אחרי התנוחות אני יושבת במדיטציה, הגב ישר, הכתפיים רכות ואני נושמת. לא לצפות לכלום, אני מזכירה לעצמי, לא לצפות, לא לשלווה ולא לשקט, ולא לתובנה חדשה, רק תקשיבי, זה הכל, תהיי פה.
אני פה.
איפה את? שואלת אמא שלי, מה את עושה שעות מול המראה בחדר שלי?
המראה בחדר של ההורים שלי ארוכה ואני רואה את כל כולי, אני בת שמונה ואני לובשת חולצת בית ספר תכולה, עם סמל של רימונים, וחצאית ג'ינס.
אני פה, אני צועקת לאמא שלי, אני פה, בבקשה, בואי רגע.
אחרי כמה דקות היא מגיעה באי רצון בולט, מנגבת את ידיה במגבת קטנה, מה יש? אני בדיוק שוטפת כלים, מה כל כך דחוף?
אני רוצה להסתפר.
אמא שלי מסתכלת עלי.
אני רוצה להסתפר, אני אומרת שוב, בקול רם, למקרה שהיא לא שמעה.
אני מושכת בצמה החומה שלי. תסתכלי, אני אומרת לאמא שלי, זה נראה כמו זנב של עכבר.
מה פתאום, אומרת אמא שלי. אני לא יודעת אם היא מתכוונת לזה או לא, אני לא זוכרת אם היא אומרת שדווקא יש לי שיער יפה, או לא (כנראה שלא) בכל מקרה אני חוזרת שוב, בקול רם מאוד, אמא, קחי אותי להסתפר!
אין צורך לצעוק, אומרת אמא שלי.
אני יושבת על כסא גבוה, חנוקה בסינור שחור. לא לזוז, אומר הספר, כשאני מנסה למשוך קצת את הבד השחור, לא לזוז עכשיו.
הוא מסרק את השיער המתולתל שלי בתנועות חזקות.
נעשה אותך יפה יפה, הוא אומר בחיוך כללי, חושף את השיניים שלו כמו נמר.
אמאל'ה, אני מחפשת את העיניים של אמא שלי דרך המראה.
אז מה את אומרת גברת? גם הספר מחפש את העיניים של אמא שלי. הם מדברים ביניהם, אני בינתיים מסתכלת בראש הקטן, שחנוק בגלימה שחורה. את עומדת להיות יפה, אני אומרת לעצמי בלב, יפה יפה, כמו חגית מלכת הכיתה, שיש לה שיער מבריק ושחור שמקיף את הראש שלה כמו קסדה.
המבוגרים מדברים מעל ראשי, כרגיל, אחר כך פליק פלאק, רעש המספרים, הברק שלהם, תלתלים חומים נופלים על הרצפה, מי מאחורי ומי מצדדי הוא העומד. תורידי את הראש, אומר הספר ("ערפו את ראשה", צורחת מלכת הקלפים) אני מורידה את הראש למטה, מעלה אותו למעלה, לצדדים. לא זזה, כדי שהכל ייצא ישר ומדויק.
זהו, גמרנו, אומר הספר וסוגר את הלהבים החדים יחד בתנועת נצחון.
יפה מאוד, אומרת אמא שלי בקול משועמם.
כל המספרה מתמלאת בשקט מתוח.
נצח עבר עד שהרמתי את הראש.
אלוהים.
עיניים עגולות מרוב תימהון מסתכלות בי מהמראה, מי את ילדה עכברה? מי את ילדה קטנה ומכוערת עם שיער מצחיק? מי את, באמת חשבת שתהיי דומה לחגית?
נו… שואל הספר וקורץ לאמא שלי, נו, מה את אומרת? עשיתי אותך יפה? נכון?
אני עוד מספיקה לשמוע את אמא שלי בקול המתנצל שלה, אל תשים לב אליה, זה קורה לה הרבה, כשאני מזנקת. אני מזנקת מהכיסא, קורעת את הגלימה השחורה שחנקה לי את הצוואר, לא מסתכלת יותר במראה (לא אסתכל לעולם, לעולם לא אסתכל יותר במראה). אני עומדת בחוץ, העצים הירוקים והאדישים בגינה ממול זזים קצת ברוח כמו תמיד, ואני בוכה.
אני שונאת אותי.
לעולם לעולם לעולם לא אהיה יפה.
אני יודעת את זה.
הגב שלי עדיין ישר, אני יושבת בעיניים עצומות אבל המוזיקה מזמן נגמרה, גם עשרים הדקות שהקצבתי לעצמי למדיטציה היום כבר חלפו עברו להן, לא אכפת לי. יש לי משהו חשוב להגיד לילדה הזו, אני ניגשת אליה ומתכופפת, העיניים שלי בגובה העיניים שלה, אני מסתכלת עליה.
העיניים שלה רטובות.
כמה שאת יפה, אני אומרת לה.
היא פורצת בבכי, מין יפחות מוזרות וקטועות, עכשיו אני רואה ריסים רטובים.
תקשיבי לי, אני אומרת לה, היא לא מרימה את המבט אבל אני יודעת שהיא מקשיבה. לפחות אני מקווה כך.
אני מדברת, אני מדברת הרבה זמן, לאט לאט היא מתקרבת אלי, אני מרגישה את חום הגוף שלה, את חום הגוף שלי, אנחנו ממש צמודות
אני מספרת לה כמה היא יפה, ומיוחדת וחכמה, אני מספרת לה את מה שלקח לי כל כך הרבה שנים ללמוד.
היא מקשיבה.
אני אומרת שהיא תישאר נפלאה גם אם השיער שלה יהיה קצר עוד יותר, או ארוך עד הרצפה, גם אם השמלות שלה יהיו ורודות ומבריקות וגם אם תרכיב כל החיים משקפיים, אני מספרת לה שבתוכו בתוכו, מתחת לכל הבגדים ואפילו מתחת לעור – יש אותה. אני רוצה שהיא תבין כמה היא יפה ומיוחדת ולא דומה לאף אחת אחרת, את שומעת, אני אומרת לה, את פלא פלאים, את מיוחדת במינך, אין עוד אף אחת כמוך בעולם.
בכל העולם כולו? היא שואלת בעיניים עגולות.
אני לא מספרת לה כמה קשה ללמוד את השיעור הפשוט הזה, אני לא מספרת לה על כל הכאבים שעוד תעבור, על נסיונות ההרעבה, האיפור, אני לא מספרת לה על יותר מדי שתייה, או סמים, אני לא מספרת לה שהדרך תהיה כזו ארוכה וחשוכה, למה להבהיל ילדה בת שמונה?
אני רוצה שתיעשה לה קפיצת הדרך ואני גם יודעת שאם באמת היתה באה אישה כזו, כמוני, אליה אז, בגיל שמונה אולי זה היה אפשרי.
לא משנה, אני רוצה שהיא תבין עכשיו.
את מרגישה? אני שמה יד חמה על בית החזה שלה, בדיוק באמצע, את מרגישה את זה?
שתינו שותקות.
אני חושבת ששתינו מרגישות את הנקודה הזוהרת הזו.
זה מופלא, מי אמרה את זה, היא או אני?
אני מבטיחה לה שזה תמיד נשאר.
אני אוהבת אותך, אני אומרת לה, שיער זה שטויות, זה גדל נורא מהר, בעיקר בגיל שלך ואת יפה ומיוחדת גם אם היתה לך קרחת
היא צוחקת.
היא לא מעלה על דעתה שיש אנשים כאלה, שזה אפשרי בכלל – קרחת.
אני עוד שומעת את הצחוק המתפלא שלה כשאני פוקחת את העיניים ומגלגלת את המזרון הירוק.
תודה ליוגה.
נטלי פיק נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פרסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה, ובארץ עוסקת בתרפיה בדמיון מודרך. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית.
נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה
זה לא פשוט להיות מיעוט. במיוחד מיעוט לאומי במדינה שנמצאת במלחמה עם העם שלך. למשל מי שנקראים "אזרחי ישראל הערבים". מצד אחד יש שאלה של זהות. האם הם "יותר ישראלים" או "יותר ערבים"? והאם השיוך הכללי ל"ערבים" הוא נכון בכלל, או שהם בעצם פלסטינים? מצד שני יש את שאלת הנאמנות. כשזה מגיע לכדי התנגשות, וזה מגיע, הם יותר נאמנים למדינה שהם חיים בה או לעם שהם שייכים אליו? אלה שאלות ששואלים עליהם, וגם שהם שואלים בעצמם.
המכון הישראלי לדמוקרטיה מקיים סקר שנתי שנקרא "מדד הדמוקרטיה הישראלית", שמסתכל בין היתר גם על סוגיות טעונות כמו אלה. הסקר הזה מתבצע בחודש יוני בכל שנה. אחת השאלות הבסיסיות ביותר היא השאלה "באיזו מידה אתה מרגיש את עצמך חלק ממדינת ישראל ובעיותיה?". השאלה נשאלת את כל משתתפי בסקר, יהודים וערבים, אבל ניתוח התשובות כולל גם פילוח לפי מגזר.
דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים, מספרים, ופסלוני צבים. שואף להקשות על מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.
תחת הכותרת סוחטת הרגשות: "בנק הפועלים הורה לבטל סליקת תרומות להנצחת לוחם" – פורסמה השבוע כתבה (Ynet, 24/03/2024) המתארת תביעה נגד מסכת התעללות לכאורה של הבנק ושל חברת סליקה – בעמותה, המנהלת קמפיין תרומות להנצחת זכרו של לוחם שנהרג בצפון הרצועה.
התביעה קובלת על התערבות הממשל האמריקאי בפרויקט הנצחה תמים לכאורה, שמקושש תרומות למפעל חייו של הנופל. למעשה, מדובר בטענות מניפולטיביות, המצניעות את העובדה ש"מפעל החיים" המדובר הוא מאחז בלתי חוקי, שספג סנקציות אמריקאיות בשל אלימות כלפי פלסטינים. המוסדות הפיננסיים הישראליים נענים לדרישת הממשל בסירובם להעביר דרכם תרומות, שבפועל עוקפות את אותן סנקציות.
ארנון הראל הוא פעיל חברתי, קהילתי ופוליטי. גמלאי מחינוך והוראה בתיכון. לימודי תואר שני למשפטים, למערכות מידע; לימודי תואר ראשון לגיאוגרפיה ומדע המדינה, לימודי ארץ ישראל. 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות, 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה.
בשם אלוהים הרחמן והרחום
לאחרונה נתקלתי בדבריו של הרב שלמה אבינר, הקושרים את כל המוסלמים ואת כל הערבים לחמאס. מכאן נבע הצורך להעמיד דברים על דיוקם ולשפוך אור על הנקודות שעלו מדבריו.
שיח' מוחמד שריף עודה הוא ראש העדה האחמדית בישראל, מחמד פועל רבות על מנת לשמור על מרקם החיים בין האוכלוסיות בארץ ומרבה לארח כנסים לכלל אנשי הדת והתושבים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
1. יש יותר מדי מסלפים ומאחזי עיניים בכדור הארץ.
2. מבין היותר מתעתעים – הדתיים למיניהם ולדתותיהם (כל הדתות, ללא יוצא מהכלל).
3. כל דת, אילו רק היה מתאפשר לה, הייתה מוחקת מעל פני האדמה את שאר הדתות, לכן אף דת אינה טובה יותר מאחרת, וכולן מיותרות ושליליות לחלוטין.
4. אני בעד להפסיק את כל הדתות, כיום אין בהן יותר מאשר אחיזת עיניים ותו לא.
איני בקיא די כדי להציג פסוקים קיימים בקוראן המנוגדים תכלית הניגוד לאלו שמצטט השיח'. ככל הידוע לי, הקוראן אינו מקור הסמכות היחיד או, אפילו, העקרי ממנו שואבים מוסלמים את הרצוי להתנהג לפיו. , "סירת אלנבי" שהיא סיפור חייו של הנביא מחמד והחדית' הם מקורות סמכות "שימושיים" יותר, והתנהלות נביא האסלאם הייתה אלימה ומניפולטיבית.
מעבר לכל הנ"ל מוסלמים כיהודים בוחרים באסלאם וביהדות הרצויה להם.
כמו שמתחת למע' ההפעלה החלונאיות של מיקרוסופט ניתן למצוא תשתית של Dos
כך מתחת למעטה הדקיק של המונותיאזים רוחשת ג'אהיליה: יהודית, נוצרית ומוסלמית. מתברר שכמה פסוקים בכתבי הקודש אין בהם די בכדי למגר את העובדה שהומו סאפיינס הוא החיה הרצחנית ביותר בחלד. דאעש, חמאס וחיזבאללה הם בראש וראשונה ארגוני פשע שמציעים לאנושות אפיקים לתיעול הברוטאליות הטבעית, ולא בכדי ההתקפה הרצחנית, כמו גם עריפות הראש ומעשי האונס משלהבים את העולם כולו.
אני מאמין לשיח' בכוונותיו הטובות, אבל העובדות מסביב סותרות את הצהרותיו. תכביר אינה קריאה לאהבת אדם, תשאלו את היזידים והישראלים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני רוצה לדעת מי בא עם הרעיון המתועב של "מכסות" גיוס. הגיוס הוא חובה פרסונלית של האזרח, לא של אירגונים. או שיש או שאין הצדקה לגיוס של האזרח – מה פתאום להעביר את הסלקציה לישיבות או גופים סקטוריאליים אחרים שיחליטו על פי שיקוליהם את מי לשלוח לגיוס? האזרחים אינם ליטרת בשר שרב כלשהו יחליט האם ישלח אל הצבא. מכסות גיוס מנרמלות את היחס של מנהיגי הציבור החרדי אל הציבור שלהם כצאן חסר בינה שיעשה מה שיגידו לו – את זה בדיוק יש לפרק ולהפוך את הציבור החרדי מעדר לאנשים.
רוצים מכסות? בבקשה. 400 עילויים בתורה שיקבלו מעמד מקביל לספורטאי מצטיין. כל אחד יכול להגיש מועמדות, הרבנים יכולים להגיש המלצות, ומערכת הביטחון תאשר פרטנית את האנשים.
כל השאר – מלש"בים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם