בתוך כל הכאוס, השנאה וההתפוררות של החברה הישראלית אנחנו נמצאים גם  בתקופה של שינוי, של תקווה. ישנה גם זעקה חזקה האומרת "עד כאן". ישנו מחנה גדול המאמין כי  הגיע הזמן ליצור מציאות חדשה – טובה יותר. השלב הראשון ביצירת המציאות החדשה, הוא ההבנה שיש צורך ממשי בשפה חדשה אשר דרכה נוכל לדבר ולחשוב את השינוי. ישנו הצורך ברטוריקה רלוונטית אשר מסוגלת לשים את הטוב המשותף בקדמת הבמה, אל מול ההפרד ומשול המנוכר, המיושן והאכזר.

בתוך הכאוס, השנאה והתפוררות החברה הישראלית אנחנו נמצאים גם בתקופת שינוי ותקווה. יש זעקה חזקה האומרת "עד כאן". יש מחנה גדול המאמין שהגיע הזמן ליצור מציאות חדשה ושפה חדשה – טובות יותר

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בימים אלו למשל, כחלק מהחיפוש אחר השפה החדשה, ניתן להבחין כי המושג ציונות הוא בעל משמעות שונה בתכלית מזה של סוף המאה ה-19, וראשית המאה ה-20. בצער רב, מושג הציונות הפך בימים אלו בעיקרו לכלי פוליטי ורטורי המשמש לביסוס עוצמה ולגיטימציה של אידאלים אחרים ושונים. כאלה שעומדים במהותה של הפוליטיקה הישראלית. ניתן להגדיר את הציונות השוררת היום בישראל – "ניאו-ציונות".

הניאו-ציונות כתפיסה וככלי פוליטי, מתבטאת ברטוריקה השוללת כל שחקן פוליטי (או תנועה) המגדירים את עצמם כלא ציוניים, או כל שחקן המוגדר על ידיה ככזה. הבחנה זו היא הבסיס האידאולוגי שלה. כלומר, כל הגדרה שלא נמצאת בגבולות הגיזרה הניאו-ציוניים (שותפות יהודית ערבית, הפרדת דת ומדינה, סיום הכיבוש וכו') נתפסת למעשה על ידי הניאו-ציונות כמעשה אנטי–ישראלי, המגלם בגידה בערכי המדינה ושלילית הלגיטימציה של המדינה היהודית.

"חוק הלאום", למשל, מבטא את הגושפנקה הגדולה ביותר למודל הניאו-ציוני. כאשר במידה כזו או אחרת הוא הופך את כל מי שאינו יהודי לאזרח סוג ב' מתוקף חוק יסוד. החוק בעצם מקבע עליונות יהודית דרך כללי המשחק הדמוקרטים. לאחרונה הוא קיבל אפילו תוקף משפטי, בפסיקה אשר הכשירה באמצעות חוק הלאום מחיקת תביעה של ילדים ערבים מכרמיאל.

בנוסף, ולא בכדי, כחלק מהרטוריקה הניאו-ציונית בנימין נתניהו קיבע את המינוח "ביבי או טיבי". דוגמה נוספת לגישה זו, ניתן לראות בנאומו לאחר הבחירות בספטמבר 2019. בנאומו אמר נתניהו כי:

"ישראל זקוקה לממשלה יציבה, ממשלה ציונית".

לפי משוואה זו ממשלה יציבה = ציונית. כלומר, איום על יציבות המשטר בישראל מתבטא בשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות. לפיכך שלילת השותפות של האזרחים הערבים = יציבות = ציונות.

"חוק הלאום", למשל, מבטא את הגושפנקה הגדולה ביותר למודל הניאו-ציוני. כאשר הוא הופך את כל מי שאינו יהודי לאזרח סוג ב' מתוקף חוק יסוד. החוק בעצם מקבע עליונות יהודית דרך כללי המשחק הדמוקרטים

דוגמה נוסף לניאו-ציונות היא חזון ארץ ישראל השלמה. במידה כזו או אחרת, החזון המשיחי הוא טרנספורמציה פוליטית חדשה\ישנה של מושג הציונות. בפשטות, אם חזונה של התנועה הציונית היה שיבת ציון והקמת מדינה יהודית. תומכי ארץ ישראל השלמה, חברי "הציונות הדתית", הם (בעיניהם) ממשיכי הדרך של החזון הציוני, כאשר הם שואפים להמשיך וליישב את ארץ ישראל ביהודים ולשלול את קיום המדינה הפלסטינית, המאיימת כביכול על המדינה היהודית.

ישנה גם תנועת הימין הקיצוני "אם תרצו". מדובר בשחקן מרכזי נוסף שהוא חלק מהתפיסה הניאו-ציונית, ומייסדה של התנועה, רונן שובל, טבע בעצמו את המינוח "ניאו-ציונות" על תנועתו.

תנועת אם תרצו שואפת להחזיק ברטוריקה הציונית ולקבע את עצמה כציונית האמיתית והרלוונטית. מטרתה העיקרית של "אם תרצו" היא:

"לפעול להתחדשות השיח, ההגות והאידיאולוגיה הציונית".

בפועל מדובר בתנועה שהואשמה לא פעם ולא פעמיים על ידי אינטלקטואלים ואנשי רוח כתנועה פשיסטית (ואפילו בין המשפט העליון סירב לפסוק שהיא איננה כזו), אשר שמה לעצמה למטרה לרדוף אחרי "שתולים" (א.ב יהושוע, עמוס עוז, דויד גרוסמן) או מרצים ומרצות באוניברסיטאות, הנחשבים מבחינתם כפוסט-ציונים.

מנגד לתפיסה זו, ישנה הציונות החילונית. אולם בשונה מהניאו-ציונות האטרקטיבית והמתעדכנת, הציונות החילונית בגרסתה הנוכחית מתקשה לגבש לעצמה זהות ורטוריקה, המתאימה למציאות הפוליטית של ישראל 2020. האתוס של הציונות החילונית, המקיימת חברת מופת סולדרית, הומניסטית וסוציאליסטית – נעלם מזמן ולכן גם קשה "לדבר אותו".

לכן הציונית החילונית, בעיקרה, מוגדרת בימים אלו על ידי הפחד שלה לאבד את האחיזה בנרטיב הציוני הקדמון. היא איננה מוכנה להפקיר את הציונות ולתת לה להפוך להיות בעצם ניאו-ציונות פשיסטית ומשיחית. מתוקף חרדה זו, צמחו להן תופעות-נגד לניאו-ציונות, כמו למשל "המחנה הציוני" בזמנו, או תופעות עתידיות כמו מפלגת "חולדאי-איזנקוט", או מופעים בודדים כמו ח"כ יאיר גולן ממרץ.

אם חזון התנועה הציונית היה שיבת ציון והקמת מדינה יהודית, תומכי א"י השלמה, מהציונות הדתית, הם (לדעתם) ממשיכי הדרך, השואפים להמשיך וליישב את א"י ביהודים ולשלול את קיום המדינה הפלסטינית

אולם מלבד לדבר את האתוס הישן, לתופעות אלו אין נרטיב רלוונטי ועדכני למציאות העכשווית. מעבר לכך מסתמן כי הציונות החילונית נשארה לבסוף רק עם המשוואה העגומה: אם היא מנסה בכל זאת להגדיר את עצמה כציונית, דרכה היחידה בפועל לעשות זאת היא לשלול את שיתוף הפעולה הפוליטי עם האזרחים הערבים. זו היא בעצם מהות הניאו-ציונות בפוליטיקה הישראלית, והיא זאת שלמעשה קובעת את הטון.

הנה דוגמה קצרה לכך: לא במקרה מפלגת כחול לבן (שיש לה מאפיינים רבים של "חילוניות ציונית", והיא גם במידת מה המחליפה של מפלגת העבודה כמפלגת שלטון) בחרה לוותר על הרכבת הקואליציה (מטרתה הפוליטית שלשמה הוקמה!) עם הרשימה המשותפת, בכדי להישאר בהגדרתה מפלגה ציונית. במילים פשוטות: היא העדיפה להיות מפלגה שלא משתפת פעולה עם האזרחים הערבים מאשר מפלגה שמחליפה את שלטון הליכוד. ובכך בעצם שיתפה פעולה עם מודל ה"יציבות" של נתניהו, שהצגתי לעיל.

דוגמה נוספת לכך היא סיפורו של ח"כ יאיר גולן והטבח בכפר קאסם. לא במקרה ח"כ יאיר גולן (נציג "השמאל הציוני" הרטורי) נמלט מההצבעה המציעה להנציח את קורבנות הטבח בכפר קאסם. מדוע? אולי מכיוון שבעקיפין גם הוא חלק מהמודל הניאו-ציוני. כלומר, הדרת הערבים היא הטכניקה וגם ה"מרכז-שמאל" משתף איתה פעולה בעקיפין. לפיכך, ככל שהציונות החילונית תנסה לשחק במשחק: מי הוא "הציוני האמיתי" והרלוונטי, היא רק תפסיד לרטוריקה הניאו-ציונית, כי היא שבויה בתוך הפרדיגמה שלה למרות שאיננה רוצה להיות חלק ממנה.

מתמונה זו עולה מציאות עגומה, של ציונות כזאב בעור כבש. ציונות שהיא בעצם ניאו-ציונות. מציאות המבטאת בתוכה ריקבון וקיפאון פוליטי חסר תקדים, של הדרה ושיסוי, של הפרד ומשול, של גזענות, לאומנות וכיבוש, תחת שיח לאומני חסר פשרות אשר לא משאיר מקום לשיתוף פעולה יהודי-ערבי.

במציאות שכזו, בכדי לשרוד ולהישאר רלוונטית, התנועה הפוליטית השואפת לשינוי, חייבת לבחון מחדש את קרב הנרטיבים הניאו-ציוני (שבמהותו חורג מהמשמעות המקורית של החזון הציוני הקדמון) ולשאול את עצמה – את מי הוא בכלל משרת? כפרפרזה על תפיסתו התאורטית של ההוגה יאיר אסולין, היא חייבת לעבור תהליך של קניבליזם ולברוא את עצמה מחדש. בריאה מחדש איננה מתבטאת בכפירה בעבר, אלא ביכולת להשתחרר ממנו קדימה על ידי שאלת השאלות הקשות ובחינת המושגים מחדש.

הציונות החילונית נשארה לבסוף רק עם המשוואה העגומה: אם היא מנסה בכל זאת להגדיר את עצמה כציונית, דרכה היחידה בפועל לעשות זאת היא לשלול את שיתוף הפעולה הפוליטי עם האזרחים הערבים

לכן, אם לסכם, תנועה חברתית-פוליטית שרוצה להיות רלוונטית למחנה השינוי ולא למחנה העבר, צריכה קודם כל להטיל ספק ולחשוב את מי הרטוריקה הזאת משרתת. ולאחר שנמצא את תשובה לשאלה זו, ישנו אולי הצורך לחשב מסלול מחדש ולמצוא רטוריקה חדשה המשרתת את מחנה השינוי ולא את המחנה הלאומני.

כלומר, במקום לחפש בכוח ולמען הכוח מה היא הציונות החילונית החדשה\ישנה כפי שמחנה המרכז-שמאל עושה בימים אלו, צריך לשאוף ולדמיין, לבנות ולחזק את הרטוריקה הפועלת למען הישראלים יהודים וערבים כאחד, רחמנא ליצלן. בשביל אלו השואפים לשינוי, הטלת הספק ושאילת השאלות הקשות, הקניבליזם העצמי והלידה מחדש, תוך יצירת מושגים חדשים – הם הכלים העיקריים בדרך אל הרלוונטיות האמיתית.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.