את הניסיון לפענח את מקומו של מי שעד היום, עשרים וחמש שנים לאחר פטירתו, אנו עדיין מכנים בפשטות "הרבי" – תואר שמביע במרומז את ההכרה בו ללא עוררין כמנהיג הרוחני של דורנו – אני מתחיל עם שטר הדולר בארנקי.
את השטר הזה קיבלתי מהרבי ב-1990, אם כי בעקיפין. חברי, איש חב"ד הרב שמואל גרייזמן, אחד משליחי הרבי בירושלים, הצטרף לתור הארוך שהשתרך, כמו בכל יום ראשון בבוקר, במבואת המטה הראשי של חב"ד בשכונת קראון הייטס בברוקלין, כדי לקבל מהרבי שטר של דולר עבורי.
כשהוא כבר בשנות השמונים המאוחרות לחייו, הרבי היה עומד – מסרב לשבת – במשך שעות ומחלק שטרות של דולר לכל אדם שעבר לפניו. הרבי ביקש לתרום את הדולר או תמורתו לצדקה, בכדי שכך תלך ותתפשט מצוות הצדקה. יהודים ולא יהודים, פוליטיקאים ואנשים מן השורה – כל אחד קיבל מילה מעודדת, ברכה מותאמת לכל צורך ספציפי.
גם שטר הדולר שלי הגיע עם ברכה. באותה עת עבדתי כעיתונאי במגזין "ג'רוזלם רפורט", וזו הייתה ברכתו של הרבי אליי: "שתדווח חדשות טובות מירושלים".
זו לא הייתה משאלה צנועה או איחול מנומס. הרבי, הבנתי, נותן לי הוראות הפעלה: ככל שאתמקד בחיוביות, לא רק אדווח על חדשות טובות אלא אסייע ליצור אותן. אותו מסר פשוט לכאורה, תמצת למעשה את פועלו של הרבי: ההתעקשות שלו לראות את הטוב כאסטרטגיה המגשימה את עצמה, האתגר שהוא הציב לכל אחד מאיתנו להיות הגרסה הטובה יותר של עצמנו, ומעל לכול, דבקותו בחזון הגאולה כמציאות על סף מימוש – "החדשות הטובות" האולטימטיביות מירושלים.
למה אדם כמוני, שמעולם לא היה חסיד, נושא אתו במשך עשרות שנים באדיקות כזו שטר של דולר מהרבי? מדוע אני מוקיר כל כך את השטר שקיבלתי מהרבי, עד כדי כך שאני רואה בו את אחד הנכסים הרוחניים החשובים ביותר שברשותי?
כמו יהודים כה רבים אחרים בעולם, רציתי גם אני קשר מוחשי עם הצדיק, הישות הקדושה המשמשת צינור להזרמת הברכה השמימית. היאחזות בחפצים המייסדים קשר בין האדם לבין הצדיק אינה ייחודית לחב"ד או לחסידות, היא חלק בלתי נפרד מהגישה המיסטיקנית בכללה. מה גם שהדולרים שהרבי חילק היו לרוב חדשים מהמטבעה, מה שמחזק את הרמז על הייעוד הרוחני שלהם: נְקִיִים ממגע ידי אדם אחרות, הם ראויים למַמְסֵר את ברכתו של הצדיק.
אך יש סיבה עמוקה יותר לכך שאני מייקר מאד את הקשר המוחשי שלי עם הרבי: הדולר הוא תזכורת לאיש שגילם עשייה נטולת אנוכיות למען העם היהודי, דאגה מתמדת לשלומו של כל יהודי ולא משנה מה הרקע שלו ומהן אמונותיו. אנחנו אוהבים אותו בגלל האהבה הבלתי-מותנית שלו כלפינו.
לאחר השואה, התמקדו השורדים מהקהילות החסידיות במזרח אירופה בשיקום ובנייה מחדש. כל קהילה השקיעה בחיפוש כוחות ודרכים לאסוף את השברים של עולמה המנותץ. דבר אחד היה ברור לכולם: התנאי החיוני להצלחת המשימה הוא התבדלות. הקיום של יהודים מחוץ למעגל הקהילתי שלהם יהפוך לבלתי רלבנטי, אם לא לאיום.
אבל מנחם מנדל שניאורסון בחר באסטרטגיה הפוכה. הוא הפך קהילת ניצולים קטנה ומוכה, שחיה בפינה שכוחה ברובע ברוקלין, לאוונגרד רוחני. בעיני הרבי, שיקום הקהילה שלו היה בעצם אמצעי להתחדשות ושיקום העם היהודי כולו. את חסידיו הוא לא השאיר לידו, לבנות את חצרו; הוא שיגר אותם לפינות הנידחות ביותר ברחבי העולם היהודי. חב"ד בהובלת הרבי הגדירה לעצמה את משימתה: הצלת העם היהודי כולו לאחר השואה, ובכך הייתה למקבילה הרוחנית של הציונות המדינית.
בהקשר זה, תחושת האחריות והערבות של הרבי כלפי כל עם ישראל היא דרך נוספת להבין את 'פרויקט הדולרים', משום שהוא איפשר לו ליצור קשר אישי עם מאות אלפי יהודים. סביר להניח כי לאף מנהיג יהודי לאורך ההיסטוריה לא היה מגע ישיר עם יהודים כה רבים כמו זה שהיה לרבי.
ואכן, העולם היהודי החל לראות ברבי את מה שהוא ראה בעצמו: כתובת לצרכים הרוחניים. בעוד אדמו"רים אחרים קיבצו לחצרם חסידים שמוצאם מעיירות המקור התואמות במזרח אירופה, הרבי משך אליו מעריצים, שהפכו לחסידיו, מכל חלקי העם היהודי.
כיום אנו לוקחים כמובן מאליו את קיומם של בתי חב"ד בבנגקוק ובדרמסלה. אך אין שום דבר מובן מאליו בזוגות צעירים חרדיים שעוזבים את החיים בקהילה הסגורה והמגוננת ויוצאים אל העולם הפתוח. שליחי חב"ד הפכו ליהודים בעלי הפרופיל הציבורי הגבוה ביותר, במקומות המרוחקים ביותר. ועם הרמת הראש של האנטישמיות הרצחנית, הבולטות הזו קיבלה משמעות מאיימת. ממומביי ועד פאוויי, חב"ד סומנה כמטרה.
במשך השנים היו לי חילוקי דעות עם חב"ד. כצעיר בארה"ב הייתי פעיל בתנועת המחאה למען יהדות ברית המועצות, שהרבי התנגד לה באזהרה שמערכה ציבורית נגד המשטר בברית המועצות רק תסכן את היהודים הכלואים שם. אני מאמין שההיסטוריה הצדיקה את תנועת המחאה.
אבל אם היה מישהו בעולם שהייתה לו הזכות לבקר אותנו, זה היה הרבי – שבאופן אישי ניהל רשת מחתרתית ענפה בתוככי ברית המועצות. התעוררותה של יהדות ברית המועצות הואצה בעקבות מלחמת ששת הימים ורוח הגאווה הלאומית, אבל היסודות הונחו על ידי הרבי.
למעשה, המודל שבזכותו השיגה חב"ד את ההצלחה הגדולה שלה מסביב לעולם, נוסה קודם כל בברית המועצות. ומאוחר יותר, גם הפעילות הכלל-עולמית של חב"ד הומרצה בשנות החמישים, עם הגעתם של ניצולי ה'גולאגים' הסובייטיים לשכונת קראון הייטס, שהייתה למקום מושבו של הרבי ומרכז חב"ד העולמי.
האנשים האלו בילו שנים ארוכות וקשות במחנות הכפייה הסטליניסטיים באשמת פעילות יהודית מחתרתית. אם חב"ד הוכיחה את עצמה כבלתי ניתנת לעצירה, חלק לא מבוטל מזה הושג בזכות הנכונות של אנשיה למסירות נפש, אשר התחדדה עוד יותר תחת המשטר הסובייטי.
חילוקי הדעות שלי עם חב"ד לא נתחמו לסוגיית יהדות ברית המועצות בלבד. על פלורליזם דתי בישראל, על פשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים, על מקומן של נשים ביהדות – השקפת עולמי על כל הנושאים האלה חלוקה עם זו של הרבי ותלמידיו.
ובכל זאת, כאשר נזקקתי לעזרה במקומות שונים, פניתי לשליחי חב"ד, כאילו היו בני משפחתי – שזו בדיוק הדרך שבה הם רואים את עצמם. נדמה כאילו נגד השנאה הבלתי-רציונלית וחסרת הגבולות שכוונה נגד העם היהודי במאה העשרים, הרבי השיב באהבה בלתי-רציונלית וחסרת גבולות לכל יהודי, רק משום שהוא יהודי.
ומה עם המשיחיות? האם הייתה זו טעות איומה, שגיאה פטלית?
בראיון שנערך עמו בשנות השבעים, ציין חוקר הקבלה והמשיחיות היהודית הנודע, גרשום שלום, כי לאור התהפוכות הקיצוניות כל כך שנדחסו אל תוך החוויה היהודית המודרנית, הוא צופה התפרצות קרבה של ציפייה משיחית גדולה.
בפועל, חווינו שתי התפרצויות משיחיות באותה תקופה: תנועת ההתנחלות "גוש אמונים" וקמפיין "משיח עכשיו" של חב"ד. בסופו של דבר, תנועת "גוש אמונים" גילתה עניין רב יותר בעיסוק פוליטי מאשר בתמורה רוחנית, בעוד תנועת חב"ד נותרה במצב התודעה והפעולה המשיחי הקלאסי, המבקש לחולל בעולם תמורות משמעותיות באמצעות כוחן של פעולות דתיות.
ובכן, האם האמונה בביאת המשיח כמציאות ממשמשת ובאה היא כה מופרכת? לא יותר מופרך מאשר לדמיין שהאומה שגילמה את הציביליזציה האירופית, תגייס את יסודות הציביליזציה עצמה – מדע, רפואה, ביורוקרטיה – לתכנון והוצאה לפועל של רצח עם תעשייתי; לא יותר מופרך מלדמיין שהעם חסר הישע ביותר, ברגע השבר הגדול ביותר שלו, יקים מחדש מדינה במולדתו האבודה, יבנה כוח צבאי ויקבץ את תפוצותיו.
למעשה, ההיגיון של ההיסטוריה היהודית דרש זאת, שמישהו ייקח על עצמו לפרוץ קדימה ולשבור את הכלים, כדי להזכיר לנו שהחלום יכול להתגשם ממש בכל רגע – אם רק נעשה עוד מצווה אחת, עוד מעשה טוב שיכריע את כף המאזניים הקוסמיים. הרבי היה זה שלקח על עצמו את המשימה האולטימטיבית – להציל לא רק את העם היהודי אלא את העולם כולו.
מה באמת היה העניין שלו בדולרים האלה? האם הוא ניהל מאבק קבלי מתוחכם נגד הכוחות האפלים של החומריות, בניסיון לגאול את ה'ניצוצות' המוטמעים אפילו באליל הדולר? עצם האפשרות שאכן כך, מהווה עדות למקומו של הרבי בדמיוננו: אם מישהו היה מסוגל לנהל מלחמה קוסמית נגד הרוע, היה זה מנחם מנדל שניאורסון.
כן, הרבי לקח סיכון עצום. ההיסטוריה היהודית מזהירה מפני ההשלכות המסוכנות שעלולות להיות להעצמת התקווה האולטימטיבית. ואכן, יש חסידים הממשיכים להאמין שהרבי לא באמת מת, או שהוא עומד לקום לתחייה – תפנית אירונית למדי בהיסטוריה של היהדות.
אבל אחרי הכול, זו תגובת מיעוט. המורשת האמיתית שמותיר קמפיין המשיח של הרבי היא מסירות מוגברת והקרבה עצמית של חסידיו, התעצמות אהבתם לאחיהם היהודים והמשך הפצה והרחבה של פעילות החסד והמעשים הטובים. מסקנת הביניים שלנו יכולה להתמקד בנתון אחד: כאשר הרבי נפטר בשנת 1994, פעלו במסגרת מוסדות חב"ד ברחבי העולם 1,300 משפחות; היום המספר כבר נושק ל-5,000.
לסיפור הדולר שלי יש פרק המשך. לא מזמן נסעתי במונית מנמל התעופה בן גוריון לירושלים. הנהג סיפר לי שאחיו שוכב על ערש דווי, ושהוא מתרוצץ בין מקובלים לבקש עבורו ברכה. ואז הוא אמר: "אילו רק הרבי היה כאן… הלוואי שהיה לי דולר שלו".
באותו רגע ידעתי מה הרבי מצפה ממני לעשות. שלפתי את הדולר מהארנק והושטתי אותו לנהג. הוא נשק לי ובכה.
לא שמרתי איתו על קשר, כך שאין לי מושג מה קרה בסוף לאחיו של נהג המונית. חב"דניקים מספרים אינספור סיפורי ניסים על ריפוי על-טבעי שחוללו ברכותיו של הרבי. אבל האמת היא שאני לא צריך אף סיפור כזה כדי לדעת שנס אכן התרחש במונית. עשרים וחמש שנה לאחר פטירתו, הרבי עדיין איתנו, מחבר בין יהודים וממריץ אותנו להיות טובים יותר.
לאחרונה סיפרתי את הסיפור לחבר חב"דניק. אחר כך הוא הופיע במשרדי עם שטר של דולר שהתקבל מהרבי. "אל תדאג", הוא אמר, "יש לי עוד שלושים".
אז עכשיו יש לי דולר חדש בארנק, ואני מאמין שגם הוא בא עם ברכה מהרבי.
יוסי קליין הלוי הוא עמית בכיר במכון שלום הרטמן, שם הוא מנהל שותף – יחד עם אימאם עבדוללה אנטפלי מאוניברסיטת דיוק – של יוזמת המנהיגות המוסלמית (MLI) וחבר בפרויקט iEngage של המכון. ספרו האחרון, "מכתבים לשכני הפלסטיני", הוא רב-מכר ברשימת ה"ניו יורק טיימס". ספרו הקודם, "כחולמים", זכה ב-2013 בתואר ספר השנה של ה-National Jewish Book Council.
יוסי קליין הלוי הוא עמית בכיר במכון שלום הרטמן, שם הוא מנהל שותף - יחד עם אימאם עבדוללה אנטפלי מאוניברסיטת דיוק - של יוזמת המנהיגות המוסלמית (MLI) וחבר בפרויקט iEngage של המכון. ספרו האחרון, "מכתבים לשכני הפלסטיני", הוא רב-מכר ברשימת ה״ניו יורק טיימס״. ספרו הקודם, ״כחולמים״, זכה ב-2013 בתואר ספר השנה של ה-National Jewish Book Council.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו