על מפלגות אינסטנט והלחץ לאיחודים כאן ועכשיו

מועמדי מפלגת העבודה-גשר-מרצ משתתפים באירוע השקת מסע הבחירות של המפלגה. ינואר 2020 (צילום: Gili Yaari / Flash90)
Gili Yaari / Flash90
מועמדי מפלגת העבודה-גשר-מרצ משתתפים באירוע השקת מסע הבחירות של המפלגה. ינואר 2020

גדעון סער, עופר שלח, רון חולדאי, ירון זליכה ועוד כמה דמויות הכריזו על הקמת מפלגות שירוצו בבחירות במרץ 2021. תוך זמן קצר החלו זעקות השבר: אחוז החסימה! בזבוז קולות! להתאחד מייד!

רגע. מי יתאחד עם מי? על איזה בסיס? אג'נדה אזרחית? מדינית? כלכלית-חברתית? או רק טוהר המידות ומלחמה בשחיתות? עונים הזועקים: זה לא חשוב עכשיו! אחוז החסימה!

רגע. מי יתאחד עם מי? על איזה בסיס? אג'נדה אזרחית? מדינית? כלכלית-חברתית? או רק טוהר המידות ומלחמה בשחיתות? עונים הזועקים: זה לא חשוב עכשיו! אחוז החסימה!

ועכשיו לעובדות החיים: מפלגות לא נופלות מוכנות מהשמיים. החסידה לא מביאה אותן והם לא צומחות מושלמות בערוגת כרוב. מי שזוכר את תהליך התהוותן של "חירות" (ואחריה "הליכוד"), מפ"ם, מפא"י, אגודת ישראל, מק"י והמפד"ל (אני בכוונה מזכיר מפלגות ותיקות יותר) יודע שהן התחילו מהתארגנויות קטנות מאוד, שצברו פעילים, ניהלו שיח ו-ויכוח אידיאולוגי, התאחדו, התפצלו והתאחדו שוב, עד שהתגבשו לגופי קוהרנטיים, ארגונית ואידיאולוגית.

זה נכון שהתהליך היום נראה מכוער ושטחי במיוחד בגלל העידן שאנחנו נמצאים בו, ובגלל הבהילות והשטחיות שנכפות עלינו עקב קמפיין הבחירות המתמיד שנתניהו מקיים מאז 2013. כל זאת ביתר שאת מאז התקף הפרנויה שהוביל לבחירות המוקדמות ב-2015; נתניהו כינה אז את התוכנית (המדומיינת לחלוטין, בדיעבד) של יאיר לפיד ואריה דרעי – "פוטש", לא פחות. "מיטיבי הלכת" של התחום יזכרו אולי את אחד מרגעי השנינה של רביב דרוקר בסוף 2014, שהפליג בתיאור לעגני של "הכניסה לגנו של הח'ליף ונעיצת השברייה בצווארו".

ההתמקדות המוגזמת ביו"ר הרשימה הופכת את כל העניין לנרקיסיסטי יותר, על חשבון אידיאולוגיה ומצע. בסופו של דבר הנסקרים והמצביעים זוכרים את העומד בראש הרשימה ולא את שמה. אבל הבעיה המרכזית היא קוצר הזמן, שכופה שטחיות.

כל החסרונות האלה בעינם עומדים, אבל זה ההליך שעומד לרשותנו כרגע: כל דמות המצטרפת למרוץ מקימה מפלגה, מגייסת פעילים, ועושה תעמולה, כדי להצליח בסקרים. זאת, על מנת לשפר את כושר המיקוח שלה במו"מ עתידי עם מפלגות אחרות הממוקמות על משבצת זהה או קרובה בקשת הפוליטית.

זה נכון שהתהליך היום נראה מכוער ושטחי במיוחד בגלל העידן שאנחנו נמצאים בו, ובגלל הבהילות והשטחיות שנכפות עלינו עקב קמפיין הבחירות המתמיד שנתניהו מקיים מאז 2013

נכון שהיה קל יותר כשהיו מפלגות ממוסדות לרוץ בהן בפריימריז (אם כי, אז לעגנו למתמודדים בפריימריז על הריצות מקצה הארץ ועד קצה והחנופה למגזרים שונים). אבל הדיון הזה נגמר: המפלגות הוותיקות התפוררו ברובן או נמצאות במצב קשה. הנפשות הפועלות עכשיו (רובן לפחות), אלה שהקימו מפלגות חדשות, לא אשמות בהתפוררות. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. צריך לתת להם להשלים את המהלך – כל אחד באגף שלו או שלה.

אחרי שאמרנו את זה – עדיין יש אג'נדה מדינית, כלכלית-חברתית, ואזרחית (דת ומדינה). לדעתי, צריך סיבה ממש חזקה כדי שתתקיים רשימה שאין לה מכנה משותף בכל 3 הגזרות הללו. לפחות שתיים.

יש טעם להתעניין וללחוץ על המפלגות החדשות והישנות להתאחד עם גופים שמתאימים להם באידיאולוגיה, אבל גם למנוע מהם איחודים מלאכותיים עם דמויות וארגונים שאין איתם מכנה משותף.

אם יש לקח שאפשר ללמוד מהטרגדיה הקומית ששמה "כחול לבן", ולא פחות – מהאיחוד "העבודה-גשר-מרצ" (תוצאה של חצי שנה של קמפיין צרחות, גוואלדים, גידופים ואיומים) – הלקח הוא שאיחודים הם לא תמיד אופטימליים ואפילו לא מוסיפים קולות. מכנה משותף רעיוני אינו מותרות, זה הכרח. מצע פוליטי ברור ומשותף הוא הכרח.

אורלי לוי-אבקסיס לא "סתם" פרשה מהרשימה ומהמחנה. היא מעולם לא היתה במחנה. עמיר פרץ ואיציק שמולי מייצגים בעיקר את "אצולת העבודה" (הכוונה למונח הסוציולוגי המתורגם labor aristocracy), את האיגודים החזקים המעטים שנותרו בישראל (מלבד אלה שעברו בגלוי לתמיכה בליכוד); החבירה של חוגים ממין זה לימין הניאו-ליברלי היא תופעה מוכרת בעולם ההמפותח. יועז הנדל וצבי האוזר הם מקימי "אם תרצו", הארגון שבית משפט סירב לפסוק לו פיצויים בגין העובדה שקראו לו "פשיסטי", והתגאה ברדיפת מרצים בעלי השקפה הומניסטית ודמוקרטית-אזרחית.

יש טעם להתעניין וללחוץ על המפלגות החדשות והישנות להתאחד עם גופים שמתאימים להם באידיאולוגיה, אבל גם למנוע מהם איחודים מלאכותיים עם דמויות וארגונים שאין איתם מכנה משותף

בקיצור, הלחץ המסיבי "תתאחדו" הניב איחודים לא טבעיים שלא שרדו. תנו להם להתארגן. רוצים להועיל? תלחצו עליהם להציג משנה סדורה וברורה. תלחצו עליהם לחדד מסרים. כשהתמונה תתבהר, אפשר להתחיל ללחוץ עליהם להתאחד. אם תהיינה הצדקות.

בהחלט ייתכן, שבסוף התהליך גוש המרכז-שמאל דווקא ישיג רוב, אבל לא תהיה בו מפלגת שלטון מובהקת מבחינת הגודל. יש להניח שהמפלגה הגדולה תהיה "יש עתיד", עם כ-20 מנדטים או קצת פחות. אם זה יקרה, מה שחשוב זה להתאחד מאחורי מועמד אחד לראש הממשלה, ולהזכיר לנשיא, 600 פעמים ביום, בצעקות במגאפון, שאין שום משמעות לסיעה הגדולה בכנסת. אם יש קואליציה של 61 ח"כים ומעלה, זה לא חשוב אם המועמד המוסכם עומד בראש סיעה של 40 ח"כים או 4. אם המועמד המוסכם יהיה דווקא מסיעה קטנה, או אפילו לא יו"ר סיעה – אין בכך כל רע, אם הוא מועמד מוסכם ובעל כישורים.

את האנרגיות האלה והכעס הזה תשמרו לאחרי הבחירות, כשהנשיא עלול להתפתות – שוב – להיות נאמן למפלגתו משכבר הימים, בתירוצים של "אחדות". תתכוננו: יידרש קמפיין שיכריח את ראשי המפלגות לקיים הבטחות ולהישאר נאמנים לרצון הבוחרים.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
לדעתי אין צורך ברשימות חדשות יתכבדו חולדאי דני יתום ועופר שלח להצטרף למלגות הקימות במיוחד יש עתיד ויעזר לה לנצח משמעותית בבחירות הקרובות להתמודד חודשיים לפני מועד בחירות בתקופה מורכבת ... המשך קריאה

לדעתי אין צורך ברשימות חדשות יתכבדו חולדאי דני יתום ועופר שלח להצטרף למלגות הקימות במיוחד יש עתיד ויעזר לה לנצח משמעותית בבחירות הקרובות
להתמודד חודשיים לפני מועד בחירות בתקופה מורכבת זו זה לא נכון ולא רציני
ורק יחליש את יש עתיד כמפלגה רצינית עם קבלות עשיה בכנסת
בכל מקרה בהצלחה ובריאות לכולכם

עוד 763 מילים ו-1 תגובות
סגירה