אחרי התנוחות אני יושבת במדיטציה, הגב ישר, הכתפיים רכות ואני נושמת. לא לצפות לכלום, אני מזכירה לעצמי, לא לצפות, לא לשלווה ולא לשקט, ולא לתובנה חדשה, רק תקשיבי, זה הכל, תהיי פה.

אני פה.

איפה את? שואלת אמא שלי, מה את עושה שעות מול המראה בחדר שלי?

המראה בחדר של ההורים שלי ארוכה ואני רואה את כל כולי, אני בת שמונה ואני לובשת חולצת בית ספר תכולה, עם סמל של רימונים, וחצאית ג'ינס.

אני פה, אני צועקת לאמא שלי, אני פה, בבקשה, בואי רגע.

אחרי כמה דקות היא מגיעה באי רצון בולט, מנגבת את ידיה במגבת קטנה, מה יש? אני בדיוק שוטפת כלים, מה כל כך דחוף?

אני רוצה להסתפר.

אמא שלי מסתכלת עלי.

אני רוצה להסתפר, אני אומרת שוב, בקול רם, למקרה שהיא לא שמעה.

אני מושכת בצמה החומה שלי. תסתכלי, אני אומרת לאמא שלי, זה נראה כמו זנב של עכבר.

מה פתאום, אומרת אמא שלי. אני לא יודעת אם היא מתכוונת לזה או לא, אני לא זוכרת אם היא אומרת שדווקא יש לי שיער יפה, או לא (כנראה שלא) בכל מקרה אני חוזרת שוב, בקול רם מאוד, אמא, קחי אותי להסתפר!

אין צורך לצעוק, אומרת אמא שלי.

אני יושבת על כסא גבוה, חנוקה בסינור שחור. לא לזוז, אומר הספר, כשאני מנסה למשוך קצת את הבד השחור, לא לזוז עכשיו.

הוא מסרק את השיער המתולתל שלי בתנועות חזקות.

נעשה אותך יפה יפה, הוא אומר בחיוך כללי, חושף את השיניים שלו כמו נמר.

אמאל'ה, אני מחפשת את העיניים של אמא שלי דרך המראה.

אז מה את אומרת גברת? גם הספר מחפש את העיניים של אמא שלי. הם מדברים ביניהם, אני בינתיים מסתכלת בראש הקטן, שחנוק בגלימה שחורה. את עומדת להיות יפה, אני אומרת לעצמי בלב, יפה יפה, כמו חגית מלכת הכיתה, שיש לה שיער מבריק ושחור שמקיף את הראש שלה כמו קסדה.

המבוגרים מדברים מעל ראשי, כרגיל, אחר כך פליק פלאק, רעש המספרים, הברק שלהם, תלתלים חומים נופלים על הרצפה, מי מאחורי ומי מצדדי הוא העומד. תורידי את הראש, אומר הספר ("ערפו את ראשה", צורחת מלכת הקלפים) אני מורידה את הראש למטה, מעלה אותו למעלה, לצדדים. לא זזה, כדי שהכל ייצא ישר ומדויק.

זהו, גמרנו, אומר הספר וסוגר את הלהבים החדים יחד בתנועת נצחון.

יפה מאוד, אומרת אמא שלי בקול משועמם.

כל המספרה מתמלאת בשקט מתוח.

נצח עבר עד שהרמתי את הראש.

אלוהים.

עיניים עגולות מרוב תימהון מסתכלות בי מהמראה, מי את ילדה עכברה? מי את ילדה קטנה ומכוערת עם שיער מצחיק? מי את, באמת חשבת שתהיי דומה לחגית?

נו… שואל הספר וקורץ לאמא שלי, נו, מה את אומרת? עשיתי אותך יפה? נכון?

אני עוד מספיקה לשמוע את אמא שלי בקול המתנצל שלה, אל תשים לב אליה, זה קורה לה הרבה, כשאני מזנקת. אני מזנקת מהכיסא, קורעת את הגלימה השחורה שחנקה לי את הצוואר, לא מסתכלת יותר במראה (לא אסתכל לעולם, לעולם לא אסתכל יותר במראה). אני עומדת בחוץ, העצים הירוקים והאדישים בגינה ממול זזים קצת ברוח כמו תמיד, ואני בוכה.

אני שונאת אותי.

לעולם לעולם לעולם לא אהיה יפה.

אני יודעת את זה.

הגב שלי עדיין ישר, אני יושבת בעיניים עצומות אבל המוזיקה מזמן נגמרה, גם עשרים הדקות שהקצבתי לעצמי למדיטציה היום כבר חלפו עברו להן, לא אכפת לי. יש לי משהו חשוב להגיד לילדה הזו, אני ניגשת אליה ומתכופפת, העיניים שלי בגובה העיניים שלה, אני מסתכלת עליה.

העיניים שלה רטובות.

כמה שאת יפה, אני אומרת לה.

היא פורצת בבכי, מין יפחות מוזרות וקטועות, עכשיו אני רואה ריסים רטובים.

תקשיבי לי, אני אומרת לה, היא לא מרימה את המבט אבל אני יודעת שהיא מקשיבה. לפחות אני מקווה כך.

אני מדברת, אני מדברת הרבה זמן, לאט לאט היא מתקרבת אלי, אני מרגישה את חום הגוף שלה, את חום הגוף שלי, אנחנו ממש צמודות

אני מספרת לה כמה היא יפה, ומיוחדת וחכמה, אני מספרת לה את מה שלקח לי כל כך הרבה שנים ללמוד.

היא מקשיבה.

אני אומרת שהיא תישאר נפלאה גם אם השיער שלה יהיה קצר עוד יותר, או ארוך עד הרצפה, גם אם השמלות שלה יהיו ורודות ומבריקות וגם אם תרכיב כל החיים משקפיים, אני מספרת לה שבתוכו בתוכו, מתחת לכל הבגדים ואפילו מתחת לעור – יש אותה. אני רוצה שהיא תבין כמה היא יפה ומיוחדת ולא דומה לאף אחת אחרת, את שומעת, אני אומרת לה, את פלא פלאים, את מיוחדת במינך, אין עוד אף אחת כמוך בעולם.

בכל העולם כולו? היא שואלת בעיניים עגולות.

אני לא מספרת לה כמה קשה ללמוד את השיעור הפשוט הזה, אני לא מספרת לה על כל הכאבים שעוד תעבור, על נסיונות ההרעבה, האיפור, אני לא מספרת לה על יותר מדי שתייה, או סמים, אני לא מספרת לה שהדרך תהיה כזו ארוכה וחשוכה, למה להבהיל ילדה בת שמונה?

אני רוצה שתיעשה לה קפיצת הדרך ואני גם יודעת שאם באמת היתה באה אישה כזו, כמוני, אליה אז, בגיל שמונה אולי זה היה אפשרי.

לא משנה, אני רוצה שהיא תבין עכשיו.

את מרגישה? אני שמה יד חמה על בית החזה שלה, בדיוק באמצע, את מרגישה את זה?

שתינו שותקות.

אני חושבת ששתינו מרגישות את הנקודה הזוהרת הזו.

זה מופלא, מי אמרה את זה, היא או אני?

אני מבטיחה לה שזה תמיד נשאר.

אני אוהבת אותך, אני אומרת לה, שיער זה שטויות, זה גדל נורא מהר, בעיקר בגיל שלך ואת יפה ומיוחדת גם אם היתה לך קרחת

היא צוחקת.

היא לא מעלה על דעתה שיש אנשים כאלה, שזה אפשרי בכלל – קרחת.

אני עוד שומעת את הצחוק המתפלא שלה כשאני פוקחת את העיניים ומגלגלת את המזרון הירוק.

תודה ליוגה.

נטלי פיק נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פרסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה, ובארץ עוסקת בתרפיה בדמיון מודרך. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה