אילוסטרציה. פגיעה בילדים

בגרמניה כבר הבינו: פגיעה מינית בילדים היא בעיה של המדינה ושל החברה

אחד מכל חמישה ילדים בישראל עובר פגיעה מינית ● רק 5% מהתקיפות המיניות של ילדים מגיעות לכתב אישום, והרוב המכריע של התיקים נסגרים בעסקת טיעון ● ועדה שהוקמה בספטמבר אוספת עדויות מילדים נפגעי תקיפות מינית, כדי ללמוד אותן, לפרסם את המסקנות ולגבש המלצות לשינוי השיח בנושא ועל דרכי טיפול ● ועדה דומה שעסקה בנושא בגרמניה כבר הצליחה לחולל שינוי

"בגיל 15.5 ניסיתי להתאבד. בלעתי כדורי שינה, וכתבתי להורים שלי מכתב על זה שיש דברים שהם לא יודעים…
אני לא זוכרת מה קרה אחר כך…
התעוררתי בבית חולים לזוג הורים כועסים, שמהר מאוד נתנו לי להבין שלא לספר זו לא אופציה.
לא הצלחתי לספר להם הרבה. רק להגיד מי זה היה, ואיזה משפט מאוד כללי על זה שהוא נגע בי בגיל 10.
הם היו עסוקים בלהסתיר בעיקר, בזה שאף אחד לא יידע שניסיתי להתאבד.
יומיים אחר כך מצאתי את עצמי בבית ספר כאילו כלום לא קרה, מבלי שאף אחד מהצוות החינוכי יודע.
שלחו אותי לפסיכולוגית פרטית, כדי שחלילה לא יהיה מתועד בתיק הרפואי שלי. אחרי שבמשך חצי שנה בערך לא הצלחתי לדבר שם היא סיימה את הטיפול מיוזמתה.
הייתי במצוקה, צעקתי שיעזרו לי בדרך הכי קיצונית שיש, וקיבלתי נירמול והתעלמות".

עדותה של אישה על האופן שבו ניסתה לספר להוריה בילדותה על פגיעה מינית שעברה, הגיעה לידי פרופ' כרמית כץ מבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב. זהו אחד מתוך 250 מכתבים שכתבו נפגעי ונפגעות תקיפה מינית בילדות, והגיעו לידי פרופ' כץ במסגרת ועדה ציבורית שהוקמה בספטמבר 2020 בשיתוף מכון חרוב, כדי לשנות את המדיניות הנהוגה בישראל כלפי ילדים נפגעי תקיפה מינית.

בראיון לזמן ישראל מספרת פרופ' כץ, שמובילה צוותים בינלאומיים בתחום הגנת הילד ועורכת כתב עת בינלאומי בנושא, על המסקנות הראשוניות שעולות מסיפורי החיים ששלחו הנפגעים לוועדה, ועל תמונת המצב העגומה שהוועדה באה לתקן.

"מניתוח ראשוני של המכתבים אנו מבינים כי עבור כ-40% מהנפגעים והנפגעות זו הפעם הראשונה שבה הם מספרים על מה שקרה להם בילדות. הם מעידים כי זעקו לעזרה בדרכם של ילדים – חוו רגרסיה משמעותית בלימודים, ניסיונות אובדנות, הפרעות אכילה, ניסיונות לפגוע בעצמם ואפילו להתפשט באמצע הכיתה – אבל לא זכו בתגובה לתשומת לב מהמשפחה או ממערכת החינוך.

"הילדים האלה הבינו שאין למי לספר ושהם לא מעניינים אף אחד, והמשיכו לחיות חיים של פגיעה עצמית, כדרך לנסות ולתפוס שליטה על החיים שלהם ולשרוד".

פרופ' כץ מספרת כי מהעדויות עולה תמונה קשה שבה ילדים שניסו לספר על הפגיעה המינית שעברו בילדותם הושתקו בצורה אקטיבית, ועברו מסכת של ייסורים קשה, לנוכח הגילוי. דוגמאות לתגובות של הסביבה הקרובה לעדויות של הילדים על גילויי התקיפה המינית שעברו מופיעות במכתבים, ומצלצלות מוכר עד לזרא:

"אז אם הוא היה עושה לך דברים כאלו למה לא באת ואמרת כשהיית יכולה? למה לא התנגדת?"
"אבל הוא כל כך אוהב אותך איך הוא יכול לעשות כזה דבר תגידי לי את נורמאלית?!"
"טוב אולי את מפרשת את זה לא נכון אולי לא לבשת כלום ועשית תנועה מגונה והוא פשוט הרגיע אותך ועכשיו את חושבת שהוא פגע בך".
"רק שתדעי שזה לא יפה לצחוק ולהמציא דברים כאלו…"

מטרת הוועדה היא להגדיר שינוי במדיניות הנהוגה כיום בישראל כלפי ילדים נפגעי תקיפה מינית בתחומי המשפט, החינוך, הבריאות והרווחה, באופן שיספק לילדים שחיים פה הגנה. בכוונת הוועדה לאסוף 1,000 עדויות, ללמוד אותן באמצעות מחקר אקדמי, לפרסם את מסקנות המחקר ולגבש המלצות על מדיניות הטיפול באירועים אלה, ועל אמצעי השיקום והמניעה של פגיעות מיניות בישראל.

מטרה נוספת שהציבה הוועדה היא לשנות את השיח החברתי המאשים כלפי קורבנות הפגיעה המינית הנהוג בישראל. הוועדה עובדת לפי מודל שאימצה בשנים האחרונות ועדה הציבורית שפועלת בעניין זה בגרמניה.

גן ילדים, ארכיון (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
גן ילדים, ארכיון (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

רוב התיקים נסגרים בהסדרי טיעון

אחד מכל חמישה ילדים בישראל עובר פגיעה מינית. הפגיעות מתקיימות בכל רחבי הארץ. הן חוצות מגזרים ומעמדות סוציו-אקונומיים, ומתרחשות בכל הגילאים ובכל המינים, בנים ובנות כאחד. רבות מהפגיעות בילדים אינן מגיעות לכלל דיווח ויותר ממחצית מהילדים שכן פונים לקבלת סיוע, חושפים את הפגיעה רק כעבור עשור ואף יותר.

לפגיעה מינית בתקופת הילדות השלכות קשות וארוכות טווח, שמלוות את הנפגעות והנפגעים לאורך כל חיהם, ומשפיעות על המשפחה, הקהילה והחברה כולה. מתוך כ-12 אלף תיקים שנפתחים במשטרה מדי שנה בגין פגיעה מינית בקטין, רק שליש מועברים לפרקליטות. מתוך התיקים שכן נפתחים 5% מגיעים לכדי כתב אישום, אבל הרוב המכריע של כתבי האישום מסתיים בהסדרי טיעון.

כרמית כץ
כרמית כץ

"הקמתי את הוועדה אחרי מקרה של אונס של ילדה בת 11 במיטתה בלילה, ביוני האחרון בחיפה. אז הבנתי שחייבים לעשות משהו. בכתב האישום נגד האיש שפרץ לבית המשפחה נכתב כי הוא שקל לגנוב את הרכב, אבל לא עשה זאת מחשש שייתפס. אז שאלתי את עצמי – איך זה יכול להיות שהוא חשש לגנוב את הרכב, אבל הוא לא חשש לפגוע בילדה? אם זו החשיבה של הפוגע בישראל משהו פה ממש לא בסדר, וחייבים לשנות את זה", אומרת כץ.

"אבל איך תהיה הרתעה אם הרוב מוחלט של הפוגעים כלל לא נדרשים לקחת אחריות על המעשים שלהם, ושאם כבר מתנהל הליך משפטי, הוא מסתיים בעסקת טיעון או ענישה מגוחכת?", היא שואלת.

"אני רוצה גם להבין איפה כל הילדים האלה שמתלוננים ונפתחת חקירה בגין הפגיעה בהם? הרי מדברים על 12 עד 15 אלף תיקים שנפתחים בשנה, שרק שליש מהם מגיעים לפרקליטות. לאיפה נעלמים כל אלפי הילדים הנפגעים במעבר הזה? מה קורה איתם? איפה זה מתועד? חייבים שקיפות במערכת המשפטית בנוגע לכל המקרים המובאים אליה בנושא של פגיעה מינית בילדים.

"אני רוצה להבין איפה כל הילדים שמתלוננים ונפתחת חקירה בגין הפגיעה המינית בהם? מדברים על 12-15 אלף תיקים בשנה, שרק שליש מהם מגיעים לפרקליטות. לאיפה נעלמים כל שאר אלפי הילדים הנפגעים?"

"אנחנו שומעים על סגירת תיקים בגין חוסר עניין לציבור. איך זה יכול להיות שלתקיפת ילד אין עניין לציבור? זו טרמינולוגיה שצריך להוקיע בכלל מהשיח בישראל".

חקירה שמבוססת על האשמת הקורבן

לדברי פרופ' כץ, המערכת המשפטית בישראל צריכה לעבור מהפך משמעותי בכל הנוגע לפגיעה מינית בילדים, מכיוון שהיא מבוססת על תפיסות חברתיות מיושנות וסטריאוטיפיות, ושבהתאם אליה גם נחקרים קורבנות התקיפה המינית ומתקבלות ההחלטות.

"אחת התפיסות הרווחות בעת חקירת פגיעה מינית, למשל, היא Fight or Flight – הילחם או ברח. תמיד שואלים את הנפגעת ונפגע: ׳האם נאבקת וזעקת לעזרה כשזה קרה, האם ניסית לברוח? אם מתברר שזה לא קרה, נותנים לנפגעים להרגיש בושה ואשמה על כך, ומטילים עליהם את האחריות. הפרקטיקה הזו משקפת חוסר הבנה מוחלט של דינמיקת הפגיעה המינית. כל המחקרים בעולם כבר הוכיחו שהתפיסה הזו לא רלוונטית, וכי התגובה הטבעית של הנפגעים, בטח כשמדובר בילדים, היא לקפוא או להתמסר, כדי לשרוד את הפגיעה", מסבירה כץ.

"תפיסה שגויה נוספת של מערכת המשפט היא בהתבססות המוחלטת שלה על זמן ומרחב בעדויות, וגם היא משקפת חוסר הבנה של מצבי טראומה שמשבשים את התפיסה הזו אצל ילדים, ומביאים לפסילת עדויות רבות.

"כך למשל קרה בחקירה של ילד בן 7, שסיפר בפירוט על פגיעה קשה שחווה מהמדריך שלו בחוג, אבל לא הצליח להסביר איפה זה קרה. הוא רק אמר שזה היה בחדר אחורי בתוך מקום הפעילות, אבל שינה את גרסת המקום כמה פעמים.

"גם ילדה בת 6 שהלכה לבקר את אבא במקום העבודה שלו ונשארה לבד בחדרו, העידה כי המנהל נכנס לחדר ותקף אותה מינית. היא תיארה באופן מפורט את כל פרטי התקיפה, אבל לא הצליחה להיזכר באיזה יום בדיוק זה קרה.

"ילדה בת 6 שהלכה לבקר את אבא במקום העבודה ונשארה לבד בחדרו, העידה כי המנהל נכנס לחדר ותקף אותה מינית. היא תיארה את כל פרטי התקיפה, אבל לא הצליחה להיזכר באיזה יום בדיוק זה קרה. העדות שלה נפסלה"

"במקרים האלה וברבים אחרים, העדויות נפסלות והתיקים נסגרים או שההכרעה המשפטית לא מביאה בחשבון את כובד המשקל של המקרה. ילד  שמגיע לדוכן העדים יכול גם לפרוץ בצחוק, כי הוא נמצא במבוכה ובמצב של ניתוק רגשי מהמקרה. אבל המערכת עלולה לפסוק במקרה כזה שהוא לא אמין, מתוך חוסר הבנה של מצב פוסט טראומתי בילדים".

לא רק תפיסות שגויות, אלא גם המבנה הפיזי של בתי המשפט אינו מותאם לעבודה עם ילדים וחושף אותם לפגיעה משנית בתהליך, בבואם להעיד על האירועים שעברו בבתי המשפט. "ילדה יכולה לחכות במסדרון של בית המשפט כדי לתת עדות, ואם יעבור שם החשוד היא תתמוטט נפשית וזה ישפיע על העדות שלה.

"ילדים בני 5 יכולים להגיע לאולם המשפט, אבל גובה הכיסא וגובה דוכן העדים בכלל לא יתאים לגובה שלהם. ישראל חתמה על אמנה לזכויות בילד ב-1989, אבל לא עושה שום דבר פרקטי כדי להגן על הילדים במישור המשפטי. חייבים ליצור סטנדרט חדש שינגיש את המערכת המשפטית לילדים, ובכך תגן עליהם".

אילוסטרציה. פגיעה מינית בילדים (צילום: iStock)
אילוסטרציה. פגיעה מינית בילדים (צילום: iStock)

פרופ' כץ, כיצד את חושבת שמערכת המשפט יכולה להשתנות בפועל? מה צריך לקרות?

"השינוי צריך להתחולל בכמה רמות. ראשית, כל הפרקליטים והשופטים מטעם המדינה שלוקחים חלק בדיונים של פגיעה מינית בילדים חייבים לעבור הכשרה לעבודה עם ילדים נפגעי פגיעה מינית, שתהיה מחויבת בחוק. שנית, המערכת המשפטית חייבת לקבוע מסגרת זמן מצומצמת שבה יתנהל התיק של ילדים נפגעי עבירות. היום המשפט יכול להימשך שנים ארוכות, וזה פוגע קשות ביכולת של הילדים להעיד וביכולת שלהם להשתקם מהפגיעה.

"המערכת המשפטית חייבת לקבוע מסגרת זמן מצומצמת שבה יתנהל התיק של ילדים נפגעי עבירות. היום המשפט יכול להימשך שנים ארוכות, וזה פוגע קשות ביכולת של הילדים להעיד וביכולת שלהם להשתקם מהפגיעה"

"ילד שמתחיל הליך משפטי בגיל 9 יכול לסיים אותו גם בגיל 16, זה לא סביר. לבסוף, חייבים להכניס שקיפות בכל הנוגע לתיקי חקירה במקרים של תקיפה מינית בילדים. המערכת הציבורית צריכה לדעת מה קורה עם הילדים שהתיקים שלהם נסגרים ולא מגיעים לבית המשפט".

נורות אדומות

על פי פרופ' כץ, גם במערכת הבריאות הישראלית אין מספיק מודעות לנושא הפגיעה המינית בילדים.

"שמעתי מרופא שיניים שביקש מילד לפתוח פה גדול והילד נכנס להתקף פסיכוטי. ברור שצריך לברר אם הילד עבר משהו טראומתי בהקשר הזה, אבל אני בטוחה שיהיו רופאים שזה יקרה להם והם יגידו להחזיק לילד את הידיים ויפתחו לו את הפה בכוח.

"כל רופא שעובד עם ילדים, מפשיט אותם, לוקח דם, יכול לזהות את סימני הפגיעה אם הוא יעבור את ההכשרה המתאימה. ילדות עם כאבי בטן חזקים בלי סיבה, למשל, דלקות שתן חוזרות, כל אלה צריכים להדליק נורה אדומה אצל הרופאים כי ידוע שפגיעות מיניות פולשניות יכולות לגרום לתסמינים אלה.

"שמעתי מרופא שיניים שביקש מילד לפתוח פה גדול והילד נכנס להתקף פסיכוטי. ברור שצריך לברר אם הילד עבר משהו טראומתי בהקשר הזה, אבל אני בטוחה שיהיו רופאים שזה יקרה להם והם יפתחו לו את הפה בכוח"

"אנו רואים גם מחדלים ממש קשים בתחום הטיפולים הפסיכיאטריים. לפי הנתונים, אחוז גבוה מהמאושפזים במחלקות להפרעות אכילה ומחלקות פסיכיאטריות הם אנשים שחוו פגיעות מיניות בילדותם. אבל כל הפרוטוקולים לטיפול בהם נעדרים בהבנה של פגיעה מינית.

"מודל הטיפול בהפרעות אכילה, למשל, לוקח את השליטה על החיים מהמטופלים ומכניס אותם למשטר קפדני של זמני אכילה וסדר יום. אבל סוגיית השליטה היא קריטית עבור נפגעי תקיפה מינית, והם פיתחו הפרעת האכילה כדי להחזיר את השליטה לידיים שלהם. לקיחת השליטה מהם פעם נוספת חושפת אותם לשחזור הטראומה במקום טיפול ושיקום.

אילוסטרציה (צילום: istockphoto)
אילוסטרציה (צילום: istockphoto)

זיהום החקירה

מערכת החינוך בארץ מהווה ברוב המקרים מקום מפלט עבור הילדים שחווים פגיעה מינית בבית, ורבים מהמקרים נחשפים בין כותלי בית הספר. המערכת אומנם פועלת להעלאת מודעות וזיהוי של פגיעות באמצעות יחידה מיוחדת של משרד החינוך, אך שיתוף הפעולה שלה עם המערכת המשפטית לקוי.

מהעדויות שנאספו בוועדה עולה כי ילדים בישראל לא מקבלים את התמיכה הנחוצה להם לאחר גילוי המקרה בבתי הספר.

"ברגע שילד אוזר אומץ ומספר על מה שקרה לו למורה שלו, היא הופכת לאשת הסוד שלו והוא סומך עליה שתגן עליו. אבל כשהמורה מדווחת על עדותו של הילד ומתחילה חקירה, המשטרה מתדרכת את המורה לנתק כל מגע עם הילד, כדי שלא ׳לזהם׳ את החקירה.

"ברגע שילד אוזר אומץ ומספר למורה שלו על מה שקרה לו, היא הופכת לאשת הסוד שלו והוא סומך עליה שתגן עליו. אבל כשמתחילה חקירה, המשטרה מתדרכת את המורה לנתק כל מגע עם הילד, והוא נותר לבד"

"בשלב הזה המורה נעלמת ונאלמת מול הילד, ופתאום מגיעה לחייו דמות חדשה, חוקר ילדים שמדבר איתו על המקרה. הילד לא מבין מאיפה הגיע פתאום החוקר, מדוע הסוד שלו נחשף, ואיפה המורה שהוא סמך עליה? הוא מרגיש נבגד ושאין לו על מי לסמוך, ושוב נותר לבד עם הפגיעה שלו.

"כל המערכת מתגייסת להליך החקירה, אבל לא לטובת הילד, וכל זאת בשביל מה? כדי שבסוף רק 5% מהמקרים יגיעו לכתב אישום, ושגם אז תהיה ענישה מגוחכת או הסדר טיעון? אז גם ההליך הפלילי חייב להיות יעיל יותר, וגם הילדים צריכים לקבל את התמיכה המגיעה להם". אומרת כץ.

במקרים שהפגיעה המינית מתרחשת בבית, לרוב, המדינה מוציאה את הילדים מחיק המשפחה למסגרת חוץ ביתית. מהעדויות שהגיעו לוועדה עולה כי מדובר בפגיעה משנית שהילדים חווים בצורה מאוד קשה.

"הילדים לא מבינים מדוע הם צריכים לצאת מהבית במקום שהפוגע יהיה זה שיצא מהבית. הנפגעים מצטערים על כך שמנעו מהם להיות חלק מההליך הפלילי, ולא ניתנה להם הזכות לצדק. הם מרגישים שהכל נעשה מעל הראש שלהם, כי ברגע שהחל ההליך הפלילי הם הפסיקו להיות צד בו. הם היו אמורים להמשיך בחיים שלהם, ואף אחד לא הסביר להם מה קורה עם התיק, היכן עומדת החקירה והיכן נמצא הפוגע".

"הילדים לא מבינים מדוע הם צריכים לצאת מהבית במקום שהפוגע יהיה זה שיצא מהבית. הנפגעים מצטערים על כך שמנעו מהם להיות חלק מההליך הפלילי, ושלא ניתנה להם הזכות לצדק. הם מרגישים שהכל נעשה מעל לראשם"

בשנתיים האחרונות, בזכות העבודה של המועצה לשלום הילד נכנסה להליך הפלילי דמות משמעותית חדשה – אפוטרופוס לדין, אשר מלווה את המשפחה. ואולם רק אחוז קטן מאוד מהילדים הנפגעים שהתיקים שלהם מגיעים להליך הפלילי, זכאי לו.

אילוסטרציה, מתנדבים למען נוער בסיכון, למצולמים אין קשר לנאמר (צילום: באדיבות עלם)
אילוסטרציה, מתנדבים למען נוער בסיכון, למצולמים אין קשר לנאמר (צילום: באדיבות עלם)

הוועדה בגרמניה הצליחה לייצר שינוי משמעותי

מודל הוועדה הציבורית בישראל מבוסס על ועדה גרמנית שהתכנסה לפני 3 שנים והצליחה לחולל שינוי משמעותי במדינה. כחלק מכך החלה גרמניה להכיר בנפגעי תקיפה מינית בילדות כזכאים לפיצוים. "זה אומר שהמדינה לקחה אחריות על המקרים האלה", אומרת כץ. "זה כמו להגיד – נכשלנו בלהגן על הילדים, ואנחנו ניתן להם קצבה לכל החיים, שבעזרתה יוכלו לטפל בעצמם ולהשתקם".

כמו כן הושקעו בגרמניה תקציבים בחינוך ובמניעת תקיפות מיניות וכחלק מכך חל שינוי גם בשיח החברתי והציבורי בנושא. "הם מדברים היום על התופעה בצורה ששמה את האחריות על החברה ועל המדינה, ולא על הקורבן, כפי שקורה אצלנו. זה בא לידי ביטוי בקמפיינים, למשל, שבהם מלמדים את הציבור לזהות פגיעות מיניות בילדים, ובכך מעבירים את האחריות לכל מי שנמצא בסביבות הילד". מסכמת כץ.

הועדה הוקמה ביוזמתה של כץ והיא שמנהלת אותה. יו"ר הכבוד של הועדה היא השופטת בדימוס נאוה בן אור ושאר חבריה הם פרופ' מוחמד חאג'-יחיא, הגב' יעל שרר,  עו"ד עפרה בן מאיר, עו"ס ענת אופיר, ומר צביקי פליישמן.

לוועדה אין מנדט רשמי מטעם הגופים קובעי מדיניות, והיא הוקמה על ידי אנשי המקצוע המעורבים בתחום דווקא לנוכח חוסר היציבות הפוליטית והאסקלציה בפגיעות בילדים. לדעת המומחים השינוי צריך להגיע מלמטה, מהשטח. העבודה הציבורית של חברי הוועדה כבר הוצגה בוועדה המיוחדת לזכויות הילד בכנסת בראשותו של ח"כ יוסף ג'בארין, שהתקיימה ב-31 בנובמבר, ובה נקבע כי לאור העובדה שאין גורם אחד שמתכלל את כלל ההיבטים השונים של הטיפול בנפגעי פגיעות מיניות, יש להקים גוף כזה בישראל.

בניגוד לוועדות הכנסת שלא יוכלו להתקיים בתקופת הבחירות הוועדה הציבורית תמשיך לפעול, ומסקנותיה יוגשו לכל קובעי המדיניות הרלוונטיים בתחום. בכוונת חברי הוועדה להשפיע על השיח החברתי ציבורי בתקופה הזו, וליצור תיעדוף ברור להגנה על ילדים מפני התעללות לכל ממשלה שתוקם.

בדברי ההסבר של הוועדה לאלה המעוניינים להעיד בפניה על התקפות מיניות שעברו בילדותם מצוין: "אנו מאמינות שבכדי לקדם תהליך משמעותי לשינוי המדיניות ולשיפור השירותים עבור ילדים/ות נפגעים, חיוני להתבסס בראש ובראשונה על החוויות של מי שנפגעו בילדות, כמקור החשוב ביותר למידע, ידע ותובנות.

"על כן, אם נפגעת מינית בילדותך, אנו מזמינים אותך לכתוב לנו את סיפור החיים וסיפור הפגיעה בהמשך הטופס.

"הוועדה תלמד את סיפורי החיים לעומקם ותנסח על בסיסם מסקנות ותובנות ביחס לשינוי ולשיפור המדיניות הקיימת במדינת ישראל כלפי ילדים/ות נפגעי פגיעה מינית.

"הוועדה מתחייבת לפעול לפי סטנדרטים אתיים מוקפדים, ולשמירת פרטיות וסודיות מוחלטת של כל אלו שיבחרו לשתף בסיפורי חייהם/ן.

"אנו מחכות ללמוד מכם/ן ולהוביל יחדיו שינוי בחברה הישראלית.
יחד נפעל לילדות בטוחה יותר בישראל."

לינק לשליחת עדות אישית לוועדה.

עוד 2,364 מילים
סגירה