לפני שנה בדיוק השתתפתי במסיבת הבת-מצווה הראשונה שלי, הבת-מצווה של טליה, ילדה מהשכבה שלא כל כך הכרתי. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שלי במועדון. והכי חשוב: האירוע השכבתי הראשון. אחריו היו עוד שתיים-שלוש בת-מצוות. מזל גדול שהתחלתי להכיר בהן חברים מהשכבה: מהר מאוד פרץ הסגר, ומאז כולנו בבתים. לפחות בזכות הבת-מצווֹת שהספיקו להיות, הכרתי כמה ילדים שרשומים איתי עכשיו בחטיבה החדשה שלי. אמנם גם ראיתי אותם קצת פיזית בשטח בתחילת ספטמבר, אבל מאז כולם עברו לזום.

הגענו לחטיבה מבתי-ספר יסודיים שונים אז אנחנו בקושי מכירים את מי שרשומים אתנו בכיתה ובשכבה. אני עוד לא ממש סגור איפה נמצאים הברזייה והשירותים, איך מגרש הכדורגל ואם נוח לשחק בבי"ס כדורסל. גם את הדרך לבי"ס אני עוד לא מכיר ולא יודע אם יש מקום לקשור את האופניים. את רוב החבר'ה בכיתה הכרתי בתור ריבוע. בדרך-כלל ריבוע שחור עם שם. גם המחנכת ריבוע, והמורים המקצועיים. המנהלת, היועצת, אב-הבית, המזכירות – אין לי מושג, הם לא בריבוע. ממאמן הכדורגל נפרדתי אחרי שגם הוא הפך לריבוע: אימוני כדורגל בזום הרגישו משונים.

את רוב החבר'ה בכיתה הכרתי בתור ריבוע. בד"כ ריבוע שחור עם שם. גם המחנכת והמורים ריבוע. המנהלת, היועצת – אין לי מושג, הן לא בריבוע. ממאמן הכדורגל נפרדתי אחרי שהפך לריבוע: אימוני כדורגל בזום הרגישו משונים

אני לא יודע כמה זמן נהיה ריבועים, ממילא תחושת הזמן קצת התעמעמה לי. בבוקר קמים לשיעורי זום אבל לא באמת. נשארים הקוּרים בעיניים, השיניים מצוחצחות (לפעמים), נוהל פיג'מה שולט ואת המיטה אין טעם לסדר. היא מלאה בדברים כמו תיק הפלאים של מרי פופינס: מאכלים, עטיפות, מחברות, מטענים, כבלים ועוד דברים ששכחתי אבל בטח אדע למצוא. עברו הימים שחזרתי למיטה רק בלילה אחרי יום ארוך של בי"ס, לימודים, חברים, ספורט וחוגים. עכשיו היא הכתובת השנייה שלי. אחרי הריבוע בזום.

אני לא באמת מכיר את המורה שלי. בהתחלה היה לה קול צעיר ועליז אבל בינתיים נראה לי שהתייאשה. היא עוד מנסה להעביר חומר, למרות שאני לא באמת יודע עדיין מה לומדים בכיתה ז' ולמרות שלא ממש ברור מה יקרה עם המבחנים. בבחנים שכבר התקיימו הבלגאן חגג.

כשהייתה צריכה להעביר "מעגלי שיח" רגשיים ממש ריחמתי עליה, ראו שאין לה מושג מה אומרים. דיברנו יהונתן, עידו ואני, שהגענו יחד מהיסודי, והחלטנו שהפעם נפתח בשבילה מצלמות. היא ממש הודתה לנו. אבל כרגע היא בעצם סתם עוד אישה שאני לא מכיר, שממש ממש מנסה, טוב, לא ברור מה.

אני זוכר שלפני הבת-מצוות ההורים התלבטו בקבוצת הווטסאפ שלהם כמה כסף משקיעים במתנות. היו שאמרו בואו נפרגן, אחרים טענו שלא ניתן לעמוד בעשרות מתנות בשנה. הבעיה נפתרה מעצמה, אבל עכשיו להרבה הורים יש בעיות כספיות גדולות יותר. אני חושב שהורים של כמה מהחברים מכיתה ו' לא עובדים או עובדים חלקית או "עובדים" מהבית בכאילו. שמעתי גם על כמה הורים שפתאום מתגרשים. הורי באמת עובדים מהבית וזה לא פשוט.

לפחות במיטה שקט לי. אני שמח שהם עובדים אבל עצוב לי שהם לא יודעים לומר לי כמה זמן המצב ייקח, איך נכון להתנהג עם המסכות והריחוק וכל זה, כי הם רוצים שאצא ואלמד ואפגש, אבל כשנפגשים קשה לשמור על הכללים והם יודעים את זה. הם נראים לי די מבולבלים. קצת קריקטורה של "מבוגר אחראי". כמו המורה.

המיטה מלאה בדברים כמו תיק הפלאים של מרי פופינס: מאכלים, עטיפות, מחברות, מטענים, כבלים. עברו הימים שחזרתי למיטה רק בלילה אחרי יום ארוך של לימודים, חברים, ספורט וחוגים. עכשיו היא הכתובת השנייה שלי. אחרי הריבוע בזום

בינתיים קורים לי דברים חדשים ומשונים בגוף שאין לי כל כך עם מי לדבר עליהם. אבא טרוד עם פרצוף ריבוע בעצמו. את יהונתן ועידו אני פוגש בעיקר בזום וקצת במשחקי רשת ואין לי מושג אם גם להם זה קורה. אבל היי, לפחות בגוף אני קצת הופך לתלת-ממד.

ביסודי עוד הספיקו להגיד לנו שמזל שהקורונה קרתה בעידן הזום והרשתות, "תארו לעצמכם מה היה קורה במצב מגפה לפני שהמציאו תקשורת וירטואלית". האמת, קשה לי לדמיין חיים בלי רשת. אבל, קשה לי כבר גם לדמיין את החברים שלי בגודל טבעי בשר ודם. עד לקורונה הם ישר עלו לי בראש כשראיתי תמונה שלהם ברשתות. היום זה נראה לי סתם תמונות, כי אני לא באמת פוגש ומרגיש את הבנאדם שהן מייצגות.

ההורים מדברים ביניהם הרבה על המצב, על ההנחיות והמגבלות. הם מדברים על פוליטיקה ואומרים שהכל בגלל זה וזה ואם רק היה ככה וככה הכל היה נראה ממש אחרת. הם אומרים שיש מגזרים שעושים מה שהם רוצים ושאפילו כולם הולכים אצלם לבית-הספר. מעניין אם זה באמת מה שהילדים שם רוצים, ואם בכלל מותר לילדים שמה לרצות דברים שלא הכתיבו להם. כי נראה לי שדי טובים שם בלהכתיב, עובדה שכולנו עושים מה שהם רוצים בכל מיני סוגי עניינים.

בינתיים, בפיד של ההורים יש אנשים שכותבים דברים ממש קיצוניים ומאוד החלטיים עם כל מיני תמונות מגוחכות של פוליטיקאים משעממים. ההורים מקריאים משם דברים וגם כותבים קצת בעצמם. לא ברור לי אם כל האמירות התַקִיפות האלו מרגיעות או מעצבנות אותם: הם מצטטים ממה שאומרים מדענים בכתבות על "שיטוח העקומה" ו"שיטוח ה-R" וגם מציוצים ומפוסטים שהם מכנים "פייק". למשל, של אנשים שאומרים שאין בכלל קורונה ולכן כל הבלגן הזה הוא סתם שיגוע מיותר, ואפילו של אנשים שאומרים שכדור הארץ שטוח.

אולי פעם יצליחו באמת לשטח את כל העקומות והגרפים והמספרים. בינתיים שיטחו אותי. אני חי לי בריבוע של המיטה השטוחה שלי, זולל "שטוחים" וצופה בחברי שטוחים בריבועים שלהם. הלוואי שנחזור לחטיבה החדשה, אבל לא לסתם עוד שבועיים מבולבלים שכולם מתנהגים בהם כמו בסרט כאילו אין מגפה כשמעל מרחף כבר הסגר הבא.

אולי פעם יצליחו באמת לשטח את כל העקומות והגרפים והמספרים. בינתיים שיטחו אותי. אני חי לי בריבוע של המיטה השטוחה שלי, זולל "שטוחים" וצופה בחברי שטוחים בריבועים שלהם

אני מחכה שמישהו, שיכול ורוצה באמת לנהל את הדברים בצורה טובה ואחראית, יצא כבר מהריבוע שלו וידאג להחזיר אותי ואת כולם להיות ילדים ואנשים רגילים. בתלת-ממד. שידברו אלינו בצורה מכבדת וברורה כדי שנדע כולנו איך להתנהג נכון ולהיות בריאים, בכל המקומות שמותר להיות בהם, בזמן שהעניינים מנוהלים טוב יותר מלמעלה. כמו שיש תקנון ביה"ס, שלכולם ברור ממנו מה מותר ומה אסור ואיך מצופה להתנהג. בעצם, אני מחכה למבוגר אחראי שיבוא כבר לעזור לכל המבוגרים הלא-תפקודיים שנכשלים בארגון העניינים. כמו שעשתה מרי פופינס. ועכשיו, אני נכנס בחזרה לריבוע שלי.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.