בתולדות השוחד, לתעשייה הנשק שמור מקום של כבוד. שכן, השחיתות נפוצה הרבה יותר בעסקאות נשק מאשר בייצוא של סחורות אזרחיות. בחלק מהמגזרים ובכללם מכירה של ספינות מלחמה ומטוסי קרב, ניתן למעשה להניח שהשוחד מכסה כל חלקה טובה.

לא רק שהשוחד יותר נפוץ בתעשיית הנשק מאשר במגזר האזרחי, אלא שגם היקף התשלומים בה נרחב גדול יותר. בייצוא של מערכות תעשייה אזרחית, יועצים מקבלים כיום 3 עד מקסימום 7 אחוזי עמלה. מתוכם הם בדרך כלל מעבירים שני שלישים כשוחד למקבלי ההחלטות ולעצמם הם שומרים שליש מהעמלה בתמורה לשירותיהם.

בתעשיית הנשק, לעומת זאת, העמלות בדרך כלל מתקרבות ל-10% מערכה של כל הזמנה. אך בתחום זה גם אירעו פרשיות שוחד שבהן זרמה לא פחות ממחצית ערך העסקה לכיסיהם של מתווכים, פוליטיקאים, פקידי מדינה ומנהלים שונים.

גרמניה משמשת בשנים האחרונות כאחת מחמש יצואניות הנשק הגדולות בעולם ואין שום רמז לכך, שדווקא היצרנים הגרמנים הם החבר'ה הנקיים בענף מושחת זה. מנהלי התאגידים הגדולים בגרמניה מגלים רק מעט נקיפות מצפון. בין היתר, הם מממנים פופוליסטים ימנים ואף אינם נמנעים מהשחתתה של מערכת תקשורת שלמה במדינה אחרת. כל שחשוב הוא – שיזכו בהזמנות.

ולא מדובר רק במדינות מרוחקות, שבהן המצב הדמוקרטי נראה תחילה כבלתי משפיע במיוחד על גרמניה. הם אינם נמנעים מהתערבות גם אצל שכניהם באירופה או במערכת יחסים כה חשובה כמו זו הגרמנית-ישראלית.

להבלטתה בספר זה של תעשיית הנשק על רקע סיפורי השוחד יש גם סיבה נוספת. בעסקאות נשק מתנהלות קופות סודיות בהיקף כה נרחב, המאפשר תיעול חוזר ופשוט של חלק מהכספים בחזרה למדינה.

כסף מוסווה זה נכנס לכיסם של המנהלים המעורבים ולמערכות הפוליטיות והביורוקרטיות של המדינה עצמה. שכן, בעוד שיצואני הסחורות האזרחיות אינם זקוקים לתמיכה פוליטית במדינתם, למעט לשם קבלת ערבויות יצוא, תעשיית הנשק תלויה עד מאוד בקבלת היתרי יצוא.

מסיבה זו יש לתעשיית הנשק סיבה טובה לקדם את השוחד גם במדינת המייצרת. בתחום זה, דווקא יצואן של ספינות מלחמה גרמניות אינו חשוף דיו לתקשורת ולרשות השופטת בגרמניה.

עם התשלומים שהעבירה החטיבה הימית של טיסנקרופ ליועץ הישראלי מיקי גנור, היא המשיכה במסורת ארוכה של מתן שוחד ועמלות ייעוץ מפוקפקות במסגרת של מכירת ספינות מלחמה גרמניות.

בגלל הכוח הפוליטי הנפיץ של יחסי גרמניה-ישראל, המקרה של ישראל מרהיב במיוחד. עם זאת, יש לציין שזהו הכלל ולא היוצא מהכלל. הדבר מתברר כשרואים את המסמכים שאספו מבקרי הפנים בשנים 2009 ו-2010 במהלך הפקת הלקחים מפרשת השוחד בחברת הפלדה פרושטאל (Ferrostaal).

פרושטאל עבדה במשך עשרות שנים בשיתוף פעולה הדוק עם מספנת הוואלדטסוורקה-דויטשה ורפט (HDW) של טיסנקרופ בקיל. טיסנקרופ מערכות ימיות (TKMS) בנתה את הצוללות ופרושטאל דאגה למכירות. באמצע שנות האלפיים הקימו פרושטאל וטיסנקרופ מערכות ימיות למטרה זו חברת-בת משותפת: כוחות ימיים בינלאומיים (Marine Forces International, או בקיצור MFI).

תקופת הבירור בטענות למתן השוחד בפרושטאל מציעה אם כן הצצה נדירה למהלכים העסקיים המשמשים למכירת ספינות מלחמה גרמניות. פסק הדין של בית המשפט המחוזי במינכן שבו הורשעו בשוחד חבר הנהלה לשעבר בפרושטאל וראש המחלקה הימית בטיסנקרופ, היכה גלים בסוף 2011. השניים עזרו לייצא צוללות ליוון ולפורטוגל באמצעות מתן שוחד.

אך בוני כלי השיט של טיסנקרופ ואנשי המכירות שלהם באֶסֶן מכרו את הצוללות הגרמניות למדינות רבות בעולם. הסיבה הלכאורית לכך הייתה, שאלה פעלו עם תא דלק שקט והיו קשות במיוחד למעקב מתחת למים בהשוואה לצוללות של יצרנים אחרים. אך למעשה, וכפי שהדברים משתקפים במסמכי הביקורת, תשלומים מוזרים, יועצים מפוקפקים וחברות קש שימשו כמעט בכל ייצוא של צוללות.

קחו לדוגמה את קוריאה הדרומית: כאן שילמו עד 2010 אנשי המכירות המשותפים לשני התאגידים סך של 42 מיליון אירו ליועץ מקומי. רואי החשבון לא מצאו כל ראיות לכך שהכסף שימש למטרות שוחד.

עם זאת, היועץ הקוריאני נידון למאסר בגין שוחד בתחילת שנות התשעים ולכן נכלל ב"רשימת המנודים" של משרד ההגנה הדרום קוריאני, מה שלא מנע מאנשי המכירות הגרמנים להמשיך ולשתף עמו פעולה. ב-2016 הורשע היועץ בשנית בדרום קוריאה. החוקרים אמנם לא הצליחו להוכיח מעשי שחיתות, אך הסתבר שהיועץ לא מיסה כראוי את המיליונים הרבים שקיבל מתעשיית הנשק הגרמנית.

או לדוגמה את טורקיה: ב-2009, מבקרת פנימית של טיסנקרופ מצאה תשלום של 250,000 אירו שהועבר לחברה של יועץ טורקי הרשומה במלטה ושהעלה את חשדה. מסמכי החוקרים שבדקו את המקרה בפברואר 2011, מגלים כי "עובדת זו הוסרה ממצבת כוח האדם".

בהתאם לרישומים שניהלה, מנכ"ל בחברת-הבת MFI דיווח לה שהוא בעצמו ידאג במקומה לניהול התקין העתידי ב-MFI. מאוחר יותר, עיתון ה"הנדלסבלט" אישר את טענות השחיתות כשציטט אדם שהיה עד למשא ומתן. התאגיד מדווח שבדק בזמנו את העסקה עם טורקיה, אך לא הצליח לגלות תשלומי שוחד כלשהם. מנכ"ל MFI עדיין משמש כמנהל בכיר בחטיבה הימית של טיסנקרופ.

הטיפול בהזמנות הטורקיות לשתי צוללות מדגם 209 ממשיך שלא להתקדם. ככל הנראה קיימת מחלוקת בין טיסנקרופ לשותפיה בטורקיה. ה"הנדלסבלט" דיווח ב-2015 כי השותפים בטורקיה ביקשו להגיע לפשרה שלפיה ייוצרו צוללות שיימכרו לאינדונזיה ושבצורה זו ייכנס ידע חשוב למדינה. אך כאן, מספנת טיסנקרופ ממשיכה להסתובב סביב עצמה והנושא תקוע.

קחו דוגמה שלישית, את אינדונזיה: ב-2008 ביקשה מספנת קיל לשפץ צוללת שכבר נקנתה מגרמניה בשנות התשעים. אך יועץ מקומי הציע העברת תשלומים לקרן פנסיה של צבא אינדונזיה. דרישה זו הייתה "לוהטת" מדי למנהלים בגרמניה והם חדלו מלעסוק בנושא. אך כעת, בדרך העקיפה ובמעורבות טורקית, כספים אלה עשויים לעבור למדינה שבה תשלומי שוחד הם על סדר היום.

קחו דוגמה רביעית ואחרונה, את פקיסטן: ב-2006 הגישו בוני הצוללות הגרמנים הצעה לבניית שלוש צוללות מדגם 214 ועקפו את מתחריהם הצרפתים. עם זאת, מאוחר יותר התמהמהה העסקה ובסופו של דבר לא יצאה לפועל.

יועץ מקומי כתב בגלוי למנהל MFI, שהוא חייב לשלם לאנשים. כשרואי החשבון פנו אליו מאוחר יותר במהלך החקירה בפרושטאל, המנהל טען שמעולם לא ביקש לדעת מה היועצים עושים בכסף ששילם ושמעולם לא עלה בדעתו לברר את הנושא.

בפקיסטן, MFI הסתמכו על נציג פרושטאל משכבר הימים שהיה בעל קשרים טובים לאנשי הצבא החזקים במדינה. רק כשנודע לשגרירות גרמניה בפקיסטן שהיא עתידה להעביר סכום שוחד של 66 מיליוני דולרים בקשר לעסקת הצוללות, MFI ניתקה את קשריה עם היועץ.

שוחד בפורטוגל וביוון, תשלומים מפוקפקים ליועצים בעסקאות רבות אחרות. אך העסקאות בין טיסנקרופ מערכות ימיות וסביבתו של ראש ממשלת ישראל הן רק הדוגמה העכשווית מני רבות.

הייצוא הגרמני של ספינות מלחמה מזוהם עד לזרא בשיטות עסקיות מפוקפקות, עד כי המעורבים מעדיפים להעבירן אל מחוץ לתחומי גרמניה כדי למנוע את התערבותם של התובעים המקומיים. זה לפחות היה חשדם של מי שחקרו את פרושטאל.

פרושטאל וטיסנקרופ מערכות ימיות הקימו את חברת-הבת שלהן למכירות בלונדון באמצע שנות האלפיים. לבחירת המיקום קדמו דיונים ארוכים שעבורם אף שולב משרד של עורכי דין חיצוני. במצגת ידועה לשמצה בשם "מדוע MFI?" מספטמבר 2004, עורכי הדין מתייחסים גם להיבטים במשפט הפלילי [הגרמני] שמדברים בעד ההתבססות בלונדון.

רואי החשבון גם הבחינו כי המונח "חומת אש" עלה לעתים קרובות מאוד בדיונים. כנראה שהמנהלים חשקו בחציצה יעילה בינם לבין תובעים סקרנים. הדיון הפנימי נמשך עד 2007, שנה לאחר ש-MFI החלה את עבודתה. עם זאת, דיון זה נעשה באופן שהותיר כמה שפחות עקבות.

בדוא"ל פנימי מאותה שנה צוין: "כל זה יימסר וחייב להימסר בעל פה".

"כוונת הבעלים (של MFI) לבודד את עצמם מחקירות מיסים ומתובעים ציבוריים בגרמניה, בכך שהם כביכול מבצעים מיקור חוץ של תשלומי עמלה למיזם משותף בחו"ל, הייתה שיקול נוסף וחשוב", סיכמו רואי החשבון.

פרושטאל דוחה את החשד הזה. לטענתה, למיקום בלונדון היו סיבות עסקיות, מה עוד שבבריטניה אין אפשרות הגנה מפני העמדה לדין. יחד עם זאת, ב-2011 פרושטאל עזבה את חברת-הבת המשותפת MFI שיסדה עם טיסנקרופ מערכות ימיות.

תחנת מעבר זו לתשלומים מפוקפקים קיימת עד היום, בעוד ששמה שונה ל-ThyssenKrupp Marine Systems LLP. והיא ממשיכה לגרוף רווחים. מבלי להחזיק ולו עובד אחד במשרד הלונדוני, מכירותיה ב-2015 הגיעו לכדי 12 מיליון ליש"ט. ב-2013 היו אלה אף 110 מיליון ליש"ט.

למערכת המשפט הגרמנית אין כמעט דרך להתנגד לשיטות תאגידיות אלה. כדוגמה לחולשתה של מערכת המשפט הגרמנית במאבק בשחיתות, יש לציין כי התובעים הציבוריים הגרמנים כבולים להנחיות המעסיק והם אינם חפים מהשפעות פוליטיות. משרדי המשפטים של מדינות-המחוז הפדרליות יכולים לעצור חקירות שאינן מקובלות עליהם מבחינה פוליטית.

מסיבה זו, גרמניה חוותה מבוכה רגישה במאי 2019: בית הדין האירופי לצדק הגיע למסקנה שהפרקליטות הגרמנית אינה רשות שיפוטית עצמאית. בית המשפט הבהיר בכך, שבנקודה זו הפרדת הרשויות בדמוקרטיה הגרמנית מוגבלת.

בצרפת, למשל, המצב שונה. בבתי המשפט שם פועלים מי שמכונים שופטי חקירה, שיכולים להורות על ניהול חקירות ללא תלות בפרקליטות הציבורית.

לאחר פסק הדין של בית הדין האירופי לצדק, ביקר הארגון [הגרמני הלא-ממשלתי] Transparency International את חובת התביעה הציבורית בגרמניה להיכבל להנחיות. מכיוון ש"חובת מילוי ההנחיות, ולו במקרים בודדים, פותחת לוועד המנהל אפיקים פוליטיים אחרים במסגרת פיקוחו המקצועי".

המבוכה במאי 2019 הייתה גדולה במיוחד על רקע התחייבותה של גרמניה במסגרת החלטת מועצת אירופה עשר שנים קודם לכן, ב-2009, לבטל את זכות ההנחיה.

אנדרו פיינשטיין, חבר הפרלמנט הדרום-אפריקאי לשעבר, חקר שחיתות בסחר הנשק העולמי לאחר סילוקו הכפוי מתפקידו בדרום אפריקה. בכך זכה למבט כללי על צורת הענישה בגין שחיתות במדינות השונות.

"התובעים הציבוריים הגרמנים היו החלשים ביותר שפגשתי. הם פשוט לא עשו דבר", אומר פיינשטיין. אכן, יש מקום להרהר בסיבה שלהשתתפות הגרמנית בעסקת הנשק המושחתת בגרמניה כמעט שלא היו השלכות משפטיות.

ניתן לטעון, שבעת ייצוא של צוללות אף קיימת ערבות מדינה מסוימת להיווצרות השחיתות: ערובה ממלכתית, שמערכת המשפט לא תחקור מקרי שוחד באופן שיטתי. עצם מחשבה כזו במדינה חוקתית ודמוקרטית נראית תחילה כמופרכת.

ההסבר לכך נעוץ באסטרטגיית רכש החימוש הלאומית. באסטרטגיית רכש זו, הגדירה הממשלה הפדרלית כמה טכנולוגיות מפתח שעבורן חייבות להימצא יכולות ייצור בגרמניה. לכך שייכות גם צוללות. בתחילת 2020 נוספו להן גם כלי שיט עיליים. בשל כך, הזמנות לטכנולוגיות אלה כבר אינן חייבות להשתתף במכרזים ברחבי אירופה.

באמצעות הגדרת טכנולוגיות המפתח, גרמניה הפדרלית מבטיחה בסופו של דבר את קיומן של מספנות קיל שבהן נבנות האוניות. אם חושבים על כל השלכותיה של ערבות זו, מתקבלת גם המשמעות ששום תובע ציבורי לעולם לא יעמוד מול המספנות ויגרום להן לפשיטת רגל בזמן שהן מפיקות רווחים גבוהים.

דבר זה מקביל למעין ערבות ממלכתית המוענקת למעשי שחיתות ובוודאי מספק הסבר לכך, שייצוא גרמני של צוללות וספינות מלחמה רגיש ביותר לתשלומים מפוקפקים המוענקים למתווכים תמוהים בכל רחבי העולם.

"אם לא תשחד – לא תייצא. ואם לא תייצא – אין לך תעשייה", מזקק את הדברים מומחה הנשק סם פרלו-פרימן מארגון Campaign Against Arms Trade (CAAT), שמקום מושבו בבריטניה.

בכל שנה מתקיימים ברחבי העולם לכל היותר מכרז אחד או שני מכרזים לאספקת צוללות חדשות. "החברות מחויבות למתג את אלה כניצחונות ומדינות המולדת שלהן מוותרות לרוב ואינן בוחנות את השחיתות מקרוב, שבעבר הן אף בחשו בה בעצמן", אומר פרלו-פרימן.

במדינות מסוימות המומחה אף צופה כביכול במה שמכונה "לפיתת המדינה את תעשיית הנשק", בחתירת תעשיית הנשק תחת אושיות המדינה. את זה בהחלט לא ניתן לומר על גרמניה. אך גם ברור שבמיוחד בתעשיית הנשק, החשש מהתערבותה של מערכת המשפט הגרמנית זעום ביותר.

* * *

הספר "סוד השחיתות: כיצד תעשיית השוחד הגרמנית פוגעת בדמוקרטיות מסביב לעולם" התפרסם בספטמבר 2020 בגרמנית בהוצאת "קורקטיב" – ארגון ללא כוונת רווח המתמקד בתחקירים ונוסד ב-2014. הסופר פרדריק ריכטר עובד כעיתונאי מאז 2004. הוא הצטרף ל"קורקטיב" ב-2015, לאחר למעלה מעשר שנים שבהן סיקר את המזרח התיכון ודרום מזרח אסיה.