קוביה הונגרית לבנונית

צילום מסך מתוך הפרק הראשון של "לבנון גבולות הדם"
צילום מסך מתוך הפרק הראשון של "לבנון גבולות הדם"

נקודת הפתיחה היתה לכאורה בעייתית. עשרות כתבות וסרטים כבר נעשו על מלחמות לבנון לפני שהתחלנו את הפקת הסדרה "לבנון – גבולות הדם". גם שותפי ליצירה, איתי לנדסברג נבו, בימיו כעורך ראשי ברשות השידור ז"ל, היה אחראי על עשרות כתבות וסרטים בנושאים של מלחמות לבנון. ואני, למען האמת, מעולם לא נמשכתי לכתבות על מלחמות וחיילים ובכללי, לא חסיד של ז'אנר "היורים ובוכים". אולי מכיוון שכשנתיים משירות החובה שלי עסקתי בתיעוד תרגילים חטיבתיים ואוגדות, קווי לחימה וביצורים בלבנון, ואינספור פיצוצים.

שותפי ליצירה, איתי לנדסברג נבו, היה אחראי כעורך ראשי ברשות השידור ז"ל, על עשרות כתבות וסרטים בנושאי מלחמות לבנון. ואני מעולם לא נמשכתי לכתבות על מלחמות וחיילים, ובכללי, לא חסיד ז'אנר "היורים ובוכים"

הסקרנות שלי לגבי לבנון נבעה דווקא מחוסר הידע התהומי שהרגשתי כלפי המדינה הזאת, ששיחקה תפקיד כל כך משמעותי בהיסטוריה הישראלית, ובאופן אחר גם בהיסטוריה המשפחתית שלי. ענף משפחתי שלם שלי הוא מלבנון.

מדינה שכל כך דומה לישראל – מרגישה חלק מהמערב, אבל היא חלק מהמזרח התיכון השבטי. כזו שמשלבת בין אופטימיות, אוניברסליות וליברליזם מצד אחד, ובין קיצוניות דתית, שמרנות וסגירות מצד שני. מדינה בה ההגמוניה הנוצרית ששלטה בה עד לאחרונה, היא מיעוט דתי במרחב מוסלמי. מדינה שנגזרה ע"י אותם כוחות קולוניאליסטים אירופאים שקבעו גם את גבולות המדינה שמדרום.

לבושתי, הכרתי את הסיפור הלבנוני בעיקר דרך כוונת הרובה, או יותר מדויק, דרך כוונת העדשה הישראלית, המאוד מוגבלת הן בזווית, בטווח, והן בפוקוס, ומספרת את "הסיפור שלנו". לבנון בסיפור הזה היא לא מדינה, אלא "אירוע ביטחוני", כפי ששרת החוץ לשעבר, ציפי לבני, מגדירה איך ראתה את המדינה מצפון (פרק 5 בסדרה).

לבנון היא סיפור מורכב ומאוד לא פשוט לספר בפורמט של טלוויזיה, פורמט הדורש פיצוח מצומצם של שני קטבים, מקסימום שלושה, והבנה של מי הטובים ומי הרעים. לבנון היא קוביה הונגרית מתעתעת, הדורשת מאמץ רב לפתרונה, ואז אחרי שהורכבה היא משתנה שוב.

מלחמת לבנון השנייה הייתה הנקודה שבה לבנון הפכה להיות אתגר היגיון עבורי. מאמרים, צפיה בחומרי חדשות זרים, תחקירים, מחקרים היסטוריים וספרים – עם כל אלה אני מנסה מאז להבין את ההיגיון מאחורי הקובייה ההונגרית הלבנונית. אבל מאז, וגם אחרי שלוש שנים של עבודה אינטנסיבית על הסדרה, הדרך להבנת הסיפור על כל תהפוכותיו עדיין ארוכה, ואולי גם לא אפשרית. המורכבות של לבנון היא אינסופית, ומפתיעה באלימותה.

בסיפור הזה אנחנו המנצחים, אנחנו המפסידים, אנחנו הקורבנות ואנחנו האשמים. אבל תמיד זה רק "אנחנו". אף פעם לא רצינו להיות חלק מהמזרח התיכון, להיות עוד קול מתוך הקולות המספרים. רצינו להיות הקול היחיד. לכן גם היום, עשרות שנים אחר כך, למלחמות שלנו בלבנון אין פיתרון, אין מסקנות, ולא רואים את הסוף. להבין את לבנון זה להבין את המזרח התיכון. ואולי דרכה להבין משהו גם על עצמנו.

לבושתי, הכרתי את הסיפור הלבנוני בעיקר דרך כוונת הרובה, או יותר מדויק, כוונת העדשה הישראלית, המאוד מוגבלת בזווית, בטווח ובפוקוס, ומספרת את "הסיפור שלנו". כשלבנון היא לא מדינה, אלא "אירוע ביטחוני"

השורות האלה נכתבו בחדר עריכה, כאשר הפרק הראשון כבר עמד, אבל חסר את נקודת ההתייחסות שלנו לגבי מכלול הסדרה ולכן היה כמו אוניית מטען השטה לנמל לא ידוע. הנחת היסוד הפשוטה הזו, נקודת העוגן הרעיונית, הייתה הסיבה שבגינה יצאתי למסע הזה מלכתחילה. וכמובן שהביצוע היה הרבה יותר מורכב מהרעיון.

המעגל הראשון של התחקיר היה ברור. לוחמים, מפקדים, עיתונאים ואנשי ציבור ישראלים שבזכרונם צרוב הסיפור הלבנוני. ליאורה עמיר ברמץ, התחקירנית הראשית, יחד עם ציוותה, הגיעו לעשרות דמויות, חלקן דמויות ידועות, חלקן התגלו במהלך התחקיר האודיו-ויזואלי הנרחב. לוחמים כמו מוטי בודק, קצין הצנחנים שתועד ע"י צוות ערוץ 1 בתחילת מלחמת לבנון הראשונה, כשהוא ופלוגתו מטהרים את מחנה הפליטים רשידיה.

היו כאלה שסירבו להתראיין, כמו אל"מ אלי גבע. והיו רבים שהתראיינו וסיפורם העוצמתי נחקק בחומרי הצילום, אך לא מצאו את דרכם בסוף אל הסדרה הערוכה. דמויות אלה היו אבני הדרך הנרטיביים של הסדרה, שנעה כל הזמן בציר שבין האישי הפרטי והקטן, לבין הציר ההיסטורי הגדול.

במקביל התחלנו בתחקיר בינלאומי כדי למצוא את הנרטיבים של הצדדים האחרים. "מביירות לירושלים" הספר הקאנוני של עיתונאי הניו יורק טיימס תומס פרידמן, שאב אותי אל תוך הכאוס הלבנוני מנקודת המבט של מי שראה את הדברים מהצד השני, כעיתונאי מסקר. The Tragedy of Lebanon של העיתונאי ג'ון רנדל, העמיק את הבנת ההקשרים ההיסטוריים של הסכסוך. כך גם Pity of a Nation של רוברט פיסק, ואחרים.

דרכם החלו להיפרש הצדדים האחרים של הסיפור. מכיוון שבהפקת הסדרה השתתפו גופי הפקה בינלאומיים, ההשתתפות של דמויות מרואיינים מהצד השני, שלא הייתה אפשרית במקרה של הפקה ישראלית, לא היוותה בעיה. גם לא עצם הצילומים מצדו השני של הגבול. כדי לא לפגוע בשיתוף הפעולה של מרואיינים בלבנון, הצנעת החלק הישראלי בהפקה הייתה מחויבת המציאות, והצילומים התבצעו ע"י גוף ההפקה הגרמני השותף בפרויקט.

מכיוון שבהפקת הסדרה השתתפו גופי הפקה בינלאומיים, ההשתתפות של דמויות מרואיינים מהצד השני, שלא הייתה אפשרית במקרה של הפקה ישראלית, לא היוותה בעיה. גם לא הצילומים מצידו השני של הגבול

אט אט נוספו עוד ועוד מרואיינים – פלסטינים, נוצרים לבנונים, שיעים לבנונים, סורים, אמריקאים. כל צד יצר מעגל נרטיבי ויחד נבנה סיפור רב שכבתי ומורכב, שכנראה מעולם לא נוסח באמת, לא בסרטים, ונדמה לי שגם לא בכתובים, לפחות לא בהיקף של הסדרה הזאת.

איך האירועים המז'וריים של מלחמות לבנון נראו דרך המשקפיים השונות של הצדדים בסכסוך? טבח סברה ושתילה לדוגמה. האירוע הזה שכל כך הרבה צולם, דובר ונכתב עליו, זכה בסדרה שלנו להתבוננות פנורמית רחבה ביותר. זה קורה כאשר קצין המודיעין של הפלנגות הנוצריות, פלסטיני משתילה, ראש שלוחת לבנון של המוסד, קצין בכיר באמ"ן, השגריר האמריקאי בלבנון, ועיתונאי בכיר, בונים נרטיב רב צדדי של האירוע, ומביאים לראשונה עדויות שמעולם לא נשמעו.

מאירוע לאירוע רצינו לחשוף את מאחורי הקלעים. המציאות שאנחנו מכירים מעורפלת ע"י אג'נדות פוליטיות ונרטיבים מהונדסים ע"י פוליטיקאים, עיתונאים, וגם אינטלקטואלים והיסטוריונים מטעם. בדרך כלל, זאת מציאות דיכוטומית, עם נקיטת עמדה ברורה – נגד צד אחד ובעד צד אחר. המציאות שאנחנו ראינו בסיפור הלבנוני הייתה מן הסתם מורכבת ופחות נוחה לעיבוד במדיום שדורש תכליתיות ופשטנות. אך למרות ההשטחה של הפורמט הטלוויזיוני, הקונספט שבו אנחנו מביאים את כל הצדדים המנוגדים, מבלי לקחת צד, היה ניסוי בהצגת היסטוריה רבת נרטיבים, באופן קוהרנטי ולא מבלבל לצופה.

כאשר הצגנו את הפרויקט בחו"ל לצורך גיוס כספים, הייתה בדרך כלל הסתייגות של מנהלי גופי השידור. איך אנחנו כישראלים יכולים להיות אובייקטיבים כלפי הסיפור של לבנון? רבים נרתעו, למרות האטרקטיביות של הפרויקט. אך היו כאלה שהכירו והאמינו באינטגריטי המקצועי שלנו כעיתונאים אשר לא שבויים בשום צד, אלא מנסים להביא את האמת למסך.

כמובן שיהיה זה נכון לומר שאין קולנוע תיעודי ללא נקודת מבט וזווית התבוננות. ההחלטה את מי לראיין, איזה אירועים לספר ואיזה להשמיט, וכל החלטה אמנותית או תכנית קשורה לנקודת המבט. אך מעל כל זה, נמצאת מידת ההגינות והחתירה לאמת ההיסטורית, ועבורנו זאת הייתה חשובה מכל. לשמחתנו, התגובות המגיעות מהארץ ומחו"ל מעודדות – גם התגובות הביקורתיות וגם המהללות, באות באופן די שוויוני מכל הצדדים. לפחות עד עכשיו נראה שעמדנו ברף העיתונאי שהצבנו לפנינו.

מרואיינים פלסטינים, נוצרים לבנונים, שיעים לבנונים, סורים, אמריקאים, כל צד יצר מעגל נרטיבי ויחד נבנה סיפור רב שכבתי, שכנראה מעולם לא נוסח באמת, לא בסרטים, ונדמה לי שגם לא בכתובים, לפחות בהיקף של הסדרה

המדיה, בעיקר דרך הרשתות החברתיות, הופכת ליותר סקטוריאלית. הפיד שלנו בפייסבוק מספר לנו את הסיפור "שלנו" ולא את זה של האחר. אמצעי התקשורת הארציים (שגם הם במגמת סקטוריאליזציה) נוטים לשווק את השיח הפוליטי הצעקני, המקטב ושואב הרייטינג, כהתבוננות אמיתית על נקודות מבט שונות. אך אלה מובילים רק להשטחה מוחלטת של המציאות המורכבת. לקולנוע הדוקומנטרי, שהוא הפורטה של העיתונות המעמיקה, יש אפשרויות נרטיביות יותר נרחבות, עם מעורבות רגשית הרבה יותר עוצמתית ודיון מעמיק ואמיתי.

"במזרח התיכון, מגיעה כל פעם קבוצה אחרת עם הפנטזיה שאומרת 'אנחנו יכולים לקחת את הכל!' ואז הצרות שלה מתחילות כי במזרח התיכון אי אפשר לקחת את הכל…",

אומר תומס פרידמן בראיון בסדרה. בעידן הפוסט אמת, מול שיח תקשורתי מניפולטיבי וחד-מימדי שאינו רואה לגיטימיות בצד השני, כנראה שזו התובנה החשובה ביותר שביקשנו להעביר לצופה.

"לבנון – גבולות הדם"  יוצרים: דוקי דרור, איתי לנדסברג נבו וריינהרט ביטס
מפיקה: ליאת אשד קמאי. עורך: גל גופר
ימי רביעי, שעה 21:15, כאן 11
הפרק השני, "אורז ועופרת", ישודר ברביעי 16.12.20 בערוץ כאן 11.

פרק ראשון: קליידוסקופ לבנוני:

דוקי דרור, במאי הסדרה "לבנון גבולות הדם", חתום על עשרות סרטים וסדרות דוקומנטריות ששודרו בארץ ובעולם, ביניהם "המוסד - סיפור כיסוי". בעלים של חברת ההפקה "זייגוט פילמס" וחבר דירקטוריון בחברת התמלוגים תל"י. חובב בישול, עבודה בעץ, ובהיה באינסוף. עוד פרטים וצפייה בסרטיו באתר: https://www.dukidror.com/

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,250 מילים
סגירה