לפני שנה בדיוק השתתפתי במסיבת הבת-מצווה הראשונה שלי, הבת-מצווה של טליה, ילדה מהשכבה שלא כל כך הכרתי. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שלי במועדון. והכי חשוב: האירוע השכבתי הראשון. אחריו היו עוד שתיים-שלוש בת-מצוות. מזל גדול שהתחלתי להכיר בהן חברים מהשכבה: מהר מאוד פרץ הסגר, ומאז כולנו בבתים. לפחות בזכות הבת-מצווֹת שהספיקו להיות, הכרתי כמה ילדים שרשומים איתי עכשיו בחטיבה החדשה שלי. אמנם גם ראיתי אותם קצת פיזית בשטח בתחילת ספטמבר, אבל מאז כולם עברו לזום.

הגענו לחטיבה מבתי-ספר יסודיים שונים אז אנחנו בקושי מכירים את מי שרשומים אתנו בכיתה ובשכבה. אני עוד לא ממש סגור איפה נמצאים הברזייה והשירותים, איך מגרש הכדורגל ואם נוח לשחק בבי"ס כדורסל. גם את הדרך לבי"ס אני עוד לא מכיר ולא יודע אם יש מקום לקשור את האופניים. את רוב החבר'ה בכיתה הכרתי בתור ריבוע. בדרך-כלל ריבוע שחור עם שם. גם המחנכת ריבוע, והמורים המקצועיים. המנהלת, היועצת, אב-הבית, המזכירות – אין לי מושג, הם לא בריבוע. ממאמן הכדורגל נפרדתי אחרי שגם הוא הפך לריבוע: אימוני כדורגל בזום הרגישו משונים.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.

יש הפסקת לחימה. חמאס לא נכנע ונישאר לשלוט ברצועה עד להודעה חדשה. זה רע לישראל וזה רע לילדי עזה. המלחמה הזאת היא טרגדיה של קונספציה שקבעה שחמאס מורתע, שהזרמת כסף לארגון טרור בולמת טרור, ושההפרדה של עזה מיו"ש טובה לעתיד.

הממשלה עשתה כל מהלך שנתן חמצן לחמאס להמשיך את המלחמה בישראל ולשלוט בעזה. חתמנו על הסכם שהנשיא ג'ו ביידן הציע כבר לפני שנה, אבל עד שלא ניסינו את הדרכים האחרות של הרס ושכול לא הלכנו למהלך הנוכחי.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

לאחר אישורי הקבינט והממשלה להסכם המיועד להביא להחזרת 32 חטופים, ועם חזרת שלוש החטופות הראשונות לישראל אחרי 15 חודשים, קשה שלא לצבוט את עצמך ולחוש – "היינו כחולמים".

עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, רעם הירי ברצועה וממנה נדם וילדי העוטף והוריהם יכולים לישון סוף סוף בשקט. ויותר מכך: סיום המלחמה בעזה (יש לקוות) והצבת רגלה המהוססת של הרשות הפלסטינית בסדק דלתה – כשברקע טקס ההכתרה לנשיאות של דונלד טראמפ – עשויים להיות צעד ראשון לשינוי דרמטי בהתייחסות ישראל לפלסטינים. ואולי גם חזרתה, בדלת הקדמית, של "עסקת המאה" של טראמפ לבמה המזרח תיכונית. זאת, עם סיכויי הצלחה טובים יותר מהניסיון הראשון, ומאלה של הסכם אוסלו.

ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.

צלו הכתום של דונלד טראמפ מתחיל לתת אותותיו ברחבי העולם וכמובן גם בישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שציפה בכיליון עיניים לרגע הזה, דחק את קץ הלוחמה בעזה (באופן זמני?) עד לשעת כניסתו של טראמפ לבית הלבן. הוא עדיין מבטיח לשותפיו מהימין הקיצוני שאין להם ממה לחשוש וכי תחת המשטר החדש דברים יראו אחרת. האמנם?

חַלּוֹן הַהִזְדַּמְּנוּיוֹת

חלון ההזדמנויות למלחמה אין סופית שתוביל להגליית האוכלוסייה העזתית והתיישבות יהודית בשטח הפנוי – נסגר בטריקה אחרי 416 ימים של לחימה. טראמפ, שנכנס לבית הלבן, הביא לסיום הקרבות בעזה, וההבטחות של נתניהו להמשך הלחימה כבר לא משכנעות את חבריו בממשלה. בצד המשיחי, שמאמין במלחמה ממושכת שתשמיד את חמאס, יש מי שמייחלים עדיין להגשמת רעיון ה"הגירה מרצון" של תושבי עזה, במחיר החטופים.

עפר בן-דור, בן מושב באר טוביה, הוא איש תאטרון (בוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב), יוצר גראפי ואנימציה. גר בקולוראדו, ארה"ב. יצירת קריקטורות פוליטיות חברתיות עוזרת במקצת להתגבר על דאגות וחרדות יומיות במציאת המגוחך והאבסורד במציאות הקודרת סביב.