעזוב את הבית הלבן

גם האיראנים עוקבים אחרי הדיווח בעיתון "דיילי ביסט" שבו נמסר אמש כי הנשיא טראמפ אמר לבכירי ממשלו:

"תענישו את הממשל האיראני ככל שניתן בשבועות הקרובים אך אל תציתו מלחמת עולם שלישית".

ניתן להעריך, לאור נסיון העבר, כי איראן נוטה לגלות "הכלה אסטרטגית" ואיפוק לאחר חיסולו של פחרי זאדה לאור חששה מממשל טראמפ, היא רואה בפעולת החיסול חלק ממלכודת ומזימה אמריקנית-ישראלית לגרור אותה לעימות צבאי שיוביל להשמדת מתקני הגרעין שלה לפני שטראמפ יעזוב את הבית הלבן.

בינתיים היא עושה הרבה רעש תקשורתי מלווה באיומים. הפרלמנט האיראני התכנס בתחילת השבוע ואישר שתי הצעת חוק כי על הממשלה להעשיר אורניום לרמה של 20 אחוזים וכי עליה להשהות את הפיקוח על המתקנים הגרעיניים עד להסרת הסנקציות, אולם אין לו שום יכולת לכפות את ביצוע החוק על הממשלה.

ההחלטה הביאה לעימות פומבי בין הפרלמנט האיראני לבין הממשלה. דובר ממשלת איראן עלי אלרביעי הודיע כי:

"הסכם הגרעין והתוכנית הגרעינית הם בטיפול של המועצה לביטחון לאומי והפרלמנט איננו יכול לטפל בנושא הזה באופן נפרד".

הרצון האיראני לנקום את הפגיעה בכבוד הלאומי וחיסולו של פחרי זאדה הוא גדול אך להנהגה יש יכולת פרגמטית לא פחות גדולה להכיל את הדברים והיא לא תסתבך במהלך שישרת את ממשל טראמפ וישראל וימנע מג'ו ביידן לחזור להסכם הגרעין  ולהסיר את הסנקציות מעליה.

איראן ספגה בשנה האחרונה כמה מהלומות קשות: חיסולו של קאסם סולימאני בעיראק, פיצוץ גדול במתקן הצנטרפוגות המתקדמות בנתנז, חיסול בכיר אלקאעדה אבו מוחמד אלמצרי בלב טהראן, חיסול אבי תוכנית הגרעין חוסאן פחרי זאדה  ומכות צבאיות ישראליות חזקות על כוח "קודס" והמליציות הפרו-איראניות בסוריה.

בינתיים איראן עושה הרבה רעש תקשורתי מלווה באיומים. הפרלמנט האיראני התכנס השבוע ואישר 2 הצעת חוק לגבי העשרת אורניום והשהיית הפיקוח על המתקנים עד להסרת הסנקציות, אך ללא סמכות לכפות את ביצוען על הממשלה

למרות זאת, היא לא שברה את כללי המשחק משתי סיבות:

1. האחת, היא יודעת כי לישראל יש עליונות מודיעינית וצבאית עליה שמגובה בסיוע צבאי אמריקני במידת הצורך,
2. והסיבה השניה היא שההנהגה האיראנית תעשה הכל כדי להתחיל את יחסיה עם ממשל ביידן ברגל ימין כדי להביא להסרת הסנקציות הכלכליות הכבדות שהוטלו עליה על ידי ממשל טראמפ בארבע השנים האחרונות.

אפשר שההנהגה האיראנית תעתיק בינתיים את מודל התגובה האיראני על חיסולו של קאסם סולימאני בעיראק ותגביר את ההתקפות על היעדים האמריקנים בעיראק, מבלי למתוח את החבל וללא קורבנות אמריקנים, ובכך תימנע מתגובה אמריקנית קשה אך תצטייר כמי שמנסה לנקום את מותו של פחרי זאדה.

במקביל היא תנסה לפגוע בישראל באמצעות חזבאללה או המליציות הפרו-איראניות משטח סוריה אשר באחרונה הטמינו זירת מטענים בשטח ישראל ברמת הגולן.

גם לאחר חיסולי מדעני הגרעין האיראניים ב-2010 וב-2012, איראן נזהרה מאוד בתגובותיה. לא היו לה שום הוכחות כי ישראל אחראית למעשה. גם הפעם היא מאשימה, בנוסף לישראל ולארה"ב, את ארגון האופוזיציה "מוג'אהדון ח'לק" כי סייע בחיסולו של פחרי זאדה. הארגון פירסם הודעת הכחשה חריפה והאשים את איראן ב"שנאה ושקרים".

הקצנת עמדות

נראה שמי שחיסל את מדען הגרעין פחרי זאדה הצליח להשיג מטרה חלקית, החיסול יקשה על הנשיא החדש ג'ו ביידן לחזור להסכם הגרעין או לנהל משא ומתן על הסכם גרעין חדש. החיסול חיזק את הקו הקיצוני באיראן המתנגד לכל משא ומתן עם הנשיא החדש על הסכם חדש. החיסול חיזק את התחושה בקרב ההנהגה האיראנית כי אי אפשר לבטוח בארה"ב וכי גם ג'ו ביידן עלול להתהפך על איראן ולנקוט כלפיה בקו נוקשה למרות הצהרותיו במערכת הבחירות בדבר רצונו בדיאלוג וחזרה להסכם הגרעין.

מדינות המפרץ חוששות מאוד מתגובה איראנית כלפיהן, חמש מהן כבר גינו את חיסולו של המדען פחרי זאדה, אך סעודיה, מנהיגת המפרץ, שמרה במשך כמה ימים על שתיקה.

עבדאללה אלמעלמי, הנציג הפלסטיני באו"ם אמר בראיון לערוץ RT:

"סעודיה מתנגדת לפשע של רצח המדען האיראני מוחסן פחרי זאדה, מדובר באבידה לכל האומה האסלאמית".

אך עאדל ג'ביר, שר המדינה לענייני חוץ של סעודיה, שפך צוננים על דבריו ואמר:

"המשטר האיראני בנוי על חיסולים מסביב לעולם, סעודיה איבדה אזרחים רבים בגלל התנהגותה הפושעת והבלתי חוקית של טהראן".

הוא דחה את דבריו של שר החוץ ג'וואד זריף, שהאשים את סעודיה כי היתה לה מעורבות בחיסול פחרי זאדה ביחד עם ישראל וארה"ב ואמר כי סעודיה איננה תומכת בשום צורה בחיסולים וכי היאוש הוא שדחף את שר החוץ האיראני להאשים את סעודיה במה שקורה בארצו.

שר המדינה הסעודי לענייני חוץ דחה את דברי שר החוץ האיראני, שהאשים את סעודיה במעורבות בחיסול פחרי זאדה עם ישראל וארה"ב, ואמר כי סעודיה איננה תומכת בחיסולים וכי היאוש הוא שדחף את שר החוץ האיראני להאשימה במה שקורה בארצו

פרוייקט הגרעין האיראני ימשך למרות חיסולו של פחרי זאדה, אבי הפצצת הגרעין האיראנית, ואולי אף יואץ. לפחרי זאדה היו עוזרים רבים ומדובר בפרוייקט שאיננו מסתמך על אדם אחר, יהא בכיר ככל שיהא.

על פי בדיקה של הרשתות החברתיות ודיווחים מאיראן, כרגע אין לחץ עממי כבד על המשטר לנקום את מותו של פחרי זאדה, כפי שהיה בשנה שעברה לאחר חיסולו של קאסם סולימאני. זה מאפשר למשטר לקבל החלטות שקולות יותר, שלא תחת לחץ. לא מן הנמנע שהוא שומר את הנקמה על מותו של פחרי זאדה כקלף מיקוח במשא ומתן עם ג'ו ביידן כדי לנסות ולהסיר את הסנקציות מעל איראן.

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)